דרשת האש

תרגום: אהוד מימון

גוי או יהודי
הו אתה האוחז בהגה ולצד הרוח צופה,
הרהר בפְלֵבַּס, שלפנים כמוך גבוה היה ויפה.
– טי. אס. אליוט, ארץ השממה

… זוכר את הכאב. גזע העץ המחודד, הבוער, שננעץ כיתד בעינו. זוכר את צעקותיו שלו, את טעם הדם החמוץ במקום שבו נשך את לשונו. הכאב חקק את עצמו בישותו, ויצר אותו מחדש בתוך כדי כך.
"היי, אדון!" קולו הקטן של הילד השיב אותו לעצמו, אל הבסטה הקטנה, עגלת העץ שעליה הוצגה מרכולתו בשוק המלחים שברחוב העצמאות. "איך אתה קורא לדבר הזה?"
הילד הצביע על העינית של החפץ המדובר.
"סֶקסטַנט," אמר פוליפמוס. קולו בקע נמוך וחלוד, קולו של אדם שהיה מורגל בשתיקה יותר מאשר בדיבור, ולפיכך אדם שהיה שלא במקומו בלב השוק הסואן, ההומה. הוא צמצם את עינו אל הילד אבל לא הצליח לראות את פניו בבירור. העין החלימה, תודות לזמן ולחסדה המפוקפק של קירקה, אך לא החלימה היטב.
"זה סקסטנט," הוא אמר שוב, בקול רם יותר. "באמצעותו, מלחים יכולים לקבוע את המרחק בין שני עצמים בים."
הילד נראה מאוכזב לרגע. "וזה?" אמר, והצביע על עצם גדול, דומה למצפן.
"כרונומטר," אמר פוליפמוס. הוא קיווה שהילד ילך. "כדי לחשב את קווי האורך."
"היי, אדוני," אמר הילד, והמכשיר נשכח. הוא הביט בפוליפמוס. "איך זה שיש לך רק עין אחת?"
רעם נמוך עלה בגרונו של פוליפמוס. הוא שקל לסטור לילד על ראשו, וחזר בו כאשר התקרבה אשה אשר, כך חשב, היא כנראה האם.
"ככה נולדתי," אמר קצרות.
עיניו של הילד נפערו לרווחה והוא חייך באושר. "אתה מוטנט? היי, אמא, בואי תראי את זה!" הוא הצביע על פוליפמוס כאשר אמו באה וניצבה לצדו. היא היתה נמוכה ומוצקה, ונראתה מותשת מהחום. "הוא נולד רק עם עין אחת!"
וואק. פוליפמוס חש פרץ של שמחה מרושעת כאשר כף ידה הפתוחה של האשה פגעה ברעש באחורי ראשו של ילדהּ.
"אני מצטערת מאד, אדוני," אמרה. "אל תתייחס אליו בבקשה." היא גררה את הילד בזרועו הרחק מדוכנו של פוליפמוס, לעבר דוכני הירקות והתבלינים והדגים. ראשו של הילד סב לאחור, מביט בפוליפמוס, העיניים הצעירות בוערות כגחלים מאחורי מסך דמעות.
הוא הביט בעיניו של הילד וזכר את הכאב.

#

הוא זוכר את הספינות במילאַי, ואת המלח הפיניקי הטבוע שגופתו הנפוחה מגז – עיניה נוקרו בידי שחפים רעבים – צפה על פני הספינה וחלפה בנתיבה שאין לשנותו אל הָאדֶס. הוא זוכר את אור השמש, אורו הזהוב של אפולו שזרח ופשט בכל ובער, בער, וייסר אותו בהבטחת היופי הגלומה בו.
הוא ישב עם אברהים האלטע-זאכן בפונדק הגלגל ליד הנמל. אברהים היה זקן ושחום עור; עגלתו שוטטה ברחובות העיר חיפה, רתומה לסוס רעב למראה, ואספה את הרהיטים השבורים, הלא רצויים, את הבגדים הקרועים והישנים, את הצעצועים והבקבוקים והגרוטאות שתושבי חיפה לא רצו עוד בבתיהם. כעת הוא נח בכיסאו, שלושה מקלות הליכה מתוצרת שונה – כולם משופשפים ומתוקנים, שבעליל הגיעו מעגלת האלטע-זאכען – נחו לצדו.
היתה זו שעת אחר צהריים מאוחרת, אך השמש הגיעה לכל פינה והטילה הילה של זהב מותך על הרחוב, על האנשים. הים, קרוב מרחקים, נראה כמגן ארד מצוחצח.
"אנשים לא רוצים מכשירי ניווט עתיקים," אמר אברהים. גבותיו הגדולות, העבותות, נעו מעלה ומטה בדברו. "אתה צריך למצוא לעצמך עבודה חדשה. ואתה זקן מדי מכדי לחזור לים."
פוליפמוס משך בכתפיו והושיט יד לבירה שלו. חבורה של מלחים רוסים חלפו על פניהם, מקרטעים, שירתם הגיעה אל שני הגברים מבעד לחלונות הגדולים הפתוחים. "זאת פרנסה," אמר. "בערך."
אברהים נענע בראשו. "אנשים תמיד יצטרכו מישהו שיאסוף את הזבל הישן שלהם," אמר. "אבל מה עושים עם סקסטנט?"
פוליפמוס הביט בידידו בדממה. מה, אחרי הכל, עושים עם סקסטנט כאשר כיום ספינות מפליגות ועל סיפונן כמעט אין אנשים, כאשר מכונות גדולות ממנו בכמה סדרי גודל מנווטות את הספינות ללא סיוע? הוא נזכר בימיו בים, בזעקה המרוחקת של שחפים ובטעם הדם של קצף הגלים ברוח. הוא היה מאושר, אז, לבדו פרט למפרשים ולרוחות ולים. טובע באור לבדו.
עש שיכור נחת על שולחנם, כנפיו מרפרפות כאשר הסתובב לכיוון פוליפמוס. על כנפיו הקדמיות היו כתמי עיניים צהובים, ועיניים כחולות-שחורות-צהובות על כנפיו האחוריות. עינו היחידה של פוליפמוס בחנה את הארבע של העש.
אברהים בחן את שניהם בקפידה, ראשו מוטה הצדה. "אַנְתֵרָאֶאָה פוליפמוס…" הוא לחש למחצה, חיוך חשאי קטן מסתתר בזוויות פיו. "נראה שהם מתרבים בזמן האחרון."
פוליפמוס התעלם מאברהים. העש, שכנפיו הפרושות כך שכתמי העיניים יצרו מבט מלא, נשאר מרותק אליו בדממה.
"הפולחן שלהם דומה לשלך," אמר אבראהים, וצליל השעשוע השקט נטש את קולו. "הם מבקשים את האור."
פוליפמוס שקל הצהרה זו בשקט. הוא הרהר בעש.
"הם מכורים," אמר.
בתגובה אברהים הניע מעט את גבתו.
"היו לילות מחוץ למערה שלי שבהם הגלים סערו באדום והמים היו מלאים בגופות של יוונים וטרויאנים כצי של מוות," אמר פוליפמוס. "השמים היו מעוננים." הוא נאנח ושפשף את עיניו בעדינות, משנזכר בכאב מרוחק. "כאילו אפלה עמוקה נחה על העולם, ואיימה להכחיד כל אור אמיתי, למנוע מקרניו של אפולו לאפשר לאדם לראות עוד." כתפיו התקשחו והוא שפשף את עיניו ביתר עוצמה. "הם יכולים להיות נוראים, מעשיהם של אנשים."
פוליפמוס ואברהים ישבו בדממה. מפעם לפעם אחד מהם לגם מהבירה שלו. אור היום דעך והוחלף באור מנורות הרחוב, ובאור הירח.
לבסוף אברהים נע. "הסוס שלי מחכה," הוא אמר וקם. "אני צריך להאכיל אותו."
פוליפמוס הנהן. "הוא סוס טוב," אמר.
"הוא סוס זקן," אמר אברהים. "כמונו." הוא הכניס יד לכיסו והניח ערמה של מטבעות על השולחן, ליד כוסו. "נתראה."
"כן."
פוליפמוס צפה בו יוצא באטיות מהדלת. הוא עצם את עיניו וחשב על הבדידות שמצא בים. על השולחן, ארבעה עשים אחרים הצטרפו לזה שעל השולחן והשתופפו שם, כנפיהם פרושות, המון עיניים נושאות מבט אל פוליפמוס.

…ואת שאר הסיפור ניתן למצוא בגליון 20.

אף אחד לא מתגעגע

זאת עיר גדולה. הרבה דברים קורים בעיר גדולה.
– רפ"ק אלי בלילתי

החדש הגיע לעבודה עוד פעם באיחור.
סיגלית רק הרימה מבט ופישקה שפתיים, כאילו ככה בתיעוב. החדש, עוד מתנשף מהמדרגות, הוריד את הכובע ושם ידיים בבלונד שלו והסתכל מסביב; אף אחד לא אמר לו שלום. אתמול הוא גמר את החשבון עם כולם כי על היום הראשון הוא קרא לכובע שלו "מגבעת". ככה, מגיע איזה ילד, בקושי נכנס בדלת, מביא למשרד מילים כמו "מגבעת", כמו חתול שמביא פנימה גופות של עכברים.
אלי לא אמר כלום. סיגלית ידעה שהוא שונא שמאחרים לו, בטח יומיים רצוף, ושזה יגמר בדיוק איך שמגיע. החדש התישב והעיף לה מבט וחיוך. היא לא הגיבה.
"…בקיצור, יש ככה," אלי אמר, מכווץ את הפה בין מילה למילה, ומסתכל באופן מלא כוונה על כל מי שהוא לא החדש, "יש לנו מגפה של ג'יפים חונים על פינות של מדרכות. אם יש משהו שאני לא סובל זה  – "
"עשירים שעושים מה בא להם," עשתה סיגלית עם הפה, יחד עם המילים של אלי. החדש ראה את זה וחייך, וסיגלית תפסה את עצמה מחייכת איתו, וזה עיצבן אותה והיא הפכה את החיוך באמצע לפרצוף חמוץ, אבל עוד פעם החדש כבר לא הסתכל, במקום זה התרכז באלי, שהלך מצד לצד וחתך את האוויר עם הידיים: "…ואם, אני לא צוחק, כל החדשים, תקשיבו טוב, אם אני רואה ג'יפ אחד חוסם ככה את המעבר בלי כרטיס ברכה בווישר שלו, אני מוצא את מי שאחראי על הרחוב, אני לא מאיים סתם, ורובכם יודעים את זה לא מאתמול, מחר הוא עושה פטרול ביוספים. סדר צריך להיות. יאללה תחפפו."
החדר התמלא ברעש של כיסאות; סיגלית הרימה עיניים לתקרה. הפקחים התרוקנו החוצה, מיישרים מעילים, חובשים את ה(מגבעות, חשבה סיגלית) כובעים שלהם. תמיד היה לה עצוב בלב לראות את הפקחים הולכים אחרי התדרוך בוקר. במקומות אחרים איפה שהיא עבדה, תמיד כשחבורה גדולה של אנשים יצאו ביחד היה דיבורים, צחוקים, אולי גם צעקות – ריבים, כמו בשבועיים שהיא עבדה במקום של הכדורגל; כאן אף אחד לא דיבר עם אף אחד, המבטים של כולם היו תקועים בבלטות. שקט. אפילו איתה אף אחד לא דיבר.
"חדשצ'יק, צ'אר פה רגע," אמר אלי.
"אהלן סיגלית," אמר לה החדש וחייך עוד הפעם – כל הזמן הוא מחייך זה, היא חשבה – אבל אלי קרא לו עוד פעם מהפינה של החדר והוא עשה עוד מבט מתנצל (עם חיוך!) והלך. סיגלית פישקה את השפתיים שוב והסתכלה עליו מתרחק. המדים שלו היו יותר כחולים, יותר נקיים ומסודרים משל השאר. ריח של בקו"ם. היא חייכה עוד פעם ושכחה לכעוס על עצמה בגלל זה. הרעש של הטוסטוסים יוצאים מהחניה ביחד, כמו חבורה של דבורות, כיסו על השיחה שלהם, אבל אלי עמד מספיק קרוב כדי שהיא תשמע אותו אומר, "אתה ביוספים."
טוב. אז ככה זה יהיה. סיגלית הורידה את המבט ושיחקה עם ההארכות של הציפורניים. החדש לבש את הכובע ויצא דרך הפלדלת, מחייך את החיוך המטומטם שלו.

#

"תמלא אותה חצי," אמר טוצ'ה. הפנים שלו היו נפוחות מהנסיעה הארוכה. גם מאתמול בלילה. אנדרי, שישב לידו, ראה איך הוא מחפש את השלט של אסור לעשן ברחבי התחנה דלק, ואיך הוא מחייך ומדליק את הסיגריה שלו ככה ששתצביע על  השלט. האוטו הסריח אבל אף אחד מהם לא אמר כלום. כולם ראו שטוצ'ה עצבני. מאחורה היה גרי, אח של טוצ'ה, שמוט לחיים וחיוור ורועד מתוך שינה; בחוץ יורי נשען על החלון הפתוח ליד אנדרי.
"למה חצי?" יורי שאל.
טוצ'ה רק הפנה אליו את הראש. יורי הלך, הפעיל את המכונת דלק, שם את הזרבובית במקום וחיכה, מעשן סיגרלה דקה עם ריח של וניל. הווניל היה יותר חזק מהריח של הדלק.
"כמה זמן יש לנו, טוצ'ה?" שאל אנדרי ברוסית.
"פיזדיומט זמן," אמר טוצ'ה בעברית. המכונת דלק טרטרה בחוץ. יורי חיכה עם היד על ההדק של הצינור.
"מתי צריך להיות אצל הזקן?"
"נחפש אותה עד שנמצא אותה, אם יקח שש שנה יקח שש שנה." גרי השתעל וטוצ'ה נדרך. כאב לראות את זה, את המבט בפנים שלו.
"לא באמת," אנדרי אמר.
"לא," אמר טוצ'ה. "אבל אני לא יוצא מהעיר לפני שאנחנו מוצאים את הזונה זאתי."
"ואז מה?" שאל אנדרי בשקט.
טוצ'ה שלח יד לעבר אנדרי וטפח בעדינות על הכיס שלו, על הבליטה של האקדח. מחוץ למכונית, יורי עצר את הדלק.

#

"יוסף… יוסף… יוסף." החדש החנה את הטוסטוס שלו ליד השלט באמצע הרחוב הקטן, המלא חנויות של הכל-בשקל וסנדלרים ונשים זקנות, עגמומיות, שצלעו מחנות לחנות, סוחבות שקיות שהיו כבדות מהן. הסדק בין שתי החנויות מעבר לכביש הסתיר סמטה מתפתלת ואפלה, כמעט צרה מדי להכיל מכוניות. השלט הצביע על הצומת בין רחוב בן מתתיהו (יוסף) וסמטת קנופף (יוסף). החדש היה רק יומיים בעבודה, אבל כבר החליט שהוא אוהב את היוספים: כאן לא נעצו בו מבטים מלוכלכים וכשהוא עבר ברחוב הוא לא עורר תנועה עצבנית של יושבי בית קפה ועומדים בתור לכספומט. להיפך: הזקנות האלו, שוודאי רואות מכוניות רק מבחוץ, נראו שמחות לראות שמישהו משתלט על הנהגים שבאים לכאן רק כדי לחסום בפניהן את המדרכה.
הסמטה התפתלה לעבר אופק לא ידוע – הקירות מתפוררים ושעונים זה על זה – והיתה חשוכה מדי בשביל שעה כזאת בצהריים. בזמן שהחדש צפה בה ענן כיסה את השמיים ומעט האור בסמטה אזל.
הוא הרים את הפנקס שלו, עדיין מתפלא על המשקל, מאזן את העט הכדורי בין שתי אצבעות. הוא בחן את לוחית הרישוי של טויוטה סגולה שחנתה בכניסה לסמטה – הראש נוטה לצד אחד והאישונים מכווצים; הוא התקרב אל המכונית ובחן את כרטיס החניה. תוקפו פג לפני חמש דקות; הוא שלף את העט ופתח דף חדש. אבל אז אולי השמש התחבאה מאחורי ענן, אולי מישהו ניגן תו קודר בכינור באחת הדירות בסביבה – הוא עצר והסתכל סביב. אשה אחת, זקנה וקודרת, בחנה אותו בעיון מעבר לכביש, ברחוב יוסף השני. כשהעט נגע בדף התחרט. הוא ניסה לנופף לאשה לשלום – מחווה ידידותית עם הפנקס – אבל היא נשארה לעמוד שם בפנים קפואות.

#

אלי תופף עם עפרון על הדו"חות של אוקטובר. כשהוא היה עצבני הוא היה עושה פרצוף כזה  –  חצי סוגר עין ימין, חצי פותח עין שמאל, הגבות מתקרבות – סיגלית קיוותה בשביל סמי שגם הוא יכול לשים לב כשנותנים לו רמזים. סמי עמד מול השולחן, הסתכל על הטלוויזיה – היה שתים-אפס – יותר מאשר על אלי. בינתיים לא טוב. לא טוב.
"אתה שומע מה שאני אומר לך?" שאל אלי.
"שומע, אח שלו, שומע," אמר סמי. הוא לא נשמע מרוכז.
"מה אמרתי לך?"
"אה? מזתומרת."
"אמרת ששמעת," אמר אלי, והקול שלו נשמע יותר ויותר עצבן – המילים ארוכות יותר וחלשות יותר, כאילו הן חוט שמתחו אותו, "מה שמעת?"
"כאילו,"
"לא כאילו, לא יענו, על אמת. אני דיברתי עכשיו רבע שעה, מה שמעת ממה שאמרתי לך,  סמי, סמי, תתעורר!"
"כאילו– לא כאילו, יענו… שזה, אין מספיק, הדו"חות."
"אין מספיק הדו"חות."
"שאין – שלא שמתי מספיק, יענו כי הרחובות שלי יותר עם מכוניות, צריך שאני אסגור יותר."
"צריך שאתה תסגור מה," אמר אלי, והברך שלו קפצה למעלה – טיק עצבני. "תפסיק להסתכל על הטלוויזיה, אני נשבע לך –"
"אלי, מה אתה רוצה ממני, אחוּיה? לא, באמת."
היה רגע של דממה.
"סמי," אמר אלי, ומהקול שלו הלסת של סיגלית כמעט ננעלה, "סמי לך מפה. תחזור לפה מחר. אם עד מחר אתה לא גומר את הפנקס –"
"אלי, זה פנקס כמעט חד–"
"סתום תג'ורה," אמר אלי, והקול שלו היה אפילו עוד יותר שקט. סמי סתם. אלי בטח החווה לו עם היד שילך, והצעדים שלו התרחקו לעבר הדלת. כשהחריקה של הצירים של הדלת הגיעה, אלי אמר, "סמי?"
"כן גבר," אמר סמי.
"בוא, בוא הנה."
"כן," אמר סמי.
"אלי, אני אעבור דו"ח דו"ח על הדו"חות שלך. ואם יהיה אחד מזויף…"
"כן, אלי."
"סע."
הצעדים של סמי התרחקו לעבר הדלת, החריקה של הצירים היתה יותר ארוכה הפעם, אבל סיגלית ידעה מה בא: "סמי," אמר אלי.
"לבוא?" שאל סמי.
"בוא הנה," אמר אלי.
"כן, אלי."
"שיניתי את דעתי," אמר אלי.
"כן, אלי."
"קח עוד פנקס –" היה רעש של פנקס נוחת על השולחן  –  "תגמור גם אותו."
סמי לא אמר כלום, רק הלך, חרק בצירים, יצא.
אלי הדליק סיגריה ועישן חצי ממנה. אז גנח. סיגלית בלעה.
"מה יש לך את מצוברחת?" שאל אלי. הוא התרחק עם הכיסא מהשולחן, שהיא תוכל לצאת.
"סתם…" היא אמרה. האיפור שלה היה מרוח על הפנים. הפה שלה פתאום היה יבש, יבש. "סתם, אלי, כלום."
"את אל תגידי לי כלום." הוא אמר את זה בשקט. היה לו בירה בארון, היא רצתה טעם של בירה בפה. הוא היה הכי מסוכן שהוא היה שקט.
"שאני נוגעת בך יש לי סיוטים," היא אמרה, הכי נחמד שלה. ענייני, כאילו לא להעליב.
"מה – מזה?"
"לא, כאילו, אלי… לא בקטע של…"
"סיגלית, תיזהרי מה שיוצא לך מהפה שלך, את שומעת אותי."
"סליחה אלי."
"איזה סיוטים."
"לא יודעת, אלי, נו. דברים רעים."
"איזה סיוטים."
"לא יודעת."
"סיוטים שאת הולכת למיטה בלילה?"
"לא, לא, לא סיוטים שנרדמים. יעני באותו רגע," היא אמרה.
"איזה סיוטים."
"לא רוצה להגיד, אלי, די."
"שאני לא אקום," אמר אלי. "אני לא יאיים עוד פעם, סיגלית."
"של מכונית סגולה גדולה," אמרה סיגלית, והרגישה מאד ריקה.
אלי נשען אחורה עם הכסא, הרים את הסיגריה מהמאפרה והרים אליה את המצית שולחנית שלו. הוא עישן לאט.
"אלי, יש'ך ת'בירה בארון, אולי תיתן לי אחת?"
הוא מעך את הסיגריה במאפרה. "עופי מהחדר שלי, שרמוטה."

#

החדש נכנס לתוך הסמטה ומיד הודה בפני עצמו שהוא סתם מפחד. הבתים היו ישנים, עלובים, אבל לא היה בהם משהו שונה מכל שכונה עניה וישנה בעיר הזאת. הוא כבר ראה הרבה שכונות עלובות בחיים שלו, אף על פי שהוא בא מרחוב שבו הבתים היו חדשים כמעט כמו המכוניות שחנו תחתיהן. פוסטר דהוי עוד נשאר על אחד הקירות, כנס התעוררות זה או אחר, הנייר קרוע ורקוב, המילים כמעט בצבע של הלבנים החשופות. הפתיע אותו כל פעם מחדש איך אפשר לחיות בעיר כל החיים ועדיין לא להכיר כל מיני רחובות.
"רחוב יוסף," הוא אמר לקירות, כאילו אומר שלום. הקירות שתקו בתשובה. הפיתול האחרון חשף את קצה הסמטה, שטח חשוף ומכוער שבמרכזו שלולית ביוב. בניין נטוש ושמוט משקופים סימן את סופו. רחוב גדול יותר, רחב וריק, חצה במקום הזה, ובפינה שלו עמד ג'יפ, חונה בזווית משונה, חורג לתוך המדרכה, ליד השלט, כמו מפחד להכנס לרחוב.
צמרמורת אחזה בו לפני שנכנס בחזרה אל הרחוב. הוא הלך מהר יותר, הרגיש מין הקלה לא מושלמת, לא מספקת, כשהגיע לצומת.
"בנזונה, היוספים," הוא אמר, והתקרב לשלט הרחובות שסימן את הצומת של סמטת יוסף קנופף ורחוב קארו (יוסף). הוא לא רצה להשאיר את הקטנוע ללא השגחה. הוא דמיין לעצמו שאלי לא ישמח אם יגנבו את הרכב אחרי יומיים בעבודה, אבל הג'יפ הסגול עמד על המדרכה; אלי אמר. הוא התקרב לראות, אולי יש כרטיס, אולי תו נכה. הוא הלך סביב הרכב כמה פעמים, התפעל מהחלונות החשוכים. רק גלגל אחד היה על המדרכה, והמקום היה נידח מכדי שיהיה סימון כחול-לבן; אבל אלי. הוא פתח את הפנקס ("ילקוט לפקח תנועה, עיריה, מחלקת הגביה") והתחיל לרשום דו"ח, מחליף מבטים בין הנייר ובין לוחית הרישוי של האוטו.
היתה דממה איומה. הצמרמורת חזרה. כאילו הסתכלו עליו מכל חלון, דרך כל תריס חצי-מוגף ומתוך כל חדר חשוך ברחוב הזה. הוא כתב מהר. "רק לעוף מכאן," הוא לחש. זה היה הדבר האחרון שהוא אמר אי פעם.

#

בצד השני של הסמטה המתפתלת על שלוליותיה והפוסטר המתקלף על הקיר, מעבר לכביש, עמדה עדיין אשה זקנה אחת וחיכתה. כשהצרחות הגיעו הן היו הד רפה, רפה; כמעט לא שמעת אותו מעבר לרעש האנשים שהתווכחו עם המוכרים והציפורים והמכוניות מהרחובות הסמוכים. הצרחות באו בזוגות: אחת קצרה ומיד אחריה אחת ארוכה. קצרה, ארוכה, קצרה, ארוכה, ארבע פעמים. ואז היה שקט – כי יש קולות שלא עושים את כל הדרך לאורך סמטאות באמצע העיר: גוף רך נופל על מדרכה. דם מטפטף לחור הביוב. מישהו נגרר בשיערותיו. אנקות חנוקות אחרונות.
הזקנה המתינה עוד דקה. אז חיפשה בכיסי השמלה והוציאה עפרון קטן, חום, שקצהו חודד בסכין. היא הושיטה אותו למעלה – הכי גבוה שקומתה הקטנה איפשרה לה – וסימנה ארבעה קווים קטנים על העמוד שהחזיק את שלט הרחובות.

…ואת שאר הסיפור ניתן למצוא בגליון 20.

גליון 19

מאת חלומות באספמיה \ גליונות \ סגור לתגובות

סיפורים

אוגנדה / לביא תדהר
חומת לוד / אמיר גוטפרוינד
הרכבת לתל אביב / עידו גנדל
שנה בעיר הסרגל / פול די פיליפו
באור וחושך / תומר ליכטש
עיר הולכת, עיר באה / ניר יניב

מאמרים

העיר בחלום
פנטסיות על עיר, מלורד דנסני ועד צ'יינה מייוויל / דותן דימט
לא למבוגרים בלבד
הצצה לעולם המדע הבדיוני לילדים ולנוער / נגה אפלבאום

איורים: איליה לנדה

לרכישת הגליון, הקישו כאן.

חוֹמת לוד

כל אוקטובר זה בא בי, רע וחשוך ותאוותן. כל אוקטובר – נהר השראה, גדוש וחלבי, מעורר שירים להכתב.
תם אוקטובר, תם הנהר. מותיר לי קובץ שירים. מותיר אותי זך ומרוקן. אדם. עד אוקטובר הבא.
כבר התנסח בי אורח חיים. באוקטובר כתיבה. חודש ומלואו שירה. בסוף אוקטובר – שִירַי ככבשים אל הדפוס.
ואז – נובמבר.
בנפש עוד מתמלמלת שירה, שם במחשכים משתייר איזה חומר השראה. רצון אחד פועל לשבת אל השולחן, לכתוב. רצון שני מבקש להבלע בעולמם של בני אדם. דצמבר. ינואר. פברואר. כל החורף מצב רוחי סקוד וזעוף ונסער ונסעף. נסעף בין הברירות – חמדת נשים או שירה.
מרץ.
העורבים מזדווגים. השכנות יוצאות קלות למרפסות. שפע כתפיים, קוי חזה לבנים. הכל משתנה – דבש האוויר. מעשי הילדים בצהרים. זריזות הדוורים. אורח הענפים ואורח הצל.
איני נסעף בין הברירות. הכל מוחלט – נשים, נשים, נשים. עקרות הבית נעתרות. נעתרות נשות שירה קטנות. מתוך דירות פעוטות מגיחות נערות. נעתרות. בתוך הגוף פועם הדם. פירות אדומים מתפקעים בסעיפי רחובות.
יוני.
אז בא הקיץ. דממה. הקיץ עוקד. קובע – מנוחה. מניח בידי תשבצים, ספרונים, אגרטלים. סוגר שמורות עיני. מאפיל חלומות. מגיף כל תימרת מחשבה. הקיץ – ארץ שדים נאלחה.
רק יום אחד בקיץ, יום הולדתה של בתי – נר חולף מתוק בחשכת הימים. אחריו שוב, יום ועוד יום. כל יום מעפיל ספוגי אדמדם, שוקע הביל הססן. לבי שש אל אוקטובר. מונה הדקות – יוני, יולי, אוגוסט.
ספטמבר.
תחילת תקווה. חום הלילה מתערער. לעת ערב, חרוזי רוח נרמזים. אפילו בבוקר יש תקווה. רצי עננים נשלחים כחלוץ, לבשר – אוקטובר, אוקטובר יבוא.
בשנה שעברה, תקלה עגומה. תעלולי גרושתי גזלו את אוקטובר.
איך הסתבכו חיי עם אחת כזו? נפגשים להם שניים זרים, משורר ויבואנית בגדים. תחילה שיחה, אחר כך נישואים. בין זה ובין זה אירע מאורע – יום אחד קמה יבואנית הבגדים, הרה ותובענית. בזריזות רבה אירע הכל. תרשומֶת הדורה במשרדי הרבנות, טקסי משפחות מְשוּסַפֵי שמחה. הילדה נולדה והתגרשנו. ואני חופשי לנפשי, חי את חיי, חוגגים מחוגַי סביב חודש אוקטובר.
מעט נותר מן הנישואים הללו. גרושה אחת ובת אחת. הילדה אהובה. הגרושה אינה.
יבואנית הבגדים מתעקשת לגדל את הילדה. נוסעת הרבה. פאריס. לונדון. קוויבק. בנסיעותיה, הבת אצלי. לעולם איני מסרב.
בחודש אוקטובר, כאילו הוסכם הדבר, יבואנית הבגדים מניחה לי בבדידותי.
אבל מאז השנה שעברה צמח מנהג חדש. גרושתי, דקה ומתנכלת, יוצרת נסיעות דווקא באוקטובר. עסקים. מחזרים. מאורעות משפחה. והילדה? אֵלַי.
בשנה שעברה, בגלל הילדה, אבד אוקטובר. אוקטובר הרע. בא, קד ופג – לא שירים ולא קובץ מודפס. גם הפרנסה התקפחה לא מעט. כל שנה פותח לי קובץ השירים פרנסות צנועות – תרגום, הרצאה, עריכה, הגהה. והנה, אוקטובר אבד, גם הפרנסות.
לא, הילדה אינה אשמה. לו היה זה אוקטובר אחד…
אבל גם השנה מתנכלת גרושתי. קבעה לעצמה נסיעונת. קבעה – באוקטובר תבוא הילדה אלי. והנה…
בגלל צמצום ההוצאות אבדה לא מכבר דירתי השכורה. בא הברנש ודרש שכר דירתו, בחוצפה סתווית דרש כספים נוספים. מצאתי לי בית חדש, זול להפליא. שם אשב ואכתוב. אין לי צורך בתקופות הסתגלות. בקלות אני עובר מבית לבית. חפצי מעטים. גם איני מהסוג הנקשר לקירות. כל הדרוש לי הם פינה וכיסא.
סיור ראשון מוליד התרשמות – השכונה מוזרה. הכל צחיח, יבש, נטוש. הבתים נדמים ריקים. אומנם תקינים ומסוידים, אך אין אור ואין קולות משפחה. דממה. פה ושם אור. פה ושם, נדמה לי, המיה אנושית. אין צמחים. אפילו לא חתולֵי עזובה. כאילו נטשו כאן ששת ימי הבריאה, או לא היו מעולם. מכולת, בכל זאת, מצאתי. המוכר איש מבוגר, פניו לבביות. עומד מאחורי דלפק מיושן, ובמחסניו – הכל.
בערב אני מביא לבית את בתי. חפציה, נדמה, רבים משלי.
איני ירא מאובדן אוקטובר נוסף.

…ואת שאר הסיפור ניתן למצוא בגליון 19.

שנה בעיר הסרגל

תרגום: אהוד מימון

"[זו] היתה תוצאת תפישתם… את אמריקה כאולם ריקודים מפלצתי המשתרע מחוף לחוף, תחת מעטה של ליל נטול כוכבים, ובו להקות לוהטות מניעות אלפי זוגות בודדים באינטנסיביות מתגברת של ליל-שבת."
- ג'ון קללון הולמס, לך, 1952.

1.
אימת שוורי-קרפיף

פברואר, וכל שאביו דיבר עליו היה מותו המתקרב. הוא נשבע במרץ שראה להקות שוורי-קרפיף מתכנסות במיוחד בשבילו, כתמים מרוטי כנפיים מרחפים כפתיתי אפר בעשן המבהיק של שפת העולם הצפונית. הזקן, נשמה קרה בדירה צוננת שהשקיפה על המסילה, השתלח באין מפריע בפעמים הלא סדירות שבהן דייגו פַּטְצֶ'ן כפה על עצמו ביקור אחווה מאולץ, כאילו כלא את כל פחדיו והאשמותיו עד לבוא ילדו היחיד. למרבה תדהמתו של הבן, אך בהתאם לאופיו של הזקן, דייגו חש שהוא מבחין בנימה של גאווה פראית בהכפשותיו של הזקן, כאילו כמותם המשוערת של שוורי-קרפיף הדרושים לגרירת החוטא העתיק אל הגורל המצפה לו אחרי מותו ראויה לתשואות מעוותות.
לאחר ששמש-העונה נעלמה לחלוטין מהשמים באותו חודש, רפש מושלג הצטבר בביבים של ברודווי, כאילו כל עגלות מוכרי הברד של אוגוסט רוקנו את תכולתן בצד המסילה כמו גם לצדי הנהר. (האם יתכן שהחום המרוחק העולה מהצד הלא נכון של המסילה, שבדרך כלל לא ניתן לחוש בו, המס מעט את השלג בשפת הכביש ההיא, בעוד הערפילים המצננים מהגדה הנגדית הקרישו ביתר שאת את התעלה הקרחונית המקבילה? אכן, הדיירים לצדי המסילה טוענים שבקיץ הם מזיעים יותר משכניהם הדרים בצד השני של ברודווי, ובה בעת מתפארים בהנמכת התרמוסטט בחורף לפיצוי. ובאותה מידה נכון הדבר ששוכני צדי הנהר רעדו מעט יותר בחורף, אך התגאו בקרירות מגוריהם בימי העכברושים שסערו תחת קרני שמש העונה. אבל דייגו, שביכר את הרציונליזם של המהנדסאים, נטה להאמין שהשפעות הצדדים המנוגדים לא היו מבוססות, אלא אך תגובה פסיכוסומטית לקרבה אל המסילה ואל הנהר, בהתאמה). הביקור אצל הזקן היה משימה מסלידה במזג אוויר הטוב ביותר, ומייגעת במיוחד בעונה זו של השנה.
דייגו גר ברובע גְריטְסַבֶג'. אוכלוסייה: כמאה אלף, מפוזרת על פני מאה גושי בניינים מקבילים; ראש עיר נוכחי: ג'וֹבּוֹ קוֹפֶּרְנוֹבּ הדעתני והקולני; אופי: למרות שמו העגום של הרובע, תרבותי למדי ונעים. הבית של דייגו: דירה פונה לרחוב ברחוב 10,394,850 של ברודווי, מעל חנות ירקות ופירות בשם 'הירקניה של גימלט'. (אביו התגורר רחובות ספורים בלבד לכיוון העיר התחתית). בניין האבן הכחולה שבו שכנו דייגו ושכניו ניצב בצד הנהר של ברודווי.
מראה הרחוב וצד הנהר גם יחד: שווה. (לא תמיד כך. לעתים מזומנות דייגו התכווץ כשנזכר בילדות המורכבת מימים עגומים ומלילות מצמררים אותם העביר בדירה שבה שכן עכשיו גַדיס פַּטְצֶ'ן הגוסס. הלהבות המרוחקות הלוחשות לחש תת-סיפי מהצד הלא נכון של המסילה הטילו צללים על קירות חדר השינה של דייגו הצעיר, גם אם בלכתו לישון הידק על החלון ככל יכולתו את ווילון השעוונית הנגלל. ושאגתן הקבועה של הרכבות בדרכן אל העיר העלית הרעידה את השמשות הללו. דייגו השיג בזיעת אפיים את הדברים שמהם נהנה כיום, לא תודות לירושה שקיבל ללא כל מאמץ).
בבוקר חורף מעונן זה, בשעה שהיה סרוח במיטתו, דייגו גילה שהוא מתקשה להגיע לערנות ממשית. בילוי לילי מאוחר עם ידידים – שהיה כרוך בעישון יותר מדי סיגריות, עודף של שיג ושיח מגביה עוף וזרם בלתי פוסק של בירת רוּד בראבו עשירה בכשוּת שהביא מרוֹבע שנקבוש הסמוך – כל אלה גבו את מחירם הבלתי נמנע. סדיניו הלחים דבקו לעורו של דייגו, ומצב רוחו החמצמץ העלה בדעתו רק את העוולות הרבות שהטיח בו הקיום, ולא את הפיצויים הנאים להם זכה. וכך פיארו את רכבת מחשבותיו:
בעל הבית הקמצן והעקשן שלו, רקסאל גליפטיס, שבמשך חודשים רבים מיאן לשכור אפילו שוליית שרת שיתקן את הרדיאטורים בדירתו של דייגו, כשל מרגיז אף יותר לאור העובדה שהקיטור עצמו סופק בחינם, והוזרם מתחת לכל בניין כחלק מתשתיתה המופלאה של עיר הסרגל.
חברו הטוב ביותר, זוֹהַר כּוּש הגחמני והערמומי, שגילה ברחוב 10,395,000 של ברודווי את המסבאה הקרויה נערי לוּקְאֶלַייק, שבה זרמה בירת רוד בראבו כהתאבדות נוזלית, ואשר התעקש לערוך תחרות שתיה עם כמה מדיירי רובע שנקבוש.
מאהבתו החדשה של כוש, מילגרה אוונטיר הגחמנית, אשר התיישבה לפתע פתאום בחיקו של דייגו בשלב כלשהו במהלך הערב אפוף האלכוהול, המעורפל, ובכך חוללה מריבה בינה לבין אהובתו של דייגו, ווֹלוּסיה בּיטֶרְן המאיימת.
ווֹלוּסיה, בתורה, זכתה לנזיפה מנטלית מתונה כשדייגו נזכר כיצד תיבלה את האשמותיה רוויות הקנאה בהטחת אגרוף פראי לעבר מילגרה – אגרוף אשר למרבה המזל, אם נתחשב בממדיה של וולוסיה לעומת אלה של מילגרה, החטיא את מטרתו בשל עיוות תפיסה קל שגרם לה האלכוהול. איזה מזג חם היה לכמה נשים מושכות להחריד!
וכמובן לא ניתן היה להשמיט מקטלוג הקלון את יֵיל דרוּמְגוּל, עמיתו הסופר של דייגו. אף שייל לא תמך ב-ס"ק ולא עסק בה, ולפיכך היה שייך למחנה הספרותי היריב, הוא הוזמן להילולת הלילה. אבל ההישג היחיד אותו יכול דרומגול לזקוף לזכותו באותו ערב היה ההוכחה שמערכיו הפנימיים אינם מסוגלים לעבד יותר מחמישה פיינט של רוד בראבו בלי שיפתח, בגסות ובעליזות, בהצעות מגונות לאשתו של שומר הסף הבריוני של נערי לוקאלייק, ויזכה את חבורתו של פטצ'ן בהשלכה מיידית אל הרפש הקפוא של שנקבוש, שתכונותיו לא היו שונות ולו במעט מהרפש ששכן מרחק מאה חמישים ואחד רחובות בכיוון העיר התחתית.
זכר מראהו של הבשר הנפוח סביב עינו השמאלית של ייל עוטה שלל צבעים בדרכם הביתה ברכבת התחתית הביתה עודד את דייגו קמעה, והוא הוציא מהשמיכה כמה בהונות כדי לבחון את האוויר. הרבה יותר מדי קר. אולי בכל זאת היה תוקף מסוים לדעה שבנייני צד הנהר היו נתונים להשפעות מהגדה הנגדית…
אולי מוזיקה תועיל. דייגו הושיט יד עירומה דקיקה והצליף ברדיו שעל השידה. לאחר שהשפופרות התחממו, גאו כמקהלת דַייגוֹת צלילי חצוצרה מזהירים, בסגנון שלא ניתן לטעות בו, ולבו של דייגו התרחב בן רגע.
רַמְבּוֹלְד פרג היה גאון, אולי הגאון היחיד שדייגו הכיר. המוזיקאי השחור, דמותו הגרומה מגניבה תמיד מאחורי עדשות משקפיו השחורות כשוהם, מטורזן במכנסי הגברדין וחולצת המשי המתנופפת שהפכו לסימן ההכר שלו, סימל עבור דייגו את כל מה שיכלה האמנות להשיג. דייגו ידע שהפרוזה שלו הגיעה לשיאה כאשר הניח לה לקבל השראה ומקור לחיקוי משטף היצירה הלירי של פרג.
הקטע הסתיים, והקריין החל לדבר. "זו היתנ 'הדרך נמשכת לעד'. רמבולד פרג, חצוצרה. לידיה קינץ', סקסופון. סקריפס סקגווי, פסנתר. לוסרן קֵיינְבְּרֶייק, קונטרבס. רדי דיגנס, תופים. מתוך: עץ גס משויף, מזרקות בוערות, מספר קטלוגי אר-אל-פי 4039. וכעת נעבור ל'אאוטה' מאת פרסיבל רגלנד. אך לפני כן חדשות השעה עשר."
דייגו נאנק. עשר! אםברצונו להספיק לדחוס עד ארוחת הערב שלו עם וולוסיה ביטרן ביקור אצל אביו וקצת כתיבה, אסור לו לבזבז אף רגע. אבל הרי ההתלבטות: סדר הפעולות. אם יתחיל לכתוב עכשיו, הוא עלול להמשיך בעבודתו, שקוע בטרנס היצירה, ולא להבחין בזמן החולף, וכך להחמיץ כל סיכוי לבקר אצל גדיס פטצ'ן. אם ילך קודם לאביו, בצאתו מבית ילדותו ירדפו אותו בוודאי רגשות עזים שיכתימו את כל מה שיכתוב היום.
דייגו היסס לרגע, ולבסוף הניח לחובת השארות לגבור. אחרי ככלות הכל, הוא היה סופר מקצועי. לבטח יוכל להסיט מאמנותו את הסחות הדעת. האם רמבולד פרג הניח לאביו סר המזג ההיפותטי לדרום לטעם פיית החצוצרה להחמיץ בפיו? לא מתקבל על הדעת!

..ואת שאר הסיפור ניתן למצוא בגליון 19.

עיר הולכת, עיר באה

באותו יום זכתה העיר השאננה לשלוש אזהרות. איש לא טרח להקשיב. העיר האזינה אך ורק לעצמה.
בחוף הים, בשעת זריחת השמש, פגשה נערה אחת באיש זקן. רוח מערבית שיחקה בגלים הקטנים של עלות השחר ובזקן אפור ובתלתלים. בטיילת חלף לו, לא מושגח, רכב לניקוי רחובות.
"ילדה," אמר הזקן. הוא חבש כובע מצחיה מהוה שהיה קטן מעט ממידת ראשו. בניגוד למצופה, הדבר לא גרם לו להראות מגוחך – רק מעט קשיש יותר. הנערה הביטה בו כמסנוורת, כאילו זה עתה פקחה את עיניה בפעם הראשונה, ולא ענתה.
"ילדה," אמר הזקן בנימה חביבה של מי שלא מורגל בחיבה מכל סוג שהוא, בין אם בהענקתה או בקבלתה, "האין זו שעה מוקדמת מדי?"
הנערה אמרה, "עוד מעט יהיה מאוחר מדי." היא לא נראתה מרירה כשאמרה זאת. לא היה בדבריה ולו שמץ של דרמה. זו היתה הצהרה פשוטה שבפשוטות.
"הייתי רוצה להכריז על טעותך," אמר הזקן. "להעמיק אל תוך הביטוי 'מאוחר מדי' ולהוכיח כי בטעות יסודו. כי תמיד אפשר לעשות עוד דבר מה, תמיד יש תקווה. אבל אם אעשה זאת – אשקר."
הנערה בהתה בו.
"אשקר," חזר הזקן, שנראה נלהב להוסיף מעט דרמה במקום בו לא היתה לפני כן. "תמיד מאוחר מדי. כך או אחרת, כל שתעשי, כל שאנו נעשה, כל שיעשה מי שלא יעשה, תמיד מאוחר מדי."
"כן," אמרה הנערה. "לא."
"לא?"
"מה שלא תעשה, מה שלא נעשה, זה כבר מאוחר מדי," אמרה הנערה. "אבל יש משהו אחד שהולך לקרות בדיוק בזמן. עכשיו."
השמש זרחה.
הנערה חייכה.
היא פקחה את עיניה והביטה הישר למזרח, ואלומת אור שחלפה, כנגד כל סבירות אפשרית, בין כל בנייני העיר המפרידים בין הזריחה לבין חוף הים שבמערב, הציפה אותה, גרמה לה לשחות באוקיינוס של אושר. מעיין של קסם. ים של שלווה.
"זהו היום האחרון," אמר הזקן.
"כל יום זה היום האחרון," היא אמרה.
הזקן הביט בה. "את יודעת," אמר. "נשלחתי להזהיר אותך, אך את כבר יודעת." הוא חייך אליה בעצב, הסתובב סביב עצמו ונעלם בתוך החול כלעומת שבא.
לא היתה לו כל דרך לדעת שהיא מסוממת עד עמקי נשמתה.

השכם בבוקר חלפה תנודה קלה שבקלות ברחבי העיר. ראשו של מגדל שלום נע מעט, כאילו מתכופף ברוח הקלה שבאה מן הים. כמה פחי זבל נטו על צדם, התהפכו, ותוכנם התפזר על פני מדרכות ובין רגליהם של המשכימים קום ושל אלה שעוד לא הלכו לישון. ניידות משטרה חלפו בעצלתיים, השוטרים שבתוכן מדווחים למוקד שהכל שקט. החול שבחוף רעד מעט, מוליד מיליוני גלים זעזערים שנבלעו באחיהם הגדולים יותר שבאו מלב הים ונעלמו כמעט מיד.

השמש עמדה במרום השמים כאשר, ליד המזרקה בכיכר דיזנגוף, אדונית אחת פגשה ברוכל.
"גברתי הנכבדה," הוא אמר, "הרשי לי להציע לך את תנחומי הכנים." בגדיו היו ישנים מאד, לא רק בגילם כי אם בגזרתם. בכלל זה המגבעת. הוא לא מכר דבר פרט לאמת, וגם לזו לא ניתן תג מחיר.
"סליחה?" אמרה האדונית, שעד אותו רגע היתה עסוקה בשליחת הודעה בטלפון נייד.
"זהו היום האחרון," אמר הרוכל, נמתח למלוא קומתו הנמוכה והגביה את מגבעתו במחווה ארכאית, ספק הבעת רחשי כבוד, ספק אות אבל. "אני משתתף בצערך, ובצער כל העם הרב הזה."
האדונית הרימה את מבטה מן המכשיר, והבחינה בכך שלמרות עתיקות המלבושים, הלובש אותם צעיר בהרבה ממנה עצמה. נער ממש. היא הגביהה את פניה, הביטה בו מלמעלה למטה. "מה אתה מנסה למכור לי פה?"
"אף לא דבר, גברתי, אף לא דבר. ימים אחרונים לא נועדו לשכאלה. נוכל, אולי, להזכר בעבר, או, אם תרצי, לברוח מכאן למקום אחר, אל עתיד אחר, אך לא…"
"מה שזה לא יהיה, אני לא רוצה," אמרה האדונית. רסיסי אור שחלפו דרך נתזי המזרקה שיוו לפניה הילה מלאכית שלא התאימה כלל להבעתה.
"האזיני לי, ולו רק לרגע אחד!" אמר הרוכל והתקדם מעט לעברה, להוט לומר את דברו. "אמרי לידידיך, הודיעי למכריך – היום הוא היום!"
"תעזוב אותי!"
הטלפון צייץ. האדונית העיפה בו מבט.
"רק שלוש אזהרות, נאמר לנו, ואחת כבר ניתנה, וזו השניה. הסכיתי! עד עלות השחר, עירכם…
"לך ממני! לך!"
הרוכל נסוג. "חובתי לציית," אמר.
"אל תעז לעקוב אחרי! אני קוראת למשטרה!"
"לו רק יכולת…"
"אל תדבר אלי!"
פיו, באמצע הברה, נסגר בחטף. כאב הופיע בעיניו. זרזיף דק של דם החל לרדת מזוית פיו.
"לך מפה!" שאגה האדונית.
הוא הסתובב, צעד אל המזרקה, עמד בין הטיפות לרגע, במרכזה, הסתובב סביב עצמו, איש קטן ומגבעת גדולה, קליידוסקופ של אור שמש ונתזים ורסיסים, אלומה שקופה של מים באויר, עומדים, וחלף ונעלם כחזיון תעתועים, צל הרים בלי הרים.
האדונית לא זיכתה זאת אפילו במבט. היא כבר היתה בדרכה הלאה משם, מחייגת במרץ, מספרים, מספרים.

בשעת צהריים טרד ניע קל את מנוחתם של כמה מהגשרים שמעל נתיבי איילון ההומים. מעבר הולכי הרגל המוביל אל תחנת הרכבת שבמרכז עזריאלי, ממנו ניתן היה לצפות במכוניות התקועות בפקק התמידי שבכביש שמתחתיו, כאילו המהם לעצמו שיר קטן, קורות הפלדה התומכות בו מהדהדות לפי קצב נסתר כלשהו. שלושה מהעוברים ושבים הבחינו בדבר. הראשון, מוסיקאי שעבד לפרנסתו כמוכר המבורגרים, חש בקצב הזר הפועם ברגליו בעודו הולך במעבר, התאים את צעדו אליו וזכה במוזה נדירה; עוד באותו ערב הוא כתב והלחין שיר חדש שאיש לא ישמע לעולם. השניה, פרסומאית צעירה ומצליחה, הבחינה בשיפוע הרגעי והלא טבעי של משטח ההליכה, אך דעתה הוסחה מיד כשצלצל הטלפון הנייד שלה. השלישית היתה ילדה קטנה, ואמה סרבה להקשיב לה.

…ואת שאר הסיפור ניתן למצוא בגליון 19.