סיפורים

דרשת האש / לביא תדהר
מעשה בחלום / חגי אברבוך
אף אחד לא מתגעגע / יהונתן זילבר
ציפור הניווט / הגר ינאי
קסם למתחילים / קלי לינק
שיעורי בית / גיא חסון
שדים מודרניים / ניר יניב

מאמרים

היעדרה של העתידיות:
המדע הבדיוני בספרות הערבית / אחמד א. ו. ח'מאס
ביקורות / אביגיל נוסבאום

איורים: איליה לנדה

לרכישת הגליון, הקישו כאן.

תרגום: אהוד מימון

גוי או יהודי
הו אתה האוחז בהגה ולצד הרוח צופה,
הרהר בפְלֵבַּס, שלפנים כמוך גבוה היה ויפה.
– טי. אס. אליוט, ארץ השממה

… זוכר את הכאב. גזע העץ המחודד, הבוער, שננעץ כיתד בעינו. זוכר את צעקותיו שלו, את טעם הדם החמוץ במקום שבו נשך את לשונו. הכאב חקק את עצמו בישותו, ויצר אותו מחדש בתוך כדי כך.
"היי, אדון!" קולו הקטן של הילד השיב אותו לעצמו, אל הבסטה הקטנה, עגלת העץ שעליה הוצגה מרכולתו בשוק המלחים שברחוב העצמאות. "איך אתה קורא לדבר הזה?"
הילד הצביע על העינית של החפץ המדובר.
"סֶקסטַנט," אמר פוליפמוס. קולו בקע נמוך וחלוד, קולו של אדם שהיה מורגל בשתיקה יותר מאשר בדיבור, ולפיכך אדם שהיה שלא במקומו בלב השוק הסואן, ההומה. הוא צמצם את עינו אל הילד אבל לא הצליח לראות את פניו בבירור. העין החלימה, תודות לזמן ולחסדה המפוקפק של קירקה, אך לא החלימה היטב.
"זה סקסטנט," הוא אמר שוב, בקול רם יותר. "באמצעותו, מלחים יכולים לקבוע את המרחק בין שני עצמים בים."
הילד נראה מאוכזב לרגע. "וזה?" אמר, והצביע על עצם גדול, דומה למצפן.
"כרונומטר," אמר פוליפמוס. הוא קיווה שהילד ילך. "כדי לחשב את קווי האורך."
"היי, אדוני," אמר הילד, והמכשיר נשכח. הוא הביט בפוליפמוס. "איך זה שיש לך רק עין אחת?"
רעם נמוך עלה בגרונו של פוליפמוס. הוא שקל לסטור לילד על ראשו, וחזר בו כאשר התקרבה אשה אשר, כך חשב, היא כנראה האם.
"ככה נולדתי," אמר קצרות.
עיניו של הילד נפערו לרווחה והוא חייך באושר. "אתה מוטנט? היי, אמא, בואי תראי את זה!" הוא הצביע על פוליפמוס כאשר אמו באה וניצבה לצדו. היא היתה נמוכה ומוצקה, ונראתה מותשת מהחום. "הוא נולד רק עם עין אחת!"
וואק. פוליפמוס חש פרץ של שמחה מרושעת כאשר כף ידה הפתוחה של האשה פגעה ברעש באחורי ראשו של ילדהּ.
"אני מצטערת מאד, אדוני," אמרה. "אל תתייחס אליו בבקשה." היא גררה את הילד בזרועו הרחק מדוכנו של פוליפמוס, לעבר דוכני הירקות והתבלינים והדגים. ראשו של הילד סב לאחור, מביט בפוליפמוס, העיניים הצעירות בוערות כגחלים מאחורי מסך דמעות.
הוא הביט בעיניו של הילד וזכר את הכאב.

#

הוא זוכר את הספינות במילאַי, ואת המלח הפיניקי הטבוע שגופתו הנפוחה מגז – עיניה נוקרו בידי שחפים רעבים – צפה על פני הספינה וחלפה בנתיבה שאין לשנותו אל הָאדֶס. הוא זוכר את אור השמש, אורו הזהוב של אפולו שזרח ופשט בכל ובער, בער, וייסר אותו בהבטחת היופי הגלומה בו.
הוא ישב עם אברהים האלטע-זאכן בפונדק הגלגל ליד הנמל. אברהים היה זקן ושחום עור; עגלתו שוטטה ברחובות העיר חיפה, רתומה לסוס רעב למראה, ואספה את הרהיטים השבורים, הלא רצויים, את הבגדים הקרועים והישנים, את הצעצועים והבקבוקים והגרוטאות שתושבי חיפה לא רצו עוד בבתיהם. כעת הוא נח בכיסאו, שלושה מקלות הליכה מתוצרת שונה – כולם משופשפים ומתוקנים, שבעליל הגיעו מעגלת האלטע-זאכען – נחו לצדו.
היתה זו שעת אחר צהריים מאוחרת, אך השמש הגיעה לכל פינה והטילה הילה של זהב מותך על הרחוב, על האנשים. הים, קרוב מרחקים, נראה כמגן ארד מצוחצח.
"אנשים לא רוצים מכשירי ניווט עתיקים," אמר אברהים. גבותיו הגדולות, העבותות, נעו מעלה ומטה בדברו. "אתה צריך למצוא לעצמך עבודה חדשה. ואתה זקן מדי מכדי לחזור לים."
פוליפמוס משך בכתפיו והושיט יד לבירה שלו. חבורה של מלחים רוסים חלפו על פניהם, מקרטעים, שירתם הגיעה אל שני הגברים מבעד לחלונות הגדולים הפתוחים. "זאת פרנסה," אמר. "בערך."
אברהים נענע בראשו. "אנשים תמיד יצטרכו מישהו שיאסוף את הזבל הישן שלהם," אמר. "אבל מה עושים עם סקסטנט?"
פוליפמוס הביט בידידו בדממה. מה, אחרי הכל, עושים עם סקסטנט כאשר כיום ספינות מפליגות ועל סיפונן כמעט אין אנשים, כאשר מכונות גדולות ממנו בכמה סדרי גודל מנווטות את הספינות ללא סיוע? הוא נזכר בימיו בים, בזעקה המרוחקת של שחפים ובטעם הדם של קצף הגלים ברוח. הוא היה מאושר, אז, לבדו פרט למפרשים ולרוחות ולים. טובע באור לבדו.
עש שיכור נחת על שולחנם, כנפיו מרפרפות כאשר הסתובב לכיוון פוליפמוס. על כנפיו הקדמיות היו כתמי עיניים צהובים, ועיניים כחולות-שחורות-צהובות על כנפיו האחוריות. עינו היחידה של פוליפמוס בחנה את הארבע של העש.
אברהים בחן את שניהם בקפידה, ראשו מוטה הצדה. "אַנְתֵרָאֶאָה פוליפמוס…" הוא לחש למחצה, חיוך חשאי קטן מסתתר בזוויות פיו. "נראה שהם מתרבים בזמן האחרון."
פוליפמוס התעלם מאברהים. העש, שכנפיו הפרושות כך שכתמי העיניים יצרו מבט מלא, נשאר מרותק אליו בדממה.
"הפולחן שלהם דומה לשלך," אמר אבראהים, וצליל השעשוע השקט נטש את קולו. "הם מבקשים את האור."
פוליפמוס שקל הצהרה זו בשקט. הוא הרהר בעש.
"הם מכורים," אמר.
בתגובה אברהים הניע מעט את גבתו.
"היו לילות מחוץ למערה שלי שבהם הגלים סערו באדום והמים היו מלאים בגופות של יוונים וטרויאנים כצי של מוות," אמר פוליפמוס. "השמים היו מעוננים." הוא נאנח ושפשף את עיניו בעדינות, משנזכר בכאב מרוחק. "כאילו אפלה עמוקה נחה על העולם, ואיימה להכחיד כל אור אמיתי, למנוע מקרניו של אפולו לאפשר לאדם לראות עוד." כתפיו התקשחו והוא שפשף את עיניו ביתר עוצמה. "הם יכולים להיות נוראים, מעשיהם של אנשים."
פוליפמוס ואברהים ישבו בדממה. מפעם לפעם אחד מהם לגם מהבירה שלו. אור היום דעך והוחלף באור מנורות הרחוב, ובאור הירח.
לבסוף אברהים נע. "הסוס שלי מחכה," הוא אמר וקם. "אני צריך להאכיל אותו."
פוליפמוס הנהן. "הוא סוס טוב," אמר.
"הוא סוס זקן," אמר אברהים. "כמונו." הוא הכניס יד לכיסו והניח ערמה של מטבעות על השולחן, ליד כוסו. "נתראה."
"כן."
פוליפמוס צפה בו יוצא באטיות מהדלת. הוא עצם את עיניו וחשב על הבדידות שמצא בים. על השולחן, ארבעה עשים אחרים הצטרפו לזה שעל השולחן והשתופפו שם, כנפיהם פרושות, המון עיניים נושאות מבט אל פוליפמוס.

…ואת שאר הסיפור ניתן למצוא בגליון 20.

פעם היתה ילדה קטנה, שאהבה את הוריה וחברותיה, והיתה חובבת שעשועים שקטים ושקיעה בהרהורים, אבל נהנתה גם לטפס על עצים ולשחק בכדור. שערה, חום כהה, עטף את פניה הסגלגלות וגלש מעט על כתפיה. עיניה היו גדולות ושחורות והעולם כולו השתקף בהן כשנצצו בשמחה ונבלע בהן כשהיתה זועפת.
בוקר אחד, זמן מה בטרם מלאו לה תריסר אביבים, עמדה לבדה בתחנה וחיכתה לאוטובוס. החורף החל לא מזמן, ומשום כך לא הופתעה לראות נחליאלי יפה-כנף מדלג על המדרכה ומציץ בסקרנות בהשתקפותו באחת השלוליות. נחליאלי צהוב היה, וסינרו הבהיק זהבהב ואפרוחי כנגד רגליו האפורות. היתה יכולה להיות זו תמונה נאה, אלמלא חתלתול מנומר שהלך לאיטו על קיר אבן שבסמוך.
תחילה לא הבחינה הילדה בחתול, אבל כשהסיטה מבטה ראתה אותו נעצר, שפמו רוטט, עיניו האפלות נוצצות, שקועות בנחליאלי, וכל גופו הגמיש דרוך לזנק על הציפור הקטנה. הילדה, שנחרדה מן העלול להתרחש, לא השתהתה אף רגע, נופפה בידיה, וגירשה את החתול מן המקום.
"סופךָ שתהיה לארוחת צהריים," נזפה בנחליאלי.
"תודה שהצלתְ אותי," השיב. "אני נסיך, אבי הוא מלך הציפורים אף שאינו נחליאלי, והאוטובוס שלך הגיע."
היא נרתעה לאחור ותיקה כמעט נשמט מעל גבה. אוטובוס אכן עצר לידה בחריקה אך היא לא הבחינה בו כשנעמד בתחנה, גם לא כשהמשיך בדרכו.
היא השתופפה, והציצה בנחליאלי שהציץ בה חזרה.
"אתה מדבר," אמרה לו. "האם אינך יודע שנחליאלים אינם מדברים?"
הוא צייץ.
הוא הוסיף לצייץ.
הוא נתן עוד מבט אחד בהשתקפותו, טבל מקורו במים, ועף מן המקום.
בסופו של דבר עלתה על האוטובוס הבא.
חברותיה בבית הספר סנטו בה כל אותו היום שדעתה פזורה עליה, וכל דבר יש לומר לה פעמיים. בשיעורים כמעט ולא הקשיבה, ובהפסקות לא ירדה אל החצר, אלא עמדה והשקיפה בעד חלון הכיתה אל השמיים. היא היתה מהורהרת, ותמֵהה.
"מה לך?" שאלו חברותיה.
"חלמתי בהקיץ הבוקר," אמרה, ולא הוסיפה.
"אם יש מלך לציפורים," שאלה את אמהּ בערב, "כיצד הוא נראה?"
"ודאי הוא נשר," אמרה האֵם.
"מדוע שיהיה המלך ציפור גדולה וקירחת, מדדה וגמלונית?" הִקשתה הילדה.
"מלכים רבים קרחים וגמלוניים," השיבה האם, "ורובם אינם מקפידים על גזרתם."
"אני חושבת שמלך הציפורים ודאי זמיר," אמרה הילדה נחרצות, "או ציפור גן עדן."
"זאת יש לשאול את בעלות הכנף עצמן," אמרה האֵם, "ספרי לי כשתזכי לשוחח עם אחת מהן. בינתיים, אכלי מן החביתה והקציצות שהכנתי, ולכי להכין שיעורי בית."
הילדה ישבה בחדרהּ, כתבה מעט במחברת, וחדלה, ושוב ענתה בכתב על שאלה זו ואחרת, ושוב צנח העט מידה. היא חשבה וחשבה והביטה בעד החלון הסגור אל הלילה החורפי.
"פניקס," אמרה לעצמה לבסוף. "פניקס זהוב."
חיוך של עונג חרישי עלה על שפתיה והיא נטלה את העט וענתה בזריזות על יתר השאלות.
היא הלכה לישון, בובתה הקטנה וזהובת השיער חבוּקה בידיה.
הוריה נמו בחדר הסמוך.
ים התרדמה הלך ואפף אותה, והיא היתה מתערסלת ונמוגה בזרועותיו, עד שרסיסים מעורפלים עלו בה, בועות-בועות – נקישה זהובה מצלצלת כמיתר מנדולינה, ניחוח ירוק ופלומתי כדשא, טעמהּ המריר של קריאת חצוצרה רחוקה – ומן הסחרחורת הנעימה בקע קול טפיחה חרישי של מקור כנגד זכוכית, והיא הזדקפה לאט במיטתה, והשקיפה החוצה אל הנחליאלי זהוב-הסינר. הוא היה גדול כמעט כפליים.
ללא אומר פתחה את החלון והוא פרש לה כנף. השמיים הלכו והתבהרו מעננים, ואפלתם נצצה. היא עלתה על גבו והם טסו אל השחקים, ידהּ על כנפו, עד שצנחה לצדו והכנף היתה גם היא ליד אדם, ופלומתו הלכה והתארכה לשיער הגולש על כתפיו. לפתע פתאום היתה גם היא אשה, תמירה ויפה כמו אמא, והנחליאלי הרי הוא גבר יְפה תואר הסוחף אותה במרחבי הלילה הצונן. היא צחקה בעונג. ידה נחה על כתפו וידו החמה על מותניה, וכך חוללו יחדיו, הכוכבים מנגנים ולס על כינורות זוהרים באגלי טל, הירח מלטף חליל כסף ונושף בחרִיריו העמוקים כמכתשים, וכוכב הצפון ניצב, תמיר וגאה בלב השמיים, ומנצח על התזמורת כולה בקרניו הבוהקות.
החלום הלך ודעך, והיא התעוררה.
חבל, חשבה, הייתי רוצה להמשיך ולעוף איתו עד ארמון המלך.
החדר היה חשוך. היא תמהה מה השעה, והציצה במחוגיו הזרחניים של השעון המעורר.
חצות.
היא הציבה את בובתה לנגד עיניה.
"את צמאה?" אמרה לה. "אני צמאה. תבואי איתי למטבח?"
"ודאי," השיבה עבור בובתה. "אבל זכרי. שתינו צריכות לקום מחר בזמן ללימודים."
היא הושיטה ידה להסיט את השמיכה, וכשעשתה כן, נשלחה כף שחורה ושעירה ועצרה בעדה.
חתול ענק היתמר מעליה, גבוה ממנה כפליים. פרוותו נצצה מן הגשם וניביו זרחו.
"את באה איתי," אמר.
הבובה נשמטה מידה, וכף רגלו של החתול ריסקה אותה לאלף רסיסים.

נדמה היה שהעיר שרויה בחלום. אופנועים ביקשו לדהור בכבישים אך לא זעו ממקומם, אנשים ישבו במסעדות, מגישים אל שפתותיהם כוסות מבלי ללגום מהן, ובקיוסקים עמדו אלה שביקשו לשלם, פניהם קפואות בחיוך, ומטבעות זלגו מאצבעותיהם ותלו בחלל האוויר.
"את זוכה לראות את הזמן-שבין-הזמנים," גיחך החתול השחור. "הסכיתי לי, אלמלא ציוו עלי, שר-צבאו של מלך החתולים, להביא אותך בריאה ושלימה, גם זאת לא היית רואה. בציפורני הייתי עוקר את עיניך."
הוא דהר על רגליו האחוריות והידק אותה אל חזהו בכפותיו הקדמיות, שהיו ארוכות להפליא. טיפות גשם היו תלויות כיהלומים והתנפצו לרסיסים זעירים כשחלפו דרכם, ולא נשמע אלא לחש טפיפתו. הבריות והבתים הלכו והיטשטשו.
הילדה היתה קפואה ורועדת. מעולם לא היתה מחוץ לבית בשעה כזו, ולגופה לבשה כעת רק מכנסיים קצרים וכחולים, וכותונת לבנה שלא הגנה עליה מפני הקור.
"אתה חלום," מלמלה. "אולי טרם התעוררתי."
"ומדוע את סבורה שזה חלום?" צחק החתול. "הרגישי. האם ציפורני חלום?" ולרגע נגע בגבה דבר-מה קר ומתכתי וחד כסכין.
צווחה נמלטה מפיה וגווה התקשח בבעתה.
"שתקי," אמר בזעף. "ממילא אסרו עלי לפגוע בך."
כעבור זמן מה נרעד האספלט, צנח לאחור, וכפות רגליו של החתול נטשו את פני הקרקע.
"לא הייתְ צריכה להפריע הבוקר את הציד המלכותי," אמר כשהחלו לעוף. "מה יעשה כעת בן המלך המנומר והיפה, נסיך שלא תפס את ציד הבכורה?"
האוויר שרק והכוכבים הסתחררו, מגחכים ומזילי ריר.
"אוי לה לאותה בושה," אמר שר צבאו של מלך החתולים.
היא לא ידעה כמה פעמים התערפלו חושיה וכמה פעמים שבה לעשתונותיה, ותמיד חלפו על פניה השמיים, ותמיד אחזו בה הכפות הקשות ההן, וככל שביקשה להתעורר לא עלה הדבר בידה. הכוכבים אחרים היו, והאוויר עצמו הלך ונעשה זר. היא עצמה עיניה רגע קט, כמגוננת על גופהּ הרפה מן הכפור, ונזכרה כיצד כמעט התחצפה לאביה אחר-הצהריים, ומה היה טעם החלב החמים שהגישה לה אמהּ לפני השינה. זֶכר המתיקות ההיא דגדג את חִכהּ, ולא היה בו כדי להסיר את טעם הפחד המר כעופרת.
"הוא ביקש להרוג נחליאלי," מחתה חרש, וקולה נבלע ברוח.
שר הצבא הביט נכחו בעודו דוהר, עיניו דרוכות ושפמו זקור. הרוח הוסיפה לייבב.
"מה יֵעשה בי?" שאלה לבסוף בקול קטן.
"מה שהיה אמוּר להיעשות בנחליאלי שהצלת," אמר. "את תעלי קורבן."
עיניה של הילדה נפערו לרווחה.
"ומה שיותיר המזבח, תאכל חצר המלכוּת," הוסיף וליקק במתינות את מלתעותיו. "זה גורל הניצודים, זונה. אש ומלתעות."
לסתה של הילדה נשמטה. היא חשה את הלהט העולה בלחייה בבת-אחת, אוזניה בערו, ובטרם ידעה מה היא עושה החלה לחבוט בפניו.
פעם ועוד פעם היכתה בו, צוֹוַחת ומבועתת ממנו ואף מעט מעצמה – היא לא ידעה שגרונה יכול להפיק קולות חייתיים כאלו – וידיה התקערו להלום ולתלוש. היא טלטלה עצמה, מרפקיה ננעצים בזרועותיו הפרוותיות ואולי האימה הוסיפה לה עוז, וכך או כך היה כה מופתע שבקושי הספיק לנהום בטרם נשמטה פתאום מכפותיו.
רק אז נזכרה שהיא הרחק מעל פני הקרקע. החתול ניסה לזנק אחריה, אבל דומה היה שגופו פחות מורגל לצלול מטה מאשר להמשיך ישר. פעם אחר פעם כמעט ותפס אותה, מתנשף, אבל היא הוסיפה ליפול, מתגלגלת וצווחת בעוד הוא מרסיס ויורק בזעם, ועוד מצאה מקום לתמוה איזה מין חלום הוא זה שקורים בו דברים כאלו והבריות מדברות בו כך, עד שהותירה אותו הרחק מאחור והיתה צונחת מאפלה אל אפלה, ואי-שם למטה ממתינה האדמה השחורה לקלוט אותה אל חיקה.

..ואת שאר הסיפור ניתן למצוא בגליון 20.

בממלכת בבל לחם האל מרדוך בתהום עתיקת היומין, הלא היא תיאמת, ודחק אותה עמוק למים שמתחת לפני האדמה. האחשדרפנים, שליטי בבל, חסמו כל מקור מים והציבו שמירה על בארות המים מחשש שהתהום תשוב ותרים את ראשה. והנה, אלף שנים לאחר מכן, נפוצות שמועות שהתהום שבה ועולה מהמעמקים. גרוע מזה: בנה של התהום, הלוויתן, ילחם בבני האדם ויחזיר את עולמם לתוהו ובוהו שממנו נברא.

ציפור מחורבנת! האלבטרוס ניצל את הערפל והעלה אותם ישר על השרטון. כאילו שמומסן לא ישים לב. הוא משך בחבל משיכה מכאיבה להזכיר לציפור הניווט שלו מי הבוס. היא לא התקרבה לקרקע בשלושת העשורים האחרונים וכעת הכתה בכנפיה בתשישות. מכשיר פגום שהגיע הזמן להחליף. באחד הימים הקרובים היא תרסק את עצמה על האדמה, ובאותה הזדמנות תנסה לשבור את המפרקת של מומסן. שנאה טהורה קשרה בין קברניט ספינת הדייג ובין ציפור הניווט שלו, ממש כמו חבל המשי הדק והארוך שחיבר את מפרק ידו לרגלה.
הוא נתן הוראה לקפל את המפרשים וגלש חרש בין צוקי הפיורד האפור. הציפור חדת העין הורתה את הדרך בזעף, מנחה אותו בנתיב בין השרטונים. מהמרחבים הערפיליים של ים ודאלה עשו את דרכם אל עומק המפרץ, הביתה.
קפטן מומסן היה אמור להיות מרוצה. על הסיפון סודרו גופותיהן של נקבות דג הבוצשפמית, מבהיקות בחוורונן, תפוחות מביצים שטרם הוטלו. זה היה שלל לא רע. הדייגים אמרו שהתהום הרימה את ראשה, ושהיא זוחלת החוצה מתוך הים וזוממת דברים מכוערים. אם זה נכון, הדגים לא התרגשו ועלו ברשתות שלו כרגיל. לאשתו ולתאומות יהיה מה לאכול החורף. כל קברניט אחר בפיורד היה מקנא בו. אבל הוא נתקף בחוסר שקט. משהו על החוף היה שלא כשורה. הוא יכול לחוש זאת בעצמותיו. חרדה עלתה בעמוד השדרה שלו כגאות איטית. הוא הביט סביב לראות אם אחד מאנשי הצוות שלו הרגיש במשהו. הם היו עסוקים כרגיל. רק האלבטרוס נראה לא מאוזן. הציפור הזקנה והענקית, שריחפה מעל הספינה כירח נצחי, מתחה את החבל הקושר ביניהם והשמיעה קעקוע נרגש. מומסן שמע בקרקורים שלה צחוק של שמחה לאיד.
מה התרחש על היבשה בהעדרם? נורינגסגור מעולם לא נכבשה בידי האימפריה של בבל. השכנה הגדולה, שרבצה רחוק בדרום, אמנם שלחה מרגלים, אבל מעולם לא שלחה צבאות כיבוש. ארץ הערפילים והפיורדים האהובה של מומסן פשוט השתרעה רחוק מדי, מצטנפת מתחת לשדות הקרח הצפוניים ומפנה גב מקומר אל ים ודאלה הקר. לארץ הפיורדים הדלה וההררית לא היה הרבה להציע לאימפריה הבבלית. אבל החמדנות והרכושנות של בבל היוו סכנה מתמדת. בנעוריו, סבו של מומסן לקח אותו למסע רגלי. הם חצו את היערות השחורים של קלמוקורסק, והדרימו דרך אלטבאטה וסמירובני עד שראו במרחק את חומות הזכוכית של האימפריה, שנוצרו בקסמי המילים העתיקים. החומות התרוממו גבוה באופק כקירות מים שקפאו. מומסן לא שכח מעולם את היראה שחש למראן.
"אתה רואה?" אמר סבא של מומסן. "תסתכל טוב, ילד, כי אף פעם לא תתקרב לחומות האלו יותר ממה שאתה כרגע. טפו, בבלים מחורבנים!"
מומסן הנער חש הקלה כשהם הפנו את גבם לחומות וחזרו הביתה.

…ואת שאר הסיפור ניתן למצוא בגליון 20.

תרגום: ורד טוכטרמן

פוקס היא דמות טלוויזיונית, והיא אינה מתה עדיין. אבל בקרוב תהיה. היא דמות בתוכנית טלוויזיה בשם הספריה. מעולם לא ראיתם את הספריה בטלוויזיה, אבל אני בטוחה שהייתם רוצים לראות.

באחד מפרקי הספריה, נער בשם ג'רמי מארס, בן חמש עשרה, יושב על גג ביתו בפלנטג'נט, ורמונט. השעה שמונה בערב, למחרת יש לימודים, והוא וידידתו אליזבת אמורים ללמוד לבוחן במתמטיקה שהמורה שלהם, מר קליף, רמז עליו כל השבוע. במקום זאת הם התגנבו אל הגג. קר. הם לא יודעים את כל מה שעליהם לדעת על X, כש-X הוא השורש הריבועי של Y. הם אפילו לא יודעים על Y. הם צריכים להכנס.
אבל בטלוויזיה אין שום דבר מוצלח והשמיים יפים מאד. הם לובשים מעילים, ולמעלה בפינות, במקום שבו מתחילים השמיים, יש כתמי לובן בחשכה, דוממים, היכן שיש שלג גבוה בהרים. למטה, בעצים שסביב הבית, בעל חיים כלשהו משמיע קולות קטנים ומודאגים: "אולי די? אולי די?"
"איזה זה?" אומרת אליזבת ומצביעה אל קבוצת כוכבים רבועה-בערך.
"זה החניון," אומר ג'רמי. "וממש לידו נמצאים הקניון הגדול והקניון הקטן."
"וזה אוריון, נכון? אוריון צייד המציאוֹת?"
ג'רמי מצמצם את עיניו. "לא, אוריון שם. זה השרירן האוסטרי. הדבר הזה שכאילו עוטף את הרגל שלו זה הראשרגל החרמן. התמנון הממש ממש רעב. הוא לא מצליח להחליט אם לאכול אותו או לעשות איתו אהבה מטורפת בשמונה רגליים. מכירה את המיתוס הזה, נכון?"
"כמובן," אומרת אליזבת. "קארל יתעצבן שלא הזמנו אותו ללמוד איתנו?"
"קארל תמיד מעוצבן על משהו," אומר ג'רמי. ג'רמי מתנגד בנחישות למחשבה מסוימת לגבי אליזבת. למה הם יושבים פה למעלה? זה היה רעיון שלו או שלה? האם הם ידידים, האם הם סתם שני ידידים שיושבים על הגג ומדברים? או שג'רמי אמור לנסות לנשק אותה? הוא חושב שאולי הוא אמור לנשק אותה. אם הוא ינשק אותה, האם עדיין יהיו ידידים? הוא לא יכול לשאול על זה את קארל. קארל לא מאמין בהושטת עזרה. קארל מאמין בלגלוג.
ג'רמי לא יודע בכלל אם הוא רוצה לנשק את אליזבת. הוא מעולם לא חשב על כך עד רגע זה.
"אני צריכה ללכת הביתה," אומרת אליזבת. "יכול להיות שיש פרק חדש ברגע זה, ואפילו לא נדע."
"מישהו יתקשר ויודיע לנו," אומר ג'רמי. "אמא שלי תעלה ותצעק שנבוא." אמו היא עוד דבר שג'רמי לא רוצה לדאוג לגביו, אבל הוא דואג, הוא דואג.

ג'רמי מארס יודע הרבה על כוכב הלכת מאדים, אף כי מעולם לא היה שם. הוא מכיר כמה בנות, ובכל זאת הוא לא יודע הרבה עליהן. הוא חושב שהלוואי שהיו ספרים על בנות, כמו שיש ספרים על מאדים, שאפשר היה לצפות במסלולן ובבהירותן של בנות בטלסקופים בלי להיראות סוטה. פעם ג'רמי קרא לקארל בקול ספר על מאדים, אלא שבכל פעם הוא החליף את המילה מאדים במילה "בנות". קארל התפקע מצחוק כל פעם.
אמא של ג'רמי ספרנית. אביו כותב ספרים. ג'רמי קורא ביוגרפיות. הוא מנגן בטרומבון בתזמורת מצעדים. הוא קופץ משוכות בבגדי ספורט של בית הספר. ג'רמי גם מכור בכל לבו לתוכנית טלוויזיה שבה ספרנית וקוסמת מורדת מנסה להציל את עולמה מגנבים, רוצחים, מקובלים ופירטים. ג'רמי הוא חנון, אבל חנון טלגני. מישהו היה צריך לעשות עליו תוכנית טלוויזיה.
חבריו של ג'רמי קוראים לו ג'רם, אם כי היה מעדיף שיקראו לו מארס. הוריו לא דיברו זה עם זה כבר שבוע.

ג'רמי לא מנשק את אליזבת. הכוכבים לא נופלים מהשמיים, וגם ג'רמי ואליזבת לא נופלים מהגג. הם נכנסים פנימה ומסיימים את שיעורי הבית.

מישהי שג'רמי לא פגש מעולם, מעולם אף לא שמע עליה – אשה בשם קליאו באלדריק – מתה. אנשים רבים, עד כה, הצליחו לחיות ולמות בלי לערוך היכרות עם ג'רמי מארס, אבל קליאו באלדריק הורישה לג'רמי מארס ולאמו משהו מוזר: תא טלפון בכביש מהיר מדינתי, כשישים וחמישה קילומטרים מחוץ ללאס וגאס, ובית חתונות בלאס וגאס. בית החתונות קרוי פעמוני הגיהינום. ג'רמי לא בטוח איזה מין אנשים מתחתנים שם. אופנוענים, אולי. נבלי-על, פריקים, ושטניסטים.
אמו של ג'רמי רוצה לספר לו משהו. זה בטח משהו בנוגע ללאס וגאס ולקליאו באלדריק, שכפי שמתברר היתה דודה-רבה של אמו (ג'רמי מעולם לא ידע שלאמו היתה דודה-רבה. אמו היא אדם מסתורי). אבל מאידך, זה יכול להיות משהו בנוגע לאביו של ג'רמי. כבר שבוע וחצי שג'רמי מצליח להימנע מלגלות מה מדאיג את אמו. קל לא לגלות דברים אם משתדלים מספיק. יש חזרה של התזמורת. הוא התעורר מאוחר בימות השבוע כדי לשלול שיחות בארוחת הבוקר, ובלילה הוא מטפס על הגג עם הטלסקופ שלו כדי לצפות בכוכבים, לצפות במאדים. אמו פוחדת מגבהים. היא גדלה בלוס אנג'לס.
ברור שמה שיש לה לספר לג'רמי אינו דבר שהיא רוצה לספר לו. כל עוד הוא נמנע מלהמצא איתה ביחידות, הוא בסדר.
אבל קשה לעמוד על המשמר בכל עת. ג'רמי חוזר הביתה מבית הספר, בתחושה שעבר את המבחן במתמטיקה אחרי הכל. ג'רמי הוא אופטימיסט. אולי יש משהו טוב בטלוויזיה. הוא מתיישב עם השלט על אחת מכורסאות המחמד של אביו: גדולה מדי ומרופדת מחדש בקורדרוי בצבע מיץ תפוזים שגורם לה להיראות כאילו בדיוק נמלטה מכלא בטחון מירבי לרהיטים חולי נפש פליליים. הכורסה הזאת נראית כאילו התחביב שלה הוא לטרוף מעצבי פנים. אביו של ג'רמי הוא סופר אימה, אז איש לא יופתע אם חלק מהכורסאות שריפד מחדש הן משונות ומבעיתות.
אמו של ג'רמי נכנסת לחדר וניצבת מעל הכורסה כשהיא משפילה אליו את מבטה. "ג'רם?" היא אומרת. היא נראית אומללה לחלוטין, פחות או יותר כפי שנראתה כל השבוע.
הטלפון מצלצל וג'רמי קופץ ממקומו.
מיד כשהוא שומע את קולה של אליזבת, הוא יודע. היא אומרת, "ג'רם, זה בשידור. ערוץ ארבעים ושתיים. אני מקליטה." היא מנתקת.
"זה בשידור!" אומר ג'רמי. "ערוץ ארבעים ושתיים! עכשיו!"
עד שהוא מתיישב אמו כבר הדליקה את הטלוויזיה. משום שהיא ספרנית, שמורה בלבה חיבה מיוחדת לספריה. "כדאי שאני אלך ואגיד לאבא שלך," היא אומרת, אבל במקום זאת מתיישבת ליד ג'רמי. וכמובן שעכשיו אפילו יותר ברור שמשהו לא בסדר בין הוריו של ג'רמי. אבל יש פרק של הספריה ופוקס עומדת להציל את הנסיך ווינג.
כשהפרק נגמר, הוא יודע גם בלי להסתכל שאמו בוכה. "תתעלם ממני," היא אומרת ומנגבת את אפה בשרוולה. "אתה חושב שהיא באמת מתה?"
אבל ג'רמי לא יכול להישאר ולדבר.

ג'רמי תהה באילו מין תוכניות טלוויזיה צופות הדמויות שבתוך תוכניות טלוויזיה. לדמויות טלוויזיוניות כמעט תמיד יש תספורות מוצלחות יותר, חברים מצחיקים יותר, גישות פשוטות יותר למין. הן מתחתנות עם קוסמים, זוכות בלוטו, מנהלות רומנים עם נשים שנושאות אקדח בארנקן. דברים מוזרים קורים להן מדי שעה בשעה. ג'רמי ואני יכולים לסלוח על התספורות שלהן. אנחנו רק רוצים לשאול אותן על תוכניות הטלוויזיה שלהן.

כמו תמיד, אליזבת היא זו שהבינה ברגע האחרון שהפרק החדש משודר. כולם יופיעו בביתה של אליזבת מאוחר יותר, לניתוח שלאחר המוות. הפעם, זה באמת ניתוח שלאחר המוות. למה הנסיך ווינג הרג את פוקס? איך פוקס יכולה להניח לו לעשות את זה? פוקס חזקה ממנו פי עשרה.
ג'רמי רץ כל הדרך, נעלי הריצה הישנות שלו טופחות על המדרכה לשם ההנאה שבטלטלה, מתיקות הצריבה. הוא אוהב את הכאב הגס, כמו צמר גפן בריאותיו. המאמן שלו אומר שצריך להיות קצת מזוכיסט כדי ליהנות ממשהו כמו ריצה. זה לא משהו שצריך להתבייש בו. זה משהו שצריך לנצל.
טאליס פותחת את הדלת. היא מחייכת אליו, אם כי הוא מבחין שגם היא בכתה. היא לובשת חולצת טי שכתוב עליה אני כל כך גותית שאני מחרבנת ערפדים קטנים.
"היי," אומר ג'רמי. טאליס מהנהנת. טאליס לא כל כך גותית, לפחות לא ככל הידוע לג'רמי או לכל אדם אחר. לטאליס פשוט יש הרבה חולצות טי. היא תעלומה אפופה בחולצת טי מסתורית. אשה אחת אמרה פעם לקלווין קולידג', "אדוני הנשיא, התערבתי עם בעלי שאני אצליח להוציא ממך יותר משתי מילים." קולידג' ענה, "הפסדת." ג'רמי יכול לדמיין את טאליס כקלווין קולידג' בחיים קודמים. או אולי היא היתה אחת מהכלבים האלה שלא נובחים. בסנג'י. או סלע. דולמן. היה פעם פרק של הספריה שהיו בו דולמנים מרקדים מרושעים.
אליזבת מגיחה מאחורי טאליס. אם טאליס היא אל-גותית, אליזבת היא גותית-בלרינה. היא אוהבת לבבות וגולגלות וכתובות קעקע בדיו שחורה של עט, טול ורוד והלו קיטי. כששאלו את האשה שהמציאה את הלו קיטי למה הלו קיטי כל כך פופולרית, היא ענתה, "כי אין לה פה." הפה של אליזבת קטן. שפתיה סדוקות.
"זה היה הפרק הכי מחריד אי פעם! בכיתי ובכיתי," היא אומרת. "היי, ג'רם, בדיוק סיפרתי לטאליס שירשת תחנת דלק."
"תא טלפון," אומר ג'רמי. "בלאס וגאס. איזו דודה-רבה מתה. ויש גם בית חתונות."
"היי! ג'רם!" אומר קארל, בצעקה מהסלון. "שתוק ותכנס לכאן! יש את הפרסומת עם החתולים המדברים – "
"סתום, קארל," אומר ג'רמי. הוא נכנס ומתיישב על ראשו של קארל. מדי פעם צריך להראות לקארל מי קובע.
איימי מופיעה אחרונה. היא היתה בעיר הסמוכה וקנתה קומיקס. היא לא ראתה את הפרק החדש אז כולם משתתקים (מלבד טאליס, שלא אמרה כלום מלכתחילה) ואליזבת מפעילה את הקלטת.
בפרק הקודם של הספריה, קוסמים-פיראטים במסכות אמרו שהם ימכרו לנסיך ווינג תרופה לקסם שגרם לשערות של מרגרט הנאמנה לשרוץ גלמים זעירים, מרושעים ויורקי אש (שערה של מרגרט הנאמנה עולה באש כל הזמן, אבל היא מסרבת לגלח אותו. שערה הוא המקור לכל קסמה).
הקוסמים-הפיראטים משכו את הנסיך ווינג למלכודת גלויה כל כך עד שנראה בלתי אפשרי שזו באמת מלכודת, בקומה המאה וארבעים של ספריית עץ העולם של האנשים החופשיים. הקוסמים-הפיראטים השתמשו בקסמי אצבעות כדי להפוך את הנסיך ווינג לקומקום חרסינה, הכניסו שני שקיקי תה ארל גריי לקומקום, ויצקו פנימה מים רותחים, שתו לחיי השלטון הדחוי והמאחר לעד של הספרים האסורים, רוקנו את התה שלהם בלגימה, גיהקו, הטיחו את ספלי המזכרת הפיראטיים שלהם ארצה, ואז ניפצו את הקומקום, שהיה הנסיך ווינג, למאות רסיסים. אז הקוסמים-הפיראטים המרושעים טאטאו ברשלנות את שבריהם של הנסיך ווינג ושל ספלי המזכרת כאחד לתוך קופסת סיגרים מעץ, קברו את הקופסה בגן הזכרון על שם אנג'לה קארטר בקומה השבע עשרה של ספריית עץ העולם, והקימו מעליה פסל של ג'ורג' וושינגטון.
אז פוקס היתה צריכה ללכת לחפש את הנסיך ווינג. כשגילתה סוף סוף את הגן בקומה השבע עשרה של הספריה, הפסל של ג'ורג' ווושינגטון ירד מעל כנו ונאבק בה בשיניים ובציפורניים. ממש בשיניים ובציפורניים, וכולם הסכימו שהיה משהו סיוטי במיוחד בפסל נושך ושורט בגודל טבעי של ג'ורג' וושינגטון עם ניבי מתכת ארוכים ומחודדים שהתיזו ניצוצות כשחרק בהם. פסלו של ג'ורג' וושינגטון קטע בנשיכה את זרתה של פוקס, ממש כמו שגולום הוריד לפרודו את האצבע בנשיכה בראש הר האבדון. אבל כמובן, אחרי שהפסל טעם מדמה הקסום של פוקס, הוא התאהב בפוקס. הוא יהיה בעל בריתה מרגע זה ואילך.
בפרק החדש, בתפקיד פוקס מופיעה שחקנית לטינית צעירה שג'רמי מארס חושב שהוא מכיר. היא היתה ספרנית סנובית אבל בעלת כוונות טובות מהקומה הרביעית בפרק על מגפה של קלקולי קיבה שעוררו פרצים של אי-נראות או ריחוף, והיא היתה גם כוהנת שבורת לב ואובדנית בכת הדוב בפרק שבו הנסיך ווינג גילה שלאמו יש אחד מהספרים האסורים.
זה אחד הדברים הטובים בהספריה, האופן שבו השחקנים מחליפים תפקידים, כולם פרט למרגרט הנאמנה ולנסיך ווינג, שהם תמיד רק עצמם. מרגרט הנאמנה והנסיך ווינג הם סיפור האהבה והדמויות הראשיות ולפיכך, באופן בלתי נמנע, הדמויות המשעממות ביותר, אף כי איימי דלוקה על הנסיך ווינג.
את פוקס ואת הקוסמת-הפיראטית המקסימה-אך-הבוגדנית דו-שֵדה לעולם לא משחקת אותה שחקנית פעמיים, אם כי בפרק העשרים ושלושה של הספריה אותה אשה שיחקה את שתיהן. ג'רמי מניח שהליהוק היה עשוי להיות מבלבל תמיד, אבל במקום זאת הוא גורם למוחך לעלות באש. הוא קסום.

…ואת שאר הסיפור ניתן למצוא בגליון 20.

המדע הבדיוני בספרות הערבית

תרגום מאנגלית:  אהוד מימון
מגרמנית לאנגלית: דון מק קויטיר
ספר הוא כמו גן שאותו אתה נושא בכיסך.
– פתגם ערבי

חוקרי הספרות והמבקרים האירופיים לומדים ספרות ספקולטיבית בת זמננו מזה כמה עשורים, אך הכנס הראשון בנושא "ספרות ערבית ומדע בדיוני" נערך רק באמצע שנת 2006. הפקולטה לספרות ולמדעי הרוח בקזבלנקה שבמרוקו אירחה דיון בשאלות האם יש מודעות כלשהי למדע בדיוני בעולם הערבי, מדוע נדמה שהכותבים בשפה הערבית כלל לא נהנים ממדע בדיוני, ומה גורם לחוסר הפופולריות של הז'אנר, אפילו בקרב אקדמאים.
בפגישה שנוהלה על ידי המרצה שלי לספרות ערבית, דוקטור אִדריס קאסורי, דנו המשתתפים בספרים המעטים העוסקים בשאלות העתיד שנכתבו על ידי סופרים הכותבים בערבית. הם ניתחו את מצב העניינים הנוכחי ואז העירו בביקורת שגם מבקרי ספרות אשמים בחוסר מתן תשומת לב לז'אנר. עם זאת הסתבר שקשה להגיע לניתוח שלם, כיוון שיש "יותר מדי תאוריה מערבית לפחות מדי חומר ערבי".
נקודת המבט האופיינית, עד כה, במונחים שבהם מתואר ז'אנר ספרותי זה, היא זו: בכנס גדול בנושא ספרות ילדים שנערך במדינות המפרץ בשנת 1987, מדע בדיוני תואר כ"מעורר בפוטנציה", אך גם צוין שעדיף למקם סיפורים וסדרות טלוויזיה בסביבה מוכרת לילדים ערבים, לשאוב אותם מתוך התרבות הערבית ולהתאים אותם לעקרונות הדתיים של האסלאם. המוטו היה: "את דמיונם של הילדים יש לשלח לחופשי – אבל בגבולות מוכרים".
רק באמצע שנת 2005 העזה סיפאת סַלַמֶה, מומחית מצרית למדע בדיוני המתגוררת בארצות הברית, למתוח ביקורת על מערכות החינוך הערביות, שאותן האשימה בכך שאינן מעודדות דיין את דמיונם של הילדים ואת היצירתיות שלהם. היא קראה לשילוב מדע בדיוני בשיעורים הרגילים בבתי הספר ובאוניברסיטאות בעולם הערבי.
חשיבות ז'אנר המדע הבדיוני בספרות היא ביכולתו לעורר את הפנטסיה היצירתית של הקורא ולחזק את יכולתו להעלות בעיני רוחו תרחישים דמיוניים. הכרחי לפתח יכולת זו להמציא, ולגלות בגיל צעיר ילדים יצירתיים ויוצאי דופן, כדי שהעולם הערבי שלנו יוכל לקבל דור של מדענים ואנשי אקדמיה חקרנים.
במאמר שפורסם בעתון אל-שַרְק אל-אַווסַט היוצא לאור בלונדון, צוטט גם הסופר זוכה פרס הנובל אחמד זויל, שמוצאו ממצרים, באומרו:
"המדען האמיתי שאוהב את עבודתו חייב לחלום, כיוון שאם אינו חולם את העולם בעצמו, הוא יעשה לעד את מה שעשו קודמיו ולא יוסיף שום דבר חדש."
בכנס הבינלאומי הראשון לפשעי מחשב שערכה הליגה הערבית בקהיר באוגוסט 2005 דיבר יועץ הליגה לטכנולוגית מידע, זין עבדלהאבי, על ההשפעה של המדע הבדיוני על החקיקה המודרנית. בכך הוא הוכיח בדרך עקיפה ובאמצעות טכנולוגיה מודרנית שהמדע הבדיוני זוכה בהדרגה לקבלה בעולם הערבי – אפילו אם הוא מצטט את ספרו המפורסם של וויליאם גיבסון, נוירומנסר, בשיבוש בסגנון ערבי-רומנטי, וקורא לו New Romancer.
קשיו הנוכחיים של העולם הערבי עם דמיון וחזון הם מפתיעים למדי, מאחר שכמו באירופה גם אנו הכרנו חזיונות מוקדמים של "חברות מושלמות" במשך מאות שנים; למשל, אלה של הפילוסוף אבו נאצר מחמד אל-פאראבּי ביצירתו "דעות על תושבי העיר המופלאה". חמש מאות שנים לפני "אוטופיה" של תומס מור, אל-פאראבּי תיאר חיי אושר ושגשוג במדינה מושלמת שנפטרה מנטיותיהם המרושעות של בני האדם. או סיפורו העתידני של אל-קַזְויני, שנכתב בסביבות 1250 לספירה, על "עַוָאג' בִּן עֻנָאק", ענק שהגיע לכדור הארץ מזמנים עתיקים או אפילו מעולם מרוחק. אבל בניגוד למה שהתרחש באירופה, הטקסטים הללו נותרו יוצאי דופן ונדירים בעולם הערבי. הם נכתבו מוקדם מאד וזו הסיבה בגינה לא הצליחו להשפיע.
כיום כבר מושמעת ביקורת על החינוך המדעי הלוקה בחסר של ההמונים (ושל הסופרים), גם אם לא במידה מספקת, אך בעולם הערבי עדיין אין אנשי אקדמיה כמו הויל, אסימוב או סאגאן, החושבים, כותבים ומרגשים מעבר לגבולות הידוע.

…ואת שאר המאמר ניתן למצוא בגליון 20.

זאת עיר גדולה. הרבה דברים קורים בעיר גדולה.
– רפ"ק אלי בלילתי

החדש הגיע לעבודה עוד פעם באיחור.
סיגלית רק הרימה מבט ופישקה שפתיים, כאילו ככה בתיעוב. החדש, עוד מתנשף מהמדרגות, הוריד את הכובע ושם ידיים בבלונד שלו והסתכל מסביב; אף אחד לא אמר לו שלום. אתמול הוא גמר את החשבון עם כולם כי על היום הראשון הוא קרא לכובע שלו "מגבעת". ככה, מגיע איזה ילד, בקושי נכנס בדלת, מביא למשרד מילים כמו "מגבעת", כמו חתול שמביא פנימה גופות של עכברים.
אלי לא אמר כלום. סיגלית ידעה שהוא שונא שמאחרים לו, בטח יומיים רצוף, ושזה יגמר בדיוק איך שמגיע. החדש התישב והעיף לה מבט וחיוך. היא לא הגיבה.
"…בקיצור, יש ככה," אלי אמר, מכווץ את הפה בין מילה למילה, ומסתכל באופן מלא כוונה על כל מי שהוא לא החדש, "יש לנו מגפה של ג'יפים חונים על פינות של מדרכות. אם יש משהו שאני לא סובל זה  – "
"עשירים שעושים מה בא להם," עשתה סיגלית עם הפה, יחד עם המילים של אלי. החדש ראה את זה וחייך, וסיגלית תפסה את עצמה מחייכת איתו, וזה עיצבן אותה והיא הפכה את החיוך באמצע לפרצוף חמוץ, אבל עוד פעם החדש כבר לא הסתכל, במקום זה התרכז באלי, שהלך מצד לצד וחתך את האוויר עם הידיים: "…ואם, אני לא צוחק, כל החדשים, תקשיבו טוב, אם אני רואה ג'יפ אחד חוסם ככה את המעבר בלי כרטיס ברכה בווישר שלו, אני מוצא את מי שאחראי על הרחוב, אני לא מאיים סתם, ורובכם יודעים את זה לא מאתמול, מחר הוא עושה פטרול ביוספים. סדר צריך להיות. יאללה תחפפו."
החדר התמלא ברעש של כיסאות; סיגלית הרימה עיניים לתקרה. הפקחים התרוקנו החוצה, מיישרים מעילים, חובשים את ה(מגבעות, חשבה סיגלית) כובעים שלהם. תמיד היה לה עצוב בלב לראות את הפקחים הולכים אחרי התדרוך בוקר. במקומות אחרים איפה שהיא עבדה, תמיד כשחבורה גדולה של אנשים יצאו ביחד היה דיבורים, צחוקים, אולי גם צעקות – ריבים, כמו בשבועיים שהיא עבדה במקום של הכדורגל; כאן אף אחד לא דיבר עם אף אחד, המבטים של כולם היו תקועים בבלטות. שקט. אפילו איתה אף אחד לא דיבר.
"חדשצ'יק, צ'אר פה רגע," אמר אלי.
"אהלן סיגלית," אמר לה החדש וחייך עוד הפעם – כל הזמן הוא מחייך זה, היא חשבה – אבל אלי קרא לו עוד פעם מהפינה של החדר והוא עשה עוד מבט מתנצל (עם חיוך!) והלך. סיגלית פישקה את השפתיים שוב והסתכלה עליו מתרחק. המדים שלו היו יותר כחולים, יותר נקיים ומסודרים משל השאר. ריח של בקו"ם. היא חייכה עוד פעם ושכחה לכעוס על עצמה בגלל זה. הרעש של הטוסטוסים יוצאים מהחניה ביחד, כמו חבורה של דבורות, כיסו על השיחה שלהם, אבל אלי עמד מספיק קרוב כדי שהיא תשמע אותו אומר, "אתה ביוספים."
טוב. אז ככה זה יהיה. סיגלית הורידה את המבט ושיחקה עם ההארכות של הציפורניים. החדש לבש את הכובע ויצא דרך הפלדלת, מחייך את החיוך המטומטם שלו.

#

"תמלא אותה חצי," אמר טוצ'ה. הפנים שלו היו נפוחות מהנסיעה הארוכה. גם מאתמול בלילה. אנדרי, שישב לידו, ראה איך הוא מחפש את השלט של אסור לעשן ברחבי התחנה דלק, ואיך הוא מחייך ומדליק את הסיגריה שלו ככה ששתצביע על  השלט. האוטו הסריח אבל אף אחד מהם לא אמר כלום. כולם ראו שטוצ'ה עצבני. מאחורה היה גרי, אח של טוצ'ה, שמוט לחיים וחיוור ורועד מתוך שינה; בחוץ יורי נשען על החלון הפתוח ליד אנדרי.
"למה חצי?" יורי שאל.
טוצ'ה רק הפנה אליו את הראש. יורי הלך, הפעיל את המכונת דלק, שם את הזרבובית במקום וחיכה, מעשן סיגרלה דקה עם ריח של וניל. הווניל היה יותר חזק מהריח של הדלק.
"כמה זמן יש לנו, טוצ'ה?" שאל אנדרי ברוסית.
"פיזדיומט זמן," אמר טוצ'ה בעברית. המכונת דלק טרטרה בחוץ. יורי חיכה עם היד על ההדק של הצינור.
"מתי צריך להיות אצל הזקן?"
"נחפש אותה עד שנמצא אותה, אם יקח שש שנה יקח שש שנה." גרי השתעל וטוצ'ה נדרך. כאב לראות את זה, את המבט בפנים שלו.
"לא באמת," אנדרי אמר.
"לא," אמר טוצ'ה. "אבל אני לא יוצא מהעיר לפני שאנחנו מוצאים את הזונה זאתי."
"ואז מה?" שאל אנדרי בשקט.
טוצ'ה שלח יד לעבר אנדרי וטפח בעדינות על הכיס שלו, על הבליטה של האקדח. מחוץ למכונית, יורי עצר את הדלק.

#

"יוסף… יוסף… יוסף." החדש החנה את הטוסטוס שלו ליד השלט באמצע הרחוב הקטן, המלא חנויות של הכל-בשקל וסנדלרים ונשים זקנות, עגמומיות, שצלעו מחנות לחנות, סוחבות שקיות שהיו כבדות מהן. הסדק בין שתי החנויות מעבר לכביש הסתיר סמטה מתפתלת ואפלה, כמעט צרה מדי להכיל מכוניות. השלט הצביע על הצומת בין רחוב בן מתתיהו (יוסף) וסמטת קנופף (יוסף). החדש היה רק יומיים בעבודה, אבל כבר החליט שהוא אוהב את היוספים: כאן לא נעצו בו מבטים מלוכלכים וכשהוא עבר ברחוב הוא לא עורר תנועה עצבנית של יושבי בית קפה ועומדים בתור לכספומט. להיפך: הזקנות האלו, שוודאי רואות מכוניות רק מבחוץ, נראו שמחות לראות שמישהו משתלט על הנהגים שבאים לכאן רק כדי לחסום בפניהן את המדרכה.
הסמטה התפתלה לעבר אופק לא ידוע – הקירות מתפוררים ושעונים זה על זה – והיתה חשוכה מדי בשביל שעה כזאת בצהריים. בזמן שהחדש צפה בה ענן כיסה את השמיים ומעט האור בסמטה אזל.
הוא הרים את הפנקס שלו, עדיין מתפלא על המשקל, מאזן את העט הכדורי בין שתי אצבעות. הוא בחן את לוחית הרישוי של טויוטה סגולה שחנתה בכניסה לסמטה – הראש נוטה לצד אחד והאישונים מכווצים; הוא התקרב אל המכונית ובחן את כרטיס החניה. תוקפו פג לפני חמש דקות; הוא שלף את העט ופתח דף חדש. אבל אז אולי השמש התחבאה מאחורי ענן, אולי מישהו ניגן תו קודר בכינור באחת הדירות בסביבה – הוא עצר והסתכל סביב. אשה אחת, זקנה וקודרת, בחנה אותו בעיון מעבר לכביש, ברחוב יוסף השני. כשהעט נגע בדף התחרט. הוא ניסה לנופף לאשה לשלום – מחווה ידידותית עם הפנקס – אבל היא נשארה לעמוד שם בפנים קפואות.

#

אלי תופף עם עפרון על הדו"חות של אוקטובר. כשהוא היה עצבני הוא היה עושה פרצוף כזה  –  חצי סוגר עין ימין, חצי פותח עין שמאל, הגבות מתקרבות – סיגלית קיוותה בשביל סמי שגם הוא יכול לשים לב כשנותנים לו רמזים. סמי עמד מול השולחן, הסתכל על הטלוויזיה – היה שתים-אפס – יותר מאשר על אלי. בינתיים לא טוב. לא טוב.
"אתה שומע מה שאני אומר לך?" שאל אלי.
"שומע, אח שלו, שומע," אמר סמי. הוא לא נשמע מרוכז.
"מה אמרתי לך?"
"אה? מזתומרת."
"אמרת ששמעת," אמר אלי, והקול שלו נשמע יותר ויותר עצבן – המילים ארוכות יותר וחלשות יותר, כאילו הן חוט שמתחו אותו, "מה שמעת?"
"כאילו,"
"לא כאילו, לא יענו, על אמת. אני דיברתי עכשיו רבע שעה, מה שמעת ממה שאמרתי לך,  סמי, סמי, תתעורר!"
"כאילו– לא כאילו, יענו… שזה, אין מספיק, הדו"חות."
"אין מספיק הדו"חות."
"שאין – שלא שמתי מספיק, יענו כי הרחובות שלי יותר עם מכוניות, צריך שאני אסגור יותר."
"צריך שאתה תסגור מה," אמר אלי, והברך שלו קפצה למעלה – טיק עצבני. "תפסיק להסתכל על הטלוויזיה, אני נשבע לך –"
"אלי, מה אתה רוצה ממני, אחוּיה? לא, באמת."
היה רגע של דממה.
"סמי," אמר אלי, ומהקול שלו הלסת של סיגלית כמעט ננעלה, "סמי לך מפה. תחזור לפה מחר. אם עד מחר אתה לא גומר את הפנקס –"
"אלי, זה פנקס כמעט חד–"
"סתום תג'ורה," אמר אלי, והקול שלו היה אפילו עוד יותר שקט. סמי סתם. אלי בטח החווה לו עם היד שילך, והצעדים שלו התרחקו לעבר הדלת. כשהחריקה של הצירים של הדלת הגיעה, אלי אמר, "סמי?"
"כן גבר," אמר סמי.
"בוא, בוא הנה."
"כן," אמר סמי.
"אלי, אני אעבור דו"ח דו"ח על הדו"חות שלך. ואם יהיה אחד מזויף…"
"כן, אלי."
"סע."
הצעדים של סמי התרחקו לעבר הדלת, החריקה של הצירים היתה יותר ארוכה הפעם, אבל סיגלית ידעה מה בא: "סמי," אמר אלי.
"לבוא?" שאל סמי.
"בוא הנה," אמר אלי.
"כן, אלי."
"שיניתי את דעתי," אמר אלי.
"כן, אלי."
"קח עוד פנקס –" היה רעש של פנקס נוחת על השולחן  –  "תגמור גם אותו."
סמי לא אמר כלום, רק הלך, חרק בצירים, יצא.
אלי הדליק סיגריה ועישן חצי ממנה. אז גנח. סיגלית בלעה.
"מה יש לך את מצוברחת?" שאל אלי. הוא התרחק עם הכיסא מהשולחן, שהיא תוכל לצאת.
"סתם…" היא אמרה. האיפור שלה היה מרוח על הפנים. הפה שלה פתאום היה יבש, יבש. "סתם, אלי, כלום."
"את אל תגידי לי כלום." הוא אמר את זה בשקט. היה לו בירה בארון, היא רצתה טעם של בירה בפה. הוא היה הכי מסוכן שהוא היה שקט.
"שאני נוגעת בך יש לי סיוטים," היא אמרה, הכי נחמד שלה. ענייני, כאילו לא להעליב.
"מה – מזה?"
"לא, כאילו, אלי… לא בקטע של…"
"סיגלית, תיזהרי מה שיוצא לך מהפה שלך, את שומעת אותי."
"סליחה אלי."
"איזה סיוטים."
"לא יודעת, אלי, נו. דברים רעים."
"איזה סיוטים."
"לא יודעת."
"סיוטים שאת הולכת למיטה בלילה?"
"לא, לא, לא סיוטים שנרדמים. יעני באותו רגע," היא אמרה.
"איזה סיוטים."
"לא רוצה להגיד, אלי, די."
"שאני לא אקום," אמר אלי. "אני לא יאיים עוד פעם, סיגלית."
"של מכונית סגולה גדולה," אמרה סיגלית, והרגישה מאד ריקה.
אלי נשען אחורה עם הכסא, הרים את הסיגריה מהמאפרה והרים אליה את המצית שולחנית שלו. הוא עישן לאט.
"אלי, יש'ך ת'בירה בארון, אולי תיתן לי אחת?"
הוא מעך את הסיגריה במאפרה. "עופי מהחדר שלי, שרמוטה."

#

החדש נכנס לתוך הסמטה ומיד הודה בפני עצמו שהוא סתם מפחד. הבתים היו ישנים, עלובים, אבל לא היה בהם משהו שונה מכל שכונה עניה וישנה בעיר הזאת. הוא כבר ראה הרבה שכונות עלובות בחיים שלו, אף על פי שהוא בא מרחוב שבו הבתים היו חדשים כמעט כמו המכוניות שחנו תחתיהן. פוסטר דהוי עוד נשאר על אחד הקירות, כנס התעוררות זה או אחר, הנייר קרוע ורקוב, המילים כמעט בצבע של הלבנים החשופות. הפתיע אותו כל פעם מחדש איך אפשר לחיות בעיר כל החיים ועדיין לא להכיר כל מיני רחובות.
"רחוב יוסף," הוא אמר לקירות, כאילו אומר שלום. הקירות שתקו בתשובה. הפיתול האחרון חשף את קצה הסמטה, שטח חשוף ומכוער שבמרכזו שלולית ביוב. בניין נטוש ושמוט משקופים סימן את סופו. רחוב גדול יותר, רחב וריק, חצה במקום הזה, ובפינה שלו עמד ג'יפ, חונה בזווית משונה, חורג לתוך המדרכה, ליד השלט, כמו מפחד להכנס לרחוב.
צמרמורת אחזה בו לפני שנכנס בחזרה אל הרחוב. הוא הלך מהר יותר, הרגיש מין הקלה לא מושלמת, לא מספקת, כשהגיע לצומת.
"בנזונה, היוספים," הוא אמר, והתקרב לשלט הרחובות שסימן את הצומת של סמטת יוסף קנופף ורחוב קארו (יוסף). הוא לא רצה להשאיר את הקטנוע ללא השגחה. הוא דמיין לעצמו שאלי לא ישמח אם יגנבו את הרכב אחרי יומיים בעבודה, אבל הג'יפ הסגול עמד על המדרכה; אלי אמר. הוא התקרב לראות, אולי יש כרטיס, אולי תו נכה. הוא הלך סביב הרכב כמה פעמים, התפעל מהחלונות החשוכים. רק גלגל אחד היה על המדרכה, והמקום היה נידח מכדי שיהיה סימון כחול-לבן; אבל אלי. הוא פתח את הפנקס ("ילקוט לפקח תנועה, עיריה, מחלקת הגביה") והתחיל לרשום דו"ח, מחליף מבטים בין הנייר ובין לוחית הרישוי של האוטו.
היתה דממה איומה. הצמרמורת חזרה. כאילו הסתכלו עליו מכל חלון, דרך כל תריס חצי-מוגף ומתוך כל חדר חשוך ברחוב הזה. הוא כתב מהר. "רק לעוף מכאן," הוא לחש. זה היה הדבר האחרון שהוא אמר אי פעם.

#

בצד השני של הסמטה המתפתלת על שלוליותיה והפוסטר המתקלף על הקיר, מעבר לכביש, עמדה עדיין אשה זקנה אחת וחיכתה. כשהצרחות הגיעו הן היו הד רפה, רפה; כמעט לא שמעת אותו מעבר לרעש האנשים שהתווכחו עם המוכרים והציפורים והמכוניות מהרחובות הסמוכים. הצרחות באו בזוגות: אחת קצרה ומיד אחריה אחת ארוכה. קצרה, ארוכה, קצרה, ארוכה, ארבע פעמים. ואז היה שקט – כי יש קולות שלא עושים את כל הדרך לאורך סמטאות באמצע העיר: גוף רך נופל על מדרכה. דם מטפטף לחור הביוב. מישהו נגרר בשיערותיו. אנקות חנוקות אחרונות.
הזקנה המתינה עוד דקה. אז חיפשה בכיסי השמלה והוציאה עפרון קטן, חום, שקצהו חודד בסכין. היא הושיטה אותו למעלה – הכי גבוה שקומתה הקטנה איפשרה לה – וסימנה ארבעה קווים קטנים על העמוד שהחזיק את שלט הרחובות.

…ואת שאר הסיפור ניתן למצוא בגליון 20.

סיפורים

אוגנדה / לביא תדהר
חומת לוד / אמיר גוטפרוינד
הרכבת לתל אביב / עידו גנדל
שנה בעיר הסרגל / פול די פיליפו
באור וחושך / תומר ליכטש
עיר הולכת, עיר באה / ניר יניב

מאמרים

העיר בחלום
פנטסיות על עיר, מלורד דנסני ועד צ'יינה מייוויל / דותן דימט
לא למבוגרים בלבד
הצצה לעולם המדע הבדיוני לילדים ולנוער / נגה אפלבאום

איורים: איליה לנדה

לרכישת הגליון, הקישו כאן.

כל אוקטובר זה בא בי, רע וחשוך ותאוותן. כל אוקטובר – נהר השראה, גדוש וחלבי, מעורר שירים להכתב.
תם אוקטובר, תם הנהר. מותיר לי קובץ שירים. מותיר אותי זך ומרוקן. אדם. עד אוקטובר הבא.
כבר התנסח בי אורח חיים. באוקטובר כתיבה. חודש ומלואו שירה. בסוף אוקטובר – שִירַי ככבשים אל הדפוס.
ואז – נובמבר.
בנפש עוד מתמלמלת שירה, שם במחשכים משתייר איזה חומר השראה. רצון אחד פועל לשבת אל השולחן, לכתוב. רצון שני מבקש להבלע בעולמם של בני אדם. דצמבר. ינואר. פברואר. כל החורף מצב רוחי סקוד וזעוף ונסער ונסעף. נסעף בין הברירות – חמדת נשים או שירה.
מרץ.
העורבים מזדווגים. השכנות יוצאות קלות למרפסות. שפע כתפיים, קוי חזה לבנים. הכל משתנה – דבש האוויר. מעשי הילדים בצהרים. זריזות הדוורים. אורח הענפים ואורח הצל.
איני נסעף בין הברירות. הכל מוחלט – נשים, נשים, נשים. עקרות הבית נעתרות. נעתרות נשות שירה קטנות. מתוך דירות פעוטות מגיחות נערות. נעתרות. בתוך הגוף פועם הדם. פירות אדומים מתפקעים בסעיפי רחובות.
יוני.
אז בא הקיץ. דממה. הקיץ עוקד. קובע – מנוחה. מניח בידי תשבצים, ספרונים, אגרטלים. סוגר שמורות עיני. מאפיל חלומות. מגיף כל תימרת מחשבה. הקיץ – ארץ שדים נאלחה.
רק יום אחד בקיץ, יום הולדתה של בתי – נר חולף מתוק בחשכת הימים. אחריו שוב, יום ועוד יום. כל יום מעפיל ספוגי אדמדם, שוקע הביל הססן. לבי שש אל אוקטובר. מונה הדקות – יוני, יולי, אוגוסט.
ספטמבר.
תחילת תקווה. חום הלילה מתערער. לעת ערב, חרוזי רוח נרמזים. אפילו בבוקר יש תקווה. רצי עננים נשלחים כחלוץ, לבשר – אוקטובר, אוקטובר יבוא.
בשנה שעברה, תקלה עגומה. תעלולי גרושתי גזלו את אוקטובר.
איך הסתבכו חיי עם אחת כזו? נפגשים להם שניים זרים, משורר ויבואנית בגדים. תחילה שיחה, אחר כך נישואים. בין זה ובין זה אירע מאורע – יום אחד קמה יבואנית הבגדים, הרה ותובענית. בזריזות רבה אירע הכל. תרשומֶת הדורה במשרדי הרבנות, טקסי משפחות מְשוּסַפֵי שמחה. הילדה נולדה והתגרשנו. ואני חופשי לנפשי, חי את חיי, חוגגים מחוגַי סביב חודש אוקטובר.
מעט נותר מן הנישואים הללו. גרושה אחת ובת אחת. הילדה אהובה. הגרושה אינה.
יבואנית הבגדים מתעקשת לגדל את הילדה. נוסעת הרבה. פאריס. לונדון. קוויבק. בנסיעותיה, הבת אצלי. לעולם איני מסרב.
בחודש אוקטובר, כאילו הוסכם הדבר, יבואנית הבגדים מניחה לי בבדידותי.
אבל מאז השנה שעברה צמח מנהג חדש. גרושתי, דקה ומתנכלת, יוצרת נסיעות דווקא באוקטובר. עסקים. מחזרים. מאורעות משפחה. והילדה? אֵלַי.
בשנה שעברה, בגלל הילדה, אבד אוקטובר. אוקטובר הרע. בא, קד ופג – לא שירים ולא קובץ מודפס. גם הפרנסה התקפחה לא מעט. כל שנה פותח לי קובץ השירים פרנסות צנועות – תרגום, הרצאה, עריכה, הגהה. והנה, אוקטובר אבד, גם הפרנסות.
לא, הילדה אינה אשמה. לו היה זה אוקטובר אחד…
אבל גם השנה מתנכלת גרושתי. קבעה לעצמה נסיעונת. קבעה – באוקטובר תבוא הילדה אלי. והנה…
בגלל צמצום ההוצאות אבדה לא מכבר דירתי השכורה. בא הברנש ודרש שכר דירתו, בחוצפה סתווית דרש כספים נוספים. מצאתי לי בית חדש, זול להפליא. שם אשב ואכתוב. אין לי צורך בתקופות הסתגלות. בקלות אני עובר מבית לבית. חפצי מעטים. גם איני מהסוג הנקשר לקירות. כל הדרוש לי הם פינה וכיסא.
סיור ראשון מוליד התרשמות – השכונה מוזרה. הכל צחיח, יבש, נטוש. הבתים נדמים ריקים. אומנם תקינים ומסוידים, אך אין אור ואין קולות משפחה. דממה. פה ושם אור. פה ושם, נדמה לי, המיה אנושית. אין צמחים. אפילו לא חתולֵי עזובה. כאילו נטשו כאן ששת ימי הבריאה, או לא היו מעולם. מכולת, בכל זאת, מצאתי. המוכר איש מבוגר, פניו לבביות. עומד מאחורי דלפק מיושן, ובמחסניו – הכל.
בערב אני מביא לבית את בתי. חפציה, נדמה, רבים משלי.
איני ירא מאובדן אוקטובר נוסף.

…ואת שאר הסיפור ניתן למצוא בגליון 19.

תרגום: אהוד מימון

"[זו] היתה תוצאת תפישתם… את אמריקה כאולם ריקודים מפלצתי המשתרע מחוף לחוף, תחת מעטה של ליל נטול כוכבים, ובו להקות לוהטות מניעות אלפי זוגות בודדים באינטנסיביות מתגברת של ליל-שבת."
- ג'ון קללון הולמס, לך, 1952.

1.
אימת שוורי-קרפיף

פברואר, וכל שאביו דיבר עליו היה מותו המתקרב. הוא נשבע במרץ שראה להקות שוורי-קרפיף מתכנסות במיוחד בשבילו, כתמים מרוטי כנפיים מרחפים כפתיתי אפר בעשן המבהיק של שפת העולם הצפונית. הזקן, נשמה קרה בדירה צוננת שהשקיפה על המסילה, השתלח באין מפריע בפעמים הלא סדירות שבהן דייגו פַּטְצֶ'ן כפה על עצמו ביקור אחווה מאולץ, כאילו כלא את כל פחדיו והאשמותיו עד לבוא ילדו היחיד. למרבה תדהמתו של הבן, אך בהתאם לאופיו של הזקן, דייגו חש שהוא מבחין בנימה של גאווה פראית בהכפשותיו של הזקן, כאילו כמותם המשוערת של שוורי-קרפיף הדרושים לגרירת החוטא העתיק אל הגורל המצפה לו אחרי מותו ראויה לתשואות מעוותות.
לאחר ששמש-העונה נעלמה לחלוטין מהשמים באותו חודש, רפש מושלג הצטבר בביבים של ברודווי, כאילו כל עגלות מוכרי הברד של אוגוסט רוקנו את תכולתן בצד המסילה כמו גם לצדי הנהר. (האם יתכן שהחום המרוחק העולה מהצד הלא נכון של המסילה, שבדרך כלל לא ניתן לחוש בו, המס מעט את השלג בשפת הכביש ההיא, בעוד הערפילים המצננים מהגדה הנגדית הקרישו ביתר שאת את התעלה הקרחונית המקבילה? אכן, הדיירים לצדי המסילה טוענים שבקיץ הם מזיעים יותר משכניהם הדרים בצד השני של ברודווי, ובה בעת מתפארים בהנמכת התרמוסטט בחורף לפיצוי. ובאותה מידה נכון הדבר ששוכני צדי הנהר רעדו מעט יותר בחורף, אך התגאו בקרירות מגוריהם בימי העכברושים שסערו תחת קרני שמש העונה. אבל דייגו, שביכר את הרציונליזם של המהנדסאים, נטה להאמין שהשפעות הצדדים המנוגדים לא היו מבוססות, אלא אך תגובה פסיכוסומטית לקרבה אל המסילה ואל הנהר, בהתאמה). הביקור אצל הזקן היה משימה מסלידה במזג אוויר הטוב ביותר, ומייגעת במיוחד בעונה זו של השנה.
דייגו גר ברובע גְריטְסַבֶג'. אוכלוסייה: כמאה אלף, מפוזרת על פני מאה גושי בניינים מקבילים; ראש עיר נוכחי: ג'וֹבּוֹ קוֹפֶּרְנוֹבּ הדעתני והקולני; אופי: למרות שמו העגום של הרובע, תרבותי למדי ונעים. הבית של דייגו: דירה פונה לרחוב ברחוב 10,394,850 של ברודווי, מעל חנות ירקות ופירות בשם 'הירקניה של גימלט'. (אביו התגורר רחובות ספורים בלבד לכיוון העיר התחתית). בניין האבן הכחולה שבו שכנו דייגו ושכניו ניצב בצד הנהר של ברודווי.
מראה הרחוב וצד הנהר גם יחד: שווה. (לא תמיד כך. לעתים מזומנות דייגו התכווץ כשנזכר בילדות המורכבת מימים עגומים ומלילות מצמררים אותם העביר בדירה שבה שכן עכשיו גַדיס פַּטְצֶ'ן הגוסס. הלהבות המרוחקות הלוחשות לחש תת-סיפי מהצד הלא נכון של המסילה הטילו צללים על קירות חדר השינה של דייגו הצעיר, גם אם בלכתו לישון הידק על החלון ככל יכולתו את ווילון השעוונית הנגלל. ושאגתן הקבועה של הרכבות בדרכן אל העיר העלית הרעידה את השמשות הללו. דייגו השיג בזיעת אפיים את הדברים שמהם נהנה כיום, לא תודות לירושה שקיבל ללא כל מאמץ).
בבוקר חורף מעונן זה, בשעה שהיה סרוח במיטתו, דייגו גילה שהוא מתקשה להגיע לערנות ממשית. בילוי לילי מאוחר עם ידידים – שהיה כרוך בעישון יותר מדי סיגריות, עודף של שיג ושיח מגביה עוף וזרם בלתי פוסק של בירת רוּד בראבו עשירה בכשוּת שהביא מרוֹבע שנקבוש הסמוך – כל אלה גבו את מחירם הבלתי נמנע. סדיניו הלחים דבקו לעורו של דייגו, ומצב רוחו החמצמץ העלה בדעתו רק את העוולות הרבות שהטיח בו הקיום, ולא את הפיצויים הנאים להם זכה. וכך פיארו את רכבת מחשבותיו:
בעל הבית הקמצן והעקשן שלו, רקסאל גליפטיס, שבמשך חודשים רבים מיאן לשכור אפילו שוליית שרת שיתקן את הרדיאטורים בדירתו של דייגו, כשל מרגיז אף יותר לאור העובדה שהקיטור עצמו סופק בחינם, והוזרם מתחת לכל בניין כחלק מתשתיתה המופלאה של עיר הסרגל.
חברו הטוב ביותר, זוֹהַר כּוּש הגחמני והערמומי, שגילה ברחוב 10,395,000 של ברודווי את המסבאה הקרויה נערי לוּקְאֶלַייק, שבה זרמה בירת רוד בראבו כהתאבדות נוזלית, ואשר התעקש לערוך תחרות שתיה עם כמה מדיירי רובע שנקבוש.
מאהבתו החדשה של כוש, מילגרה אוונטיר הגחמנית, אשר התיישבה לפתע פתאום בחיקו של דייגו בשלב כלשהו במהלך הערב אפוף האלכוהול, המעורפל, ובכך חוללה מריבה בינה לבין אהובתו של דייגו, ווֹלוּסיה בּיטֶרְן המאיימת.
ווֹלוּסיה, בתורה, זכתה לנזיפה מנטלית מתונה כשדייגו נזכר כיצד תיבלה את האשמותיה רוויות הקנאה בהטחת אגרוף פראי לעבר מילגרה – אגרוף אשר למרבה המזל, אם נתחשב בממדיה של וולוסיה לעומת אלה של מילגרה, החטיא את מטרתו בשל עיוות תפיסה קל שגרם לה האלכוהול. איזה מזג חם היה לכמה נשים מושכות להחריד!
וכמובן לא ניתן היה להשמיט מקטלוג הקלון את יֵיל דרוּמְגוּל, עמיתו הסופר של דייגו. אף שייל לא תמך ב-ס"ק ולא עסק בה, ולפיכך היה שייך למחנה הספרותי היריב, הוא הוזמן להילולת הלילה. אבל ההישג היחיד אותו יכול דרומגול לזקוף לזכותו באותו ערב היה ההוכחה שמערכיו הפנימיים אינם מסוגלים לעבד יותר מחמישה פיינט של רוד בראבו בלי שיפתח, בגסות ובעליזות, בהצעות מגונות לאשתו של שומר הסף הבריוני של נערי לוקאלייק, ויזכה את חבורתו של פטצ'ן בהשלכה מיידית אל הרפש הקפוא של שנקבוש, שתכונותיו לא היו שונות ולו במעט מהרפש ששכן מרחק מאה חמישים ואחד רחובות בכיוון העיר התחתית.
זכר מראהו של הבשר הנפוח סביב עינו השמאלית של ייל עוטה שלל צבעים בדרכם הביתה ברכבת התחתית הביתה עודד את דייגו קמעה, והוא הוציא מהשמיכה כמה בהונות כדי לבחון את האוויר. הרבה יותר מדי קר. אולי בכל זאת היה תוקף מסוים לדעה שבנייני צד הנהר היו נתונים להשפעות מהגדה הנגדית…
אולי מוזיקה תועיל. דייגו הושיט יד עירומה דקיקה והצליף ברדיו שעל השידה. לאחר שהשפופרות התחממו, גאו כמקהלת דַייגוֹת צלילי חצוצרה מזהירים, בסגנון שלא ניתן לטעות בו, ולבו של דייגו התרחב בן רגע.
רַמְבּוֹלְד פרג היה גאון, אולי הגאון היחיד שדייגו הכיר. המוזיקאי השחור, דמותו הגרומה מגניבה תמיד מאחורי עדשות משקפיו השחורות כשוהם, מטורזן במכנסי הגברדין וחולצת המשי המתנופפת שהפכו לסימן ההכר שלו, סימל עבור דייגו את כל מה שיכלה האמנות להשיג. דייגו ידע שהפרוזה שלו הגיעה לשיאה כאשר הניח לה לקבל השראה ומקור לחיקוי משטף היצירה הלירי של פרג.
הקטע הסתיים, והקריין החל לדבר. "זו היתנ 'הדרך נמשכת לעד'. רמבולד פרג, חצוצרה. לידיה קינץ', סקסופון. סקריפס סקגווי, פסנתר. לוסרן קֵיינְבְּרֶייק, קונטרבס. רדי דיגנס, תופים. מתוך: עץ גס משויף, מזרקות בוערות, מספר קטלוגי אר-אל-פי 4039. וכעת נעבור ל'אאוטה' מאת פרסיבל רגלנד. אך לפני כן חדשות השעה עשר."
דייגו נאנק. עשר! אםברצונו להספיק לדחוס עד ארוחת הערב שלו עם וולוסיה ביטרן ביקור אצל אביו וקצת כתיבה, אסור לו לבזבז אף רגע. אבל הרי ההתלבטות: סדר הפעולות. אם יתחיל לכתוב עכשיו, הוא עלול להמשיך בעבודתו, שקוע בטרנס היצירה, ולא להבחין בזמן החולף, וכך להחמיץ כל סיכוי לבקר אצל גדיס פטצ'ן. אם ילך קודם לאביו, בצאתו מבית ילדותו ירדפו אותו בוודאי רגשות עזים שיכתימו את כל מה שיכתוב היום.
דייגו היסס לרגע, ולבסוף הניח לחובת השארות לגבור. אחרי ככלות הכל, הוא היה סופר מקצועי. לבטח יוכל להסיט מאמנותו את הסחות הדעת. האם רמבולד פרג הניח לאביו סר המזג ההיפותטי לדרום לטעם פיית החצוצרה להחמיץ בפיו? לא מתקבל על הדעת!

..ואת שאר הסיפור ניתן למצוא בגליון 19.