בממלכת בבל לחם האל מרדוך בתהום עתיקת היומין, הלא היא תיאמת, ודחק אותה עמוק למים שמתחת לפני האדמה. האחשדרפנים, שליטי בבל, חסמו כל מקור מים והציבו שמירה על בארות המים מחשש שהתהום תשוב ותרים את ראשה. והנה, אלף שנים לאחר מכן, נפוצות שמועות שהתהום שבה ועולה מהמעמקים. גרוע מזה: בנה של התהום, הלוויתן, ילחם בבני האדם ויחזיר את עולמם לתוהו ובוהו שממנו נברא.

ציפור מחורבנת! האלבטרוס ניצל את הערפל והעלה אותם ישר על השרטון. כאילו שמומסן לא ישים לב. הוא משך בחבל משיכה מכאיבה להזכיר לציפור הניווט שלו מי הבוס. היא לא התקרבה לקרקע בשלושת העשורים האחרונים וכעת הכתה בכנפיה בתשישות. מכשיר פגום שהגיע הזמן להחליף. באחד הימים הקרובים היא תרסק את עצמה על האדמה, ובאותה הזדמנות תנסה לשבור את המפרקת של מומסן. שנאה טהורה קשרה בין קברניט ספינת הדייג ובין ציפור הניווט שלו, ממש כמו חבל המשי הדק והארוך שחיבר את מפרק ידו לרגלה.
הוא נתן הוראה לקפל את המפרשים וגלש חרש בין צוקי הפיורד האפור. הציפור חדת העין הורתה את הדרך בזעף, מנחה אותו בנתיב בין השרטונים. מהמרחבים הערפיליים של ים ודאלה עשו את דרכם אל עומק המפרץ, הביתה.
קפטן מומסן היה אמור להיות מרוצה. על הסיפון סודרו גופותיהן של נקבות דג הבוצשפמית, מבהיקות בחוורונן, תפוחות מביצים שטרם הוטלו. זה היה שלל לא רע. הדייגים אמרו שהתהום הרימה את ראשה, ושהיא זוחלת החוצה מתוך הים וזוממת דברים מכוערים. אם זה נכון, הדגים לא התרגשו ועלו ברשתות שלו כרגיל. לאשתו ולתאומות יהיה מה לאכול החורף. כל קברניט אחר בפיורד היה מקנא בו. אבל הוא נתקף בחוסר שקט. משהו על החוף היה שלא כשורה. הוא יכול לחוש זאת בעצמותיו. חרדה עלתה בעמוד השדרה שלו כגאות איטית. הוא הביט סביב לראות אם אחד מאנשי הצוות שלו הרגיש במשהו. הם היו עסוקים כרגיל. רק האלבטרוס נראה לא מאוזן. הציפור הזקנה והענקית, שריחפה מעל הספינה כירח נצחי, מתחה את החבל הקושר ביניהם והשמיעה קעקוע נרגש. מומסן שמע בקרקורים שלה צחוק של שמחה לאיד.
מה התרחש על היבשה בהעדרם? נורינגסגור מעולם לא נכבשה בידי האימפריה של בבל. השכנה הגדולה, שרבצה רחוק בדרום, אמנם שלחה מרגלים, אבל מעולם לא שלחה צבאות כיבוש. ארץ הערפילים והפיורדים האהובה של מומסן פשוט השתרעה רחוק מדי, מצטנפת מתחת לשדות הקרח הצפוניים ומפנה גב מקומר אל ים ודאלה הקר. לארץ הפיורדים הדלה וההררית לא היה הרבה להציע לאימפריה הבבלית. אבל החמדנות והרכושנות של בבל היוו סכנה מתמדת. בנעוריו, סבו של מומסן לקח אותו למסע רגלי. הם חצו את היערות השחורים של קלמוקורסק, והדרימו דרך אלטבאטה וסמירובני עד שראו במרחק את חומות הזכוכית של האימפריה, שנוצרו בקסמי המילים העתיקים. החומות התרוממו גבוה באופק כקירות מים שקפאו. מומסן לא שכח מעולם את היראה שחש למראן.
"אתה רואה?" אמר סבא של מומסן. "תסתכל טוב, ילד, כי אף פעם לא תתקרב לחומות האלו יותר ממה שאתה כרגע. טפו, בבלים מחורבנים!"
מומסן הנער חש הקלה כשהם הפנו את גבם לחומות וחזרו הביתה.

…ואת שאר הסיפור ניתן למצוא בגליון 20.