תרגום: אהוד מימון

"[זו] היתה תוצאת תפישתם… את אמריקה כאולם ריקודים מפלצתי המשתרע מחוף לחוף, תחת מעטה של ליל נטול כוכבים, ובו להקות לוהטות מניעות אלפי זוגות בודדים באינטנסיביות מתגברת של ליל-שבת."
- ג'ון קללון הולמס, לך, 1952.

1.
אימת שוורי-קרפיף

פברואר, וכל שאביו דיבר עליו היה מותו המתקרב. הוא נשבע במרץ שראה להקות שוורי-קרפיף מתכנסות במיוחד בשבילו, כתמים מרוטי כנפיים מרחפים כפתיתי אפר בעשן המבהיק של שפת העולם הצפונית. הזקן, נשמה קרה בדירה צוננת שהשקיפה על המסילה, השתלח באין מפריע בפעמים הלא סדירות שבהן דייגו פַּטְצֶ'ן כפה על עצמו ביקור אחווה מאולץ, כאילו כלא את כל פחדיו והאשמותיו עד לבוא ילדו היחיד. למרבה תדהמתו של הבן, אך בהתאם לאופיו של הזקן, דייגו חש שהוא מבחין בנימה של גאווה פראית בהכפשותיו של הזקן, כאילו כמותם המשוערת של שוורי-קרפיף הדרושים לגרירת החוטא העתיק אל הגורל המצפה לו אחרי מותו ראויה לתשואות מעוותות.
לאחר ששמש-העונה נעלמה לחלוטין מהשמים באותו חודש, רפש מושלג הצטבר בביבים של ברודווי, כאילו כל עגלות מוכרי הברד של אוגוסט רוקנו את תכולתן בצד המסילה כמו גם לצדי הנהר. (האם יתכן שהחום המרוחק העולה מהצד הלא נכון של המסילה, שבדרך כלל לא ניתן לחוש בו, המס מעט את השלג בשפת הכביש ההיא, בעוד הערפילים המצננים מהגדה הנגדית הקרישו ביתר שאת את התעלה הקרחונית המקבילה? אכן, הדיירים לצדי המסילה טוענים שבקיץ הם מזיעים יותר משכניהם הדרים בצד השני של ברודווי, ובה בעת מתפארים בהנמכת התרמוסטט בחורף לפיצוי. ובאותה מידה נכון הדבר ששוכני צדי הנהר רעדו מעט יותר בחורף, אך התגאו בקרירות מגוריהם בימי העכברושים שסערו תחת קרני שמש העונה. אבל דייגו, שביכר את הרציונליזם של המהנדסאים, נטה להאמין שהשפעות הצדדים המנוגדים לא היו מבוססות, אלא אך תגובה פסיכוסומטית לקרבה אל המסילה ואל הנהר, בהתאמה). הביקור אצל הזקן היה משימה מסלידה במזג אוויר הטוב ביותר, ומייגעת במיוחד בעונה זו של השנה.
דייגו גר ברובע גְריטְסַבֶג'. אוכלוסייה: כמאה אלף, מפוזרת על פני מאה גושי בניינים מקבילים; ראש עיר נוכחי: ג'וֹבּוֹ קוֹפֶּרְנוֹבּ הדעתני והקולני; אופי: למרות שמו העגום של הרובע, תרבותי למדי ונעים. הבית של דייגו: דירה פונה לרחוב ברחוב 10,394,850 של ברודווי, מעל חנות ירקות ופירות בשם 'הירקניה של גימלט'. (אביו התגורר רחובות ספורים בלבד לכיוון העיר התחתית). בניין האבן הכחולה שבו שכנו דייגו ושכניו ניצב בצד הנהר של ברודווי.
מראה הרחוב וצד הנהר גם יחד: שווה. (לא תמיד כך. לעתים מזומנות דייגו התכווץ כשנזכר בילדות המורכבת מימים עגומים ומלילות מצמררים אותם העביר בדירה שבה שכן עכשיו גַדיס פַּטְצֶ'ן הגוסס. הלהבות המרוחקות הלוחשות לחש תת-סיפי מהצד הלא נכון של המסילה הטילו צללים על קירות חדר השינה של דייגו הצעיר, גם אם בלכתו לישון הידק על החלון ככל יכולתו את ווילון השעוונית הנגלל. ושאגתן הקבועה של הרכבות בדרכן אל העיר העלית הרעידה את השמשות הללו. דייגו השיג בזיעת אפיים את הדברים שמהם נהנה כיום, לא תודות לירושה שקיבל ללא כל מאמץ).
בבוקר חורף מעונן זה, בשעה שהיה סרוח במיטתו, דייגו גילה שהוא מתקשה להגיע לערנות ממשית. בילוי לילי מאוחר עם ידידים – שהיה כרוך בעישון יותר מדי סיגריות, עודף של שיג ושיח מגביה עוף וזרם בלתי פוסק של בירת רוּד בראבו עשירה בכשוּת שהביא מרוֹבע שנקבוש הסמוך – כל אלה גבו את מחירם הבלתי נמנע. סדיניו הלחים דבקו לעורו של דייגו, ומצב רוחו החמצמץ העלה בדעתו רק את העוולות הרבות שהטיח בו הקיום, ולא את הפיצויים הנאים להם זכה. וכך פיארו את רכבת מחשבותיו:
בעל הבית הקמצן והעקשן שלו, רקסאל גליפטיס, שבמשך חודשים רבים מיאן לשכור אפילו שוליית שרת שיתקן את הרדיאטורים בדירתו של דייגו, כשל מרגיז אף יותר לאור העובדה שהקיטור עצמו סופק בחינם, והוזרם מתחת לכל בניין כחלק מתשתיתה המופלאה של עיר הסרגל.
חברו הטוב ביותר, זוֹהַר כּוּש הגחמני והערמומי, שגילה ברחוב 10,395,000 של ברודווי את המסבאה הקרויה נערי לוּקְאֶלַייק, שבה זרמה בירת רוד בראבו כהתאבדות נוזלית, ואשר התעקש לערוך תחרות שתיה עם כמה מדיירי רובע שנקבוש.
מאהבתו החדשה של כוש, מילגרה אוונטיר הגחמנית, אשר התיישבה לפתע פתאום בחיקו של דייגו בשלב כלשהו במהלך הערב אפוף האלכוהול, המעורפל, ובכך חוללה מריבה בינה לבין אהובתו של דייגו, ווֹלוּסיה בּיטֶרְן המאיימת.
ווֹלוּסיה, בתורה, זכתה לנזיפה מנטלית מתונה כשדייגו נזכר כיצד תיבלה את האשמותיה רוויות הקנאה בהטחת אגרוף פראי לעבר מילגרה – אגרוף אשר למרבה המזל, אם נתחשב בממדיה של וולוסיה לעומת אלה של מילגרה, החטיא את מטרתו בשל עיוות תפיסה קל שגרם לה האלכוהול. איזה מזג חם היה לכמה נשים מושכות להחריד!
וכמובן לא ניתן היה להשמיט מקטלוג הקלון את יֵיל דרוּמְגוּל, עמיתו הסופר של דייגו. אף שייל לא תמך ב-ס"ק ולא עסק בה, ולפיכך היה שייך למחנה הספרותי היריב, הוא הוזמן להילולת הלילה. אבל ההישג היחיד אותו יכול דרומגול לזקוף לזכותו באותו ערב היה ההוכחה שמערכיו הפנימיים אינם מסוגלים לעבד יותר מחמישה פיינט של רוד בראבו בלי שיפתח, בגסות ובעליזות, בהצעות מגונות לאשתו של שומר הסף הבריוני של נערי לוקאלייק, ויזכה את חבורתו של פטצ'ן בהשלכה מיידית אל הרפש הקפוא של שנקבוש, שתכונותיו לא היו שונות ולו במעט מהרפש ששכן מרחק מאה חמישים ואחד רחובות בכיוון העיר התחתית.
זכר מראהו של הבשר הנפוח סביב עינו השמאלית של ייל עוטה שלל צבעים בדרכם הביתה ברכבת התחתית הביתה עודד את דייגו קמעה, והוא הוציא מהשמיכה כמה בהונות כדי לבחון את האוויר. הרבה יותר מדי קר. אולי בכל זאת היה תוקף מסוים לדעה שבנייני צד הנהר היו נתונים להשפעות מהגדה הנגדית…
אולי מוזיקה תועיל. דייגו הושיט יד עירומה דקיקה והצליף ברדיו שעל השידה. לאחר שהשפופרות התחממו, גאו כמקהלת דַייגוֹת צלילי חצוצרה מזהירים, בסגנון שלא ניתן לטעות בו, ולבו של דייגו התרחב בן רגע.
רַמְבּוֹלְד פרג היה גאון, אולי הגאון היחיד שדייגו הכיר. המוזיקאי השחור, דמותו הגרומה מגניבה תמיד מאחורי עדשות משקפיו השחורות כשוהם, מטורזן במכנסי הגברדין וחולצת המשי המתנופפת שהפכו לסימן ההכר שלו, סימל עבור דייגו את כל מה שיכלה האמנות להשיג. דייגו ידע שהפרוזה שלו הגיעה לשיאה כאשר הניח לה לקבל השראה ומקור לחיקוי משטף היצירה הלירי של פרג.
הקטע הסתיים, והקריין החל לדבר. "זו היתנ 'הדרך נמשכת לעד'. רמבולד פרג, חצוצרה. לידיה קינץ', סקסופון. סקריפס סקגווי, פסנתר. לוסרן קֵיינְבְּרֶייק, קונטרבס. רדי דיגנס, תופים. מתוך: עץ גס משויף, מזרקות בוערות, מספר קטלוגי אר-אל-פי 4039. וכעת נעבור ל'אאוטה' מאת פרסיבל רגלנד. אך לפני כן חדשות השעה עשר."
דייגו נאנק. עשר! אםברצונו להספיק לדחוס עד ארוחת הערב שלו עם וולוסיה ביטרן ביקור אצל אביו וקצת כתיבה, אסור לו לבזבז אף רגע. אבל הרי ההתלבטות: סדר הפעולות. אם יתחיל לכתוב עכשיו, הוא עלול להמשיך בעבודתו, שקוע בטרנס היצירה, ולא להבחין בזמן החולף, וכך להחמיץ כל סיכוי לבקר אצל גדיס פטצ'ן. אם ילך קודם לאביו, בצאתו מבית ילדותו ירדפו אותו בוודאי רגשות עזים שיכתימו את כל מה שיכתוב היום.
דייגו היסס לרגע, ולבסוף הניח לחובת השארות לגבור. אחרי ככלות הכל, הוא היה סופר מקצועי. לבטח יוכל להסיט מאמנותו את הסחות הדעת. האם רמבולד פרג הניח לאביו סר המזג ההיפותטי לדרום לטעם פיית החצוצרה להחמיץ בפיו? לא מתקבל על הדעת!

..ואת שאר הסיפור ניתן למצוא בגליון 19.