אף אחד לא מתגעגע
זאת עיר גדולה. הרבה דברים קורים בעיר גדולה.
– רפ"ק אלי בלילתי
החדש הגיע לעבודה עוד פעם באיחור.
סיגלית רק הרימה מבט ופישקה שפתיים, כאילו ככה בתיעוב. החדש, עוד מתנשף מהמדרגות, הוריד את הכובע ושם ידיים בבלונד שלו והסתכל מסביב; אף אחד לא אמר לו שלום. אתמול הוא גמר את החשבון עם כולם כי על היום הראשון הוא קרא לכובע שלו "מגבעת". ככה, מגיע איזה ילד, בקושי נכנס בדלת, מביא למשרד מילים כמו "מגבעת", כמו חתול שמביא פנימה גופות של עכברים.
אלי לא אמר כלום. סיגלית ידעה שהוא שונא שמאחרים לו, בטח יומיים רצוף, ושזה יגמר בדיוק איך שמגיע. החדש התישב והעיף לה מבט וחיוך. היא לא הגיבה.
"…בקיצור, יש ככה," אלי אמר, מכווץ את הפה בין מילה למילה, ומסתכל באופן מלא כוונה על כל מי שהוא לא החדש, "יש לנו מגפה של ג'יפים חונים על פינות של מדרכות. אם יש משהו שאני לא סובל זה – "
"עשירים שעושים מה בא להם," עשתה סיגלית עם הפה, יחד עם המילים של אלי. החדש ראה את זה וחייך, וסיגלית תפסה את עצמה מחייכת איתו, וזה עיצבן אותה והיא הפכה את החיוך באמצע לפרצוף חמוץ, אבל עוד פעם החדש כבר לא הסתכל, במקום זה התרכז באלי, שהלך מצד לצד וחתך את האוויר עם הידיים: "…ואם, אני לא צוחק, כל החדשים, תקשיבו טוב, אם אני רואה ג'יפ אחד חוסם ככה את המעבר בלי כרטיס ברכה בווישר שלו, אני מוצא את מי שאחראי על הרחוב, אני לא מאיים סתם, ורובכם יודעים את זה לא מאתמול, מחר הוא עושה פטרול ביוספים. סדר צריך להיות. יאללה תחפפו."
החדר התמלא ברעש של כיסאות; סיגלית הרימה עיניים לתקרה. הפקחים התרוקנו החוצה, מיישרים מעילים, חובשים את ה(מגבעות, חשבה סיגלית) כובעים שלהם. תמיד היה לה עצוב בלב לראות את הפקחים הולכים אחרי התדרוך בוקר. במקומות אחרים איפה שהיא עבדה, תמיד כשחבורה גדולה של אנשים יצאו ביחד היה דיבורים, צחוקים, אולי גם צעקות – ריבים, כמו בשבועיים שהיא עבדה במקום של הכדורגל; כאן אף אחד לא דיבר עם אף אחד, המבטים של כולם היו תקועים בבלטות. שקט. אפילו איתה אף אחד לא דיבר.
"חדשצ'יק, צ'אר פה רגע," אמר אלי.
"אהלן סיגלית," אמר לה החדש וחייך עוד הפעם – כל הזמן הוא מחייך זה, היא חשבה – אבל אלי קרא לו עוד פעם מהפינה של החדר והוא עשה עוד מבט מתנצל (עם חיוך!) והלך. סיגלית פישקה את השפתיים שוב והסתכלה עליו מתרחק. המדים שלו היו יותר כחולים, יותר נקיים ומסודרים משל השאר. ריח של בקו"ם. היא חייכה עוד פעם ושכחה לכעוס על עצמה בגלל זה. הרעש של הטוסטוסים יוצאים מהחניה ביחד, כמו חבורה של דבורות, כיסו על השיחה שלהם, אבל אלי עמד מספיק קרוב כדי שהיא תשמע אותו אומר, "אתה ביוספים."
טוב. אז ככה זה יהיה. סיגלית הורידה את המבט ושיחקה עם ההארכות של הציפורניים. החדש לבש את הכובע ויצא דרך הפלדלת, מחייך את החיוך המטומטם שלו.
#
"תמלא אותה חצי," אמר טוצ'ה. הפנים שלו היו נפוחות מהנסיעה הארוכה. גם מאתמול בלילה. אנדרי, שישב לידו, ראה איך הוא מחפש את השלט של אסור לעשן ברחבי התחנה דלק, ואיך הוא מחייך ומדליק את הסיגריה שלו ככה ששתצביע על השלט. האוטו הסריח אבל אף אחד מהם לא אמר כלום. כולם ראו שטוצ'ה עצבני. מאחורה היה גרי, אח של טוצ'ה, שמוט לחיים וחיוור ורועד מתוך שינה; בחוץ יורי נשען על החלון הפתוח ליד אנדרי.
"למה חצי?" יורי שאל.
טוצ'ה רק הפנה אליו את הראש. יורי הלך, הפעיל את המכונת דלק, שם את הזרבובית במקום וחיכה, מעשן סיגרלה דקה עם ריח של וניל. הווניל היה יותר חזק מהריח של הדלק.
"כמה זמן יש לנו, טוצ'ה?" שאל אנדרי ברוסית.
"פיזדיומט זמן," אמר טוצ'ה בעברית. המכונת דלק טרטרה בחוץ. יורי חיכה עם היד על ההדק של הצינור.
"מתי צריך להיות אצל הזקן?"
"נחפש אותה עד שנמצא אותה, אם יקח שש שנה יקח שש שנה." גרי השתעל וטוצ'ה נדרך. כאב לראות את זה, את המבט בפנים שלו.
"לא באמת," אנדרי אמר.
"לא," אמר טוצ'ה. "אבל אני לא יוצא מהעיר לפני שאנחנו מוצאים את הזונה זאתי."
"ואז מה?" שאל אנדרי בשקט.
טוצ'ה שלח יד לעבר אנדרי וטפח בעדינות על הכיס שלו, על הבליטה של האקדח. מחוץ למכונית, יורי עצר את הדלק.
#
"יוסף… יוסף… יוסף." החדש החנה את הטוסטוס שלו ליד השלט באמצע הרחוב הקטן, המלא חנויות של הכל-בשקל וסנדלרים ונשים זקנות, עגמומיות, שצלעו מחנות לחנות, סוחבות שקיות שהיו כבדות מהן. הסדק בין שתי החנויות מעבר לכביש הסתיר סמטה מתפתלת ואפלה, כמעט צרה מדי להכיל מכוניות. השלט הצביע על הצומת בין רחוב בן מתתיהו (יוסף) וסמטת קנופף (יוסף). החדש היה רק יומיים בעבודה, אבל כבר החליט שהוא אוהב את היוספים: כאן לא נעצו בו מבטים מלוכלכים וכשהוא עבר ברחוב הוא לא עורר תנועה עצבנית של יושבי בית קפה ועומדים בתור לכספומט. להיפך: הזקנות האלו, שוודאי רואות מכוניות רק מבחוץ, נראו שמחות לראות שמישהו משתלט על הנהגים שבאים לכאן רק כדי לחסום בפניהן את המדרכה.
הסמטה התפתלה לעבר אופק לא ידוע – הקירות מתפוררים ושעונים זה על זה – והיתה חשוכה מדי בשביל שעה כזאת בצהריים. בזמן שהחדש צפה בה ענן כיסה את השמיים ומעט האור בסמטה אזל.
הוא הרים את הפנקס שלו, עדיין מתפלא על המשקל, מאזן את העט הכדורי בין שתי אצבעות. הוא בחן את לוחית הרישוי של טויוטה סגולה שחנתה בכניסה לסמטה – הראש נוטה לצד אחד והאישונים מכווצים; הוא התקרב אל המכונית ובחן את כרטיס החניה. תוקפו פג לפני חמש דקות; הוא שלף את העט ופתח דף חדש. אבל אז אולי השמש התחבאה מאחורי ענן, אולי מישהו ניגן תו קודר בכינור באחת הדירות בסביבה – הוא עצר והסתכל סביב. אשה אחת, זקנה וקודרת, בחנה אותו בעיון מעבר לכביש, ברחוב יוסף השני. כשהעט נגע בדף התחרט. הוא ניסה לנופף לאשה לשלום – מחווה ידידותית עם הפנקס – אבל היא נשארה לעמוד שם בפנים קפואות.
#
אלי תופף עם עפרון על הדו"חות של אוקטובר. כשהוא היה עצבני הוא היה עושה פרצוף כזה – חצי סוגר עין ימין, חצי פותח עין שמאל, הגבות מתקרבות – סיגלית קיוותה בשביל סמי שגם הוא יכול לשים לב כשנותנים לו רמזים. סמי עמד מול השולחן, הסתכל על הטלוויזיה – היה שתים-אפס – יותר מאשר על אלי. בינתיים לא טוב. לא טוב.
"אתה שומע מה שאני אומר לך?" שאל אלי.
"שומע, אח שלו, שומע," אמר סמי. הוא לא נשמע מרוכז.
"מה אמרתי לך?"
"אה? מזתומרת."
"אמרת ששמעת," אמר אלי, והקול שלו נשמע יותר ויותר עצבן – המילים ארוכות יותר וחלשות יותר, כאילו הן חוט שמתחו אותו, "מה שמעת?"
"כאילו,"
"לא כאילו, לא יענו, על אמת. אני דיברתי עכשיו רבע שעה, מה שמעת ממה שאמרתי לך, סמי, סמי, תתעורר!"
"כאילו– לא כאילו, יענו… שזה, אין מספיק, הדו"חות."
"אין מספיק הדו"חות."
"שאין – שלא שמתי מספיק, יענו כי הרחובות שלי יותר עם מכוניות, צריך שאני אסגור יותר."
"צריך שאתה תסגור מה," אמר אלי, והברך שלו קפצה למעלה – טיק עצבני. "תפסיק להסתכל על הטלוויזיה, אני נשבע לך –"
"אלי, מה אתה רוצה ממני, אחוּיה? לא, באמת."
היה רגע של דממה.
"סמי," אמר אלי, ומהקול שלו הלסת של סיגלית כמעט ננעלה, "סמי לך מפה. תחזור לפה מחר. אם עד מחר אתה לא גומר את הפנקס –"
"אלי, זה פנקס כמעט חד–"
"סתום תג'ורה," אמר אלי, והקול שלו היה אפילו עוד יותר שקט. סמי סתם. אלי בטח החווה לו עם היד שילך, והצעדים שלו התרחקו לעבר הדלת. כשהחריקה של הצירים של הדלת הגיעה, אלי אמר, "סמי?"
"כן גבר," אמר סמי.
"בוא, בוא הנה."
"כן," אמר סמי.
"אלי, אני אעבור דו"ח דו"ח על הדו"חות שלך. ואם יהיה אחד מזויף…"
"כן, אלי."
"סע."
הצעדים של סמי התרחקו לעבר הדלת, החריקה של הצירים היתה יותר ארוכה הפעם, אבל סיגלית ידעה מה בא: "סמי," אמר אלי.
"לבוא?" שאל סמי.
"בוא הנה," אמר אלי.
"כן, אלי."
"שיניתי את דעתי," אמר אלי.
"כן, אלי."
"קח עוד פנקס –" היה רעש של פנקס נוחת על השולחן – "תגמור גם אותו."
סמי לא אמר כלום, רק הלך, חרק בצירים, יצא.
אלי הדליק סיגריה ועישן חצי ממנה. אז גנח. סיגלית בלעה.
"מה יש לך את מצוברחת?" שאל אלי. הוא התרחק עם הכיסא מהשולחן, שהיא תוכל לצאת.
"סתם…" היא אמרה. האיפור שלה היה מרוח על הפנים. הפה שלה פתאום היה יבש, יבש. "סתם, אלי, כלום."
"את אל תגידי לי כלום." הוא אמר את זה בשקט. היה לו בירה בארון, היא רצתה טעם של בירה בפה. הוא היה הכי מסוכן שהוא היה שקט.
"שאני נוגעת בך יש לי סיוטים," היא אמרה, הכי נחמד שלה. ענייני, כאילו לא להעליב.
"מה – מזה?"
"לא, כאילו, אלי… לא בקטע של…"
"סיגלית, תיזהרי מה שיוצא לך מהפה שלך, את שומעת אותי."
"סליחה אלי."
"איזה סיוטים."
"לא יודעת, אלי, נו. דברים רעים."
"איזה סיוטים."
"לא יודעת."
"סיוטים שאת הולכת למיטה בלילה?"
"לא, לא, לא סיוטים שנרדמים. יעני באותו רגע," היא אמרה.
"איזה סיוטים."
"לא רוצה להגיד, אלי, די."
"שאני לא אקום," אמר אלי. "אני לא יאיים עוד פעם, סיגלית."
"של מכונית סגולה גדולה," אמרה סיגלית, והרגישה מאד ריקה.
אלי נשען אחורה עם הכסא, הרים את הסיגריה מהמאפרה והרים אליה את המצית שולחנית שלו. הוא עישן לאט.
"אלי, יש'ך ת'בירה בארון, אולי תיתן לי אחת?"
הוא מעך את הסיגריה במאפרה. "עופי מהחדר שלי, שרמוטה."
#
החדש נכנס לתוך הסמטה ומיד הודה בפני עצמו שהוא סתם מפחד. הבתים היו ישנים, עלובים, אבל לא היה בהם משהו שונה מכל שכונה עניה וישנה בעיר הזאת. הוא כבר ראה הרבה שכונות עלובות בחיים שלו, אף על פי שהוא בא מרחוב שבו הבתים היו חדשים כמעט כמו המכוניות שחנו תחתיהן. פוסטר דהוי עוד נשאר על אחד הקירות, כנס התעוררות זה או אחר, הנייר קרוע ורקוב, המילים כמעט בצבע של הלבנים החשופות. הפתיע אותו כל פעם מחדש איך אפשר לחיות בעיר כל החיים ועדיין לא להכיר כל מיני רחובות.
"רחוב יוסף," הוא אמר לקירות, כאילו אומר שלום. הקירות שתקו בתשובה. הפיתול האחרון חשף את קצה הסמטה, שטח חשוף ומכוער שבמרכזו שלולית ביוב. בניין נטוש ושמוט משקופים סימן את סופו. רחוב גדול יותר, רחב וריק, חצה במקום הזה, ובפינה שלו עמד ג'יפ, חונה בזווית משונה, חורג לתוך המדרכה, ליד השלט, כמו מפחד להכנס לרחוב.
צמרמורת אחזה בו לפני שנכנס בחזרה אל הרחוב. הוא הלך מהר יותר, הרגיש מין הקלה לא מושלמת, לא מספקת, כשהגיע לצומת.
"בנזונה, היוספים," הוא אמר, והתקרב לשלט הרחובות שסימן את הצומת של סמטת יוסף קנופף ורחוב קארו (יוסף). הוא לא רצה להשאיר את הקטנוע ללא השגחה. הוא דמיין לעצמו שאלי לא ישמח אם יגנבו את הרכב אחרי יומיים בעבודה, אבל הג'יפ הסגול עמד על המדרכה; אלי אמר. הוא התקרב לראות, אולי יש כרטיס, אולי תו נכה. הוא הלך סביב הרכב כמה פעמים, התפעל מהחלונות החשוכים. רק גלגל אחד היה על המדרכה, והמקום היה נידח מכדי שיהיה סימון כחול-לבן; אבל אלי. הוא פתח את הפנקס ("ילקוט לפקח תנועה, עיריה, מחלקת הגביה") והתחיל לרשום דו"ח, מחליף מבטים בין הנייר ובין לוחית הרישוי של האוטו.
היתה דממה איומה. הצמרמורת חזרה. כאילו הסתכלו עליו מכל חלון, דרך כל תריס חצי-מוגף ומתוך כל חדר חשוך ברחוב הזה. הוא כתב מהר. "רק לעוף מכאן," הוא לחש. זה היה הדבר האחרון שהוא אמר אי פעם.
#
בצד השני של הסמטה המתפתלת על שלוליותיה והפוסטר המתקלף על הקיר, מעבר לכביש, עמדה עדיין אשה זקנה אחת וחיכתה. כשהצרחות הגיעו הן היו הד רפה, רפה; כמעט לא שמעת אותו מעבר לרעש האנשים שהתווכחו עם המוכרים והציפורים והמכוניות מהרחובות הסמוכים. הצרחות באו בזוגות: אחת קצרה ומיד אחריה אחת ארוכה. קצרה, ארוכה, קצרה, ארוכה, ארבע פעמים. ואז היה שקט – כי יש קולות שלא עושים את כל הדרך לאורך סמטאות באמצע העיר: גוף רך נופל על מדרכה. דם מטפטף לחור הביוב. מישהו נגרר בשיערותיו. אנקות חנוקות אחרונות.
הזקנה המתינה עוד דקה. אז חיפשה בכיסי השמלה והוציאה עפרון קטן, חום, שקצהו חודד בסכין. היא הושיטה אותו למעלה – הכי גבוה שקומתה הקטנה איפשרה לה – וסימנה ארבעה קווים קטנים על העמוד שהחזיק את שלט הרחובות.
…ואת שאר הסיפור ניתן למצוא בגליון 20.
