המדע הבדיוני בספרות הערבית

תרגום מאנגלית:  אהוד מימון
מגרמנית לאנגלית: דון מק קויטיר
ספר הוא כמו גן שאותו אתה נושא בכיסך.
– פתגם ערבי

חוקרי הספרות והמבקרים האירופיים לומדים ספרות ספקולטיבית בת זמננו מזה כמה עשורים, אך הכנס הראשון בנושא "ספרות ערבית ומדע בדיוני" נערך רק באמצע שנת 2006. הפקולטה לספרות ולמדעי הרוח בקזבלנקה שבמרוקו אירחה דיון בשאלות האם יש מודעות כלשהי למדע בדיוני בעולם הערבי, מדוע נדמה שהכותבים בשפה הערבית כלל לא נהנים ממדע בדיוני, ומה גורם לחוסר הפופולריות של הז'אנר, אפילו בקרב אקדמאים.
בפגישה שנוהלה על ידי המרצה שלי לספרות ערבית, דוקטור אִדריס קאסורי, דנו המשתתפים בספרים המעטים העוסקים בשאלות העתיד שנכתבו על ידי סופרים הכותבים בערבית. הם ניתחו את מצב העניינים הנוכחי ואז העירו בביקורת שגם מבקרי ספרות אשמים בחוסר מתן תשומת לב לז'אנר. עם זאת הסתבר שקשה להגיע לניתוח שלם, כיוון שיש "יותר מדי תאוריה מערבית לפחות מדי חומר ערבי".
נקודת המבט האופיינית, עד כה, במונחים שבהם מתואר ז'אנר ספרותי זה, היא זו: בכנס גדול בנושא ספרות ילדים שנערך במדינות המפרץ בשנת 1987, מדע בדיוני תואר כ"מעורר בפוטנציה", אך גם צוין שעדיף למקם סיפורים וסדרות טלוויזיה בסביבה מוכרת לילדים ערבים, לשאוב אותם מתוך התרבות הערבית ולהתאים אותם לעקרונות הדתיים של האסלאם. המוטו היה: "את דמיונם של הילדים יש לשלח לחופשי – אבל בגבולות מוכרים".
רק באמצע שנת 2005 העזה סיפאת סַלַמֶה, מומחית מצרית למדע בדיוני המתגוררת בארצות הברית, למתוח ביקורת על מערכות החינוך הערביות, שאותן האשימה בכך שאינן מעודדות דיין את דמיונם של הילדים ואת היצירתיות שלהם. היא קראה לשילוב מדע בדיוני בשיעורים הרגילים בבתי הספר ובאוניברסיטאות בעולם הערבי.
חשיבות ז'אנר המדע הבדיוני בספרות היא ביכולתו לעורר את הפנטסיה היצירתית של הקורא ולחזק את יכולתו להעלות בעיני רוחו תרחישים דמיוניים. הכרחי לפתח יכולת זו להמציא, ולגלות בגיל צעיר ילדים יצירתיים ויוצאי דופן, כדי שהעולם הערבי שלנו יוכל לקבל דור של מדענים ואנשי אקדמיה חקרנים.
במאמר שפורסם בעתון אל-שַרְק אל-אַווסַט היוצא לאור בלונדון, צוטט גם הסופר זוכה פרס הנובל אחמד זויל, שמוצאו ממצרים, באומרו:
"המדען האמיתי שאוהב את עבודתו חייב לחלום, כיוון שאם אינו חולם את העולם בעצמו, הוא יעשה לעד את מה שעשו קודמיו ולא יוסיף שום דבר חדש."
בכנס הבינלאומי הראשון לפשעי מחשב שערכה הליגה הערבית בקהיר באוגוסט 2005 דיבר יועץ הליגה לטכנולוגית מידע, זין עבדלהאבי, על ההשפעה של המדע הבדיוני על החקיקה המודרנית. בכך הוא הוכיח בדרך עקיפה ובאמצעות טכנולוגיה מודרנית שהמדע הבדיוני זוכה בהדרגה לקבלה בעולם הערבי – אפילו אם הוא מצטט את ספרו המפורסם של וויליאם גיבסון, נוירומנסר, בשיבוש בסגנון ערבי-רומנטי, וקורא לו New Romancer.
קשיו הנוכחיים של העולם הערבי עם דמיון וחזון הם מפתיעים למדי, מאחר שכמו באירופה גם אנו הכרנו חזיונות מוקדמים של "חברות מושלמות" במשך מאות שנים; למשל, אלה של הפילוסוף אבו נאצר מחמד אל-פאראבּי ביצירתו "דעות על תושבי העיר המופלאה". חמש מאות שנים לפני "אוטופיה" של תומס מור, אל-פאראבּי תיאר חיי אושר ושגשוג במדינה מושלמת שנפטרה מנטיותיהם המרושעות של בני האדם. או סיפורו העתידני של אל-קַזְויני, שנכתב בסביבות 1250 לספירה, על "עַוָאג' בִּן עֻנָאק", ענק שהגיע לכדור הארץ מזמנים עתיקים או אפילו מעולם מרוחק. אבל בניגוד למה שהתרחש באירופה, הטקסטים הללו נותרו יוצאי דופן ונדירים בעולם הערבי. הם נכתבו מוקדם מאד וזו הסיבה בגינה לא הצליחו להשפיע.
כיום כבר מושמעת ביקורת על החינוך המדעי הלוקה בחסר של ההמונים (ושל הסופרים), גם אם לא במידה מספקת, אך בעולם הערבי עדיין אין אנשי אקדמיה כמו הויל, אסימוב או סאגאן, החושבים, כותבים ומרגשים מעבר לגבולות הידוע.

…ואת שאר המאמר ניתן למצוא בגליון 20.

פנטסיות על עיר
מלורד דנסני ועד צ'יינה מייוויל

1.

אמרתי: 'אקום עתה ואראה את בבולקונד, עיר הפלאים. גילה כגיל האדמה; הכוכבים הם אחיותיה. פרעונים בימי קדם עת יצאו מארץ ערב במסעות כיבושים ראו אותה בראשונה, הר בודד במדבר, וחצבו את ההר למגדלים וטראסות. הם השמידו את אחת מגבעותיו של אלוהים, אבל הם יצרו את בבולקונד. היא גולפה ולא נבנתה. ארמונותיה הן מקשה אחת עם הטראסות, אין ביניהן לא חיבור או מרווח. שלה הוא היופי של עלומי העולם. היא רואה בעצמה את מרכז העולם, ונתונים בה ארבעה שערים הפונים אל עבר אומות הארץ. מחוץ לשערה המזרחי יושב אל ענק מאבן. פניו מסמיקים מאורות השחר. כאשר אור השמש בבוקר מחמם את שפתיו הן נפשקות קמעה, והוא מבטא את המילים "און אום", והשפה אותה הוא דובר גוועה מזמן, וכל מאמיניו נאספו אל קבריהם, כך שאיש אינו יודע מה אומרות המלים אותן הוא הוגה עם שחר. יש האומרים כי הוא מברך לשלום את השמש כאל אחד המברך אל אחר בשפתם, ואחרים אומרים כי הוא מכריז על היום, ואחרים כי הוא משמיע אזהרה. ובכל שער יש פלא שלא יאומן עד שיראה.'
ואספתי שלושה חברים ואמרתי להם: 'אנו הננו מה שראינו וידענו. הבה ניסע כעת ונחזה בבבולקונד, כך שנפשנו תורחב מיופיה ונשמותינו תתקדשנה.'
כך לקחנו אוניה ונסענו על פני הים המרומם, ולא זכרנו דברים שנעשו בערים שהכרנו, אלא הסרנו מעלינו את המחשבות אודותם וכמצעים מלוכלכים איפסנו אותן, וחלמנו על בבולקונד.

– נפילת בבולקונד, לורד דנסני.

הערים בספרות הפנטסיה לא נוצרו כערים המאכלסות את המציאות, מגובבות בהדרגה ערימות-ערימות של בניינים מקריים ורחובות עקומים באנדרלמוסיה של תוכניות חלקיות ובוסריות שלא הבשילו לפני שאחז בהן רקב היומיום. במקום זאת, הן קורצו מאותו חומר בראשיתי שממנו פוסלו ההרים והגבעות של בלריאנד, נארניה והיפרבוריאה. ערי הפנטסיה, שצללי צריחיהן מיתמרים מבעד לערפל הסגול, כבירים מכל גורד-שחקים, בנויות כמו הסיפורים עצמם, ממילים, ומהחלומות שצפים ועולים בחללים שבין המילים.
אדווארד פלאנקט (1878-1957), שכתב תחת הכינוי לורד דנסני, הוא מהגדולים והיחודיים שבבנאי המילה. הלשון שבפיו יונקת משפת כתבי הקודש בנוסח המלך ג'יימס, שואבת ממשוררי תנועת התחיה הקלטית בספרות האירית, ולוגמת מזרמי הדקדנס. יצירתו של דנסני כוללת סיפורים קצרים, רומנים ומחזות, והחלקים הפנטסטיים שבה כוללים סיפורי רוחות, גוזמאות, בדיות, אלגוריות, מיתולוגיות של עולמות דמיוניים, פרודיות עצמיות וכן כמה מאבני הפינה של ספרות הפנטסיה. ההשפעה של דנסני על כותבי הז'אנר שבאו אחריו משתווה רק לקושי שבו נתקלו אלו שניסו לחקות את סגנונו היחודי; בין היוצרים שחבים לו כבוד נמנים טולקין, לאבקראפט ובורחס. היהירות שביומרה לתרגם אותו משתווה רק לפיתוי לצטטו.
סיפורי הפנטסיה הקצרים של דנסני הנידונים במאמר זה מופיעים באוספים "חרבו של וולראן" (The Sword of Welleran and Other Stories, 1908), "מעשיותיו של חולם" (A Dreamer’s Tales, 1910), "ספר הפלא" (The Book of Wonder, 1912) ו"ספר הפלא האחרון" (The Last Book of Wonder, 1916). רבים מהסיפורים קצרים מאד, ולא מעטים מהם חסרי עלילה, נוטים למשל או אלגוריה, או מהווים לא יותר מבדיחה מייגעת. לאורך האוסף ניכר שינוי בגישתו של דנסני, מעולמות אקזוטיים המתוארים בפאתוס תנ"כי אל נופים קרובים יותר כמו לונדון המודרנית והומור מושחז שמכוון לא-אחת כלפי סיפוריו המוקדמים שלו עצמו.
עיר הפלאות בבולקונד (מתוך הסיפור The Fall of Babbulkund) היא אחת מסדרה של ערים מופלאות שנחרבות או ננטשות בין-לילה בסיפוריו של דנסני. בדומה לערים תנ"כיות כמו סדום ונינווה, גם בבולקונד תימחה מעל פני האדמה בידי כוח עליון לפני שהמספר יזכה לחזות בנפלאותיה. העיר בתמורה (Bethmoora) ננטשת בצורה דומה על-ידי כל תושביה בסיפור בעל אותו שם, לאחר ששליחים מסתוריים מביאים אליה בשורה שטיבה נותר עלום (תעלומות שלא יבואו על פתרונן בגבולות הסיפור הן אלמנט חוזר אצל דנסני, ולא רק בסיפורים שבהם הוא נהנה להתעלל בעזרתן בקורא). בסיפור "טירופה של אנדלספרוץ" (The Madness of Andelsprutz) המספר, המגיע לעיר אנדלספרוץ, מוצא כי אף שתושביה מנהלים את חייהם בשיגרה רגילה ובנייניה עומדים כולם על תילם, הרי העיר עצמה איננה: בכל הרחובות והבניינים הוא אינו רואה נשמה, ומהחלונות ניבט "מבטו של אדם מטורף מת". בין התושבים האדישים הוא מצליח למצוא אדם אחד שמבין את חרדתו ומספר לו שאכן, ליבה של העיר הכבושה נשבר מגעגועים והיא לקתה בשיגעון. נפשה יצאה מקרבה, עזבה את הבניינים והתושבים ונמלטה אל ההרים. אותו אדם מספר כיצד הלך בעקבות העיר ושמע אותה מקוננת על עצמה, בעוד רוחותיהן של ערים מתות אחרות מנסות לנחמה.

…ואת שאר המאמר ניתן למצוא בגליון 19.

הצצה לעולם המד"ב באנגלית לילדים ונוער

"תור הזהב של המדע הבדיוני הוא גיל 12," אמר פעם פיטר גרהאם, המצוטט בספרו של העורך זוכה פרס ההוגו דיויד הרטוול. הפעם הראשונה בה נתקל חובב המדע הבדיוני בז'אנר נחקקת היטב בזכרון, והופכת לחוויה מיתולוגית ששנים של קריאת מד"ב לא יעמעמו את עוצמתה הראשונית. האימרה גם מדגישה את העובדה שרוב קוראי המד"ב האדוקים חוווים את המפגש הזה בתחילת שנות העשרה שלהם. הרטוול אומר שהמפגש יכול להתחיל בקריאת קומיקס או צפיה במלחמת הכוכבים, המובילים להתמכרות אובססיבית לסוג החומרים שחובבי מד"ב מבוגרים יתייחסו אליו בזלזול גמור. ההתמכרות הזאת לא מסתיימת עד שמפגשים עם המין השני נכנסים לתמונה (במקרים מסוימים זה יכול לקרות רק בשנות העשרים המוקדמות).

אבל יש קוראים צעירים שעבורם זהו רק שלב התחלתי, המוביל לקריאת מדע בדיוני איכותי ולהתעניינות – בריאה – בז'אנר, גם אחרי גיל ההתבגרות. השאלה הנשאלת היא, אם כן, מה מקומו של המד"ב הנכתב במיוחד עבור ילדים ונוער בתוך התמונה הזו? משיחות בלתי פורמליות שניהלתי עם מבוגרים המעורים בעולם המדע הבדיוני עולה כי רבים לא שמעו כלל על ספרים וסופרים מרכזיים המשתייכים לתת זרם זה,. רבים אינם מודעים כלל לקיומו. בכנס העולמי למדע בדיוני (גלזגו 2005) התקיים מושב בו התבקשו סופרים שונים, ביניהם טרי פרצ'ט, להמליץ על ספרי ילדים ונוער שהורדו מהמדפים אך מגיעה להם הזדמנות נוספת. הרוב המכריע של הספרים שאוזכרו היו ספרי פנטסיה (רבים מהם עדיין בדפוס).

מד"ב לנוער, כמו ז'אנר העל האחר אליו הוא משתייך, ספרות הילדים, זכה במשך שנים להתעלמות כמעט מוחלטת מצד הביקורת. ספרי מד"ב מסוימים, בעיקר אלה שנכתבו על ידי סופרים הכותבים גם עבור מבוגרים, נוכסו כמדע בדיוני כללי וקוראים רבים אינם מודעים כלל לשיוכם המקורי. לעתים רחוקות מאד אפשר למצוא ספרי ילדים ונוער ברשימת המועמדים לפרסי הוגו ונבולה, ובדרך כלל אלו ספרים שנכתבו על ידי סופרי מד"ב שמוכרים גם חמבוגרים – כמו חליפת חלל של היינליין, שהיה מועמד לפרס ההוגו ב-1957. בארץ זוכה המד"ב לנוער להתעלמות מסוג נוסף – ספרי מד"ב לנוער שתורגמו מוסווים כספרי מבוגרים (למשל אזרח הגלקסיה של היינליין שיצא בהוצאת אודיסאה ב-2002) או אינם מתורגמים כלל.

סיפורי בנים

המדע הבדיוני לילדים ונוער , כז'אנר, החל להתפתח כבר במאה התשע-עשרה. ספריו של ז'ול ורן (1828-1905) על עלילותיהם ההרפתקניות ומסריהם הדידקטיים נועדו למשוך בני נוער, גם אם לא רק אותם. לעומתם, ה'רומנים בפרוטה' של המאה התשע עשרה ותחילת המאה העשרים, שחלקם פורסמו בהמשכים בתוך כתבי עת שונים לילדים (כגון The Boys’ Own Paper הבריטי) וחלקם ככרכים שלמים, נכתבו במיוחד עבור בנים. המפורסם שבהם הוא סיפור הרפתקאותיו הבלתי-נלאות של הממציא האמריקאי הצעיר פרנק ריד ג'וניור (Frank Reade Jr.), שהתפרשו על פני 191 כרכים בין 1892 ל-1904. למרות איכותם הירודה, לרומנים בפרוטה היתה השפעה לא מועטה על התפתחות המדע הבדיוני כז'אנר.

בתחילת המאה העשרים החלו להתפתח סדרות מד"ב לנוער שהתפרסמו בכריכה קשה ובליווי איורים. הראשונה שבהן, הנחשבת לאיכותית יותר, נקראה The Great Marvel Series (בשנים 1906-1935), ותשעת ספריה, שכולם נכתבו תחת שם העט רוי רוקווד (Rockwood), עסקו בנושאים כגון מסע בחלל ומסעות בזמן. המפורסמת בסדרות אלה עוסקת בהרפתקאותיו של ממציא צעיר נוסף, טום סוויפט (Tom Swift), שהמשכיה מתפרסמים עד עצם היום הזה תחת שם העט ויקטור אפלטון (Appleton). במקביל התפתח גם הקומיקס כז'אנר פופולרי, והרפתקאותיהם של גיבורי מד"ב כבאק רוג'רס ופלאש גורדון, וכמובן סופרמן, יועדו לקהל קוראים רחב שכלל בהחלט, אם לא בעיקר, ילדים ובני נוער.

…ואת שאר המאמר ניתן למצוא בגליון 19.

סיפור הפלישה – כיצד התרבות הויקטוריאנית הגוועת חזתה את קצה המתקרב

ג'ון בלקווד חיכך את ידיו בהנאה באותו יום אביב של מאי, 1871: מעולם לא זכה המגזין השמרני שלו, מגזין אדינבורו של בלקווד, להצלחה כזאת. על שולחן העורך נחה טלגרמה מלונדון, המתחננת לעותקים נוספים מהגליון האחרון, זה שבו הופיע אותו סיפור קצר ששבה את דמיונה של האומה הבריטית. "הדפיסו 500 עותקים," נאמר במברק, "נשארו רק 75". המגזין הסקוטי לא הפסיק להדפיס את הסיפור מגליון מאי ועד אמצע אוגוסט. הסיפור היה לנחלת הציבור הבריטי כולו. כולם דיברו רק עליו. ראש הממשלה נאלץ להקדיש לו נאומים. עיתונים הקדישו לו את מאמר המערכת. פזמונים חוברו אודותיו. ביוני 1871 ישלח בלקווד למחבר אותו סיפור המחאה על סכום שערורייתי של 250 לירות סטרלינג, ויציין במברק, "הכסף עבור 50 אלף עותקים בלבד. המכירות שלנו עברו 80 אלף. עתיד נאה מחכה."
הסופר היה לפטננט ג'ורג טומקינס צ'ייזני, חיל המהנדסים הבנגלי, צבא הוד מלכותה; הסיפור שכתב, הקרב על דורקינג – פנטסיה עתידנית על אנגליה שנהרסה במלחמתה בפולש הגרמני – היה המותחן רב המכר הראשון בהיסטוריה.

שנה קודם לכן צפה צ'ייזני, כמו כל העולם, בתוצאות המפתיעות והמוזרות של המלחמה בין ביסמארק מנסיכות פרוסיה ובין האימפריה הצרפתית של נפוליאון השלישי. הפולשים הצרפתים, בטוחים בנצחונם הקל על הנסיכות הקטנה, נהדפו בבעתה ובהפתעה בפני הארטילריה החדשה שמשפחת קרופ סיפקה לצבא הפרוסי. ביולי 1870 הוכרזה המלחמה; בספטמבר נלכד נפוליאון השלישי על צבאו בקרב סדאן. בינואר 1871 נפלה פריז בפני ביסמארק והנסיכויות הפרוסיות שהתאגדו סביבו, ומשם לא היתה לצרפת ברירה אלא לחתום על הסכם כניעה משפיל ולאבד את חבל אלזס-לורן: רמז מעורר בהלה למהלך המאה העשרים.
אירופה התעוררה ומצאה, תחת הריסות האימפריה הצרפתית השלישית, ישות חדשה שנולדה בקרבה, לא רצויה ומאיימת: הנסיכויות הגרמאניות התאחדו תחת וילהלם הראשון מפרוסיה והפכו לרייך הגרמני. המדינה הגרמנית נולדה.
גלי הזעזוע התפשטו לאט מדי בקרב האומות האירופיות: ליודעי דבר, אנשי צבא, משכילים מן הימין ופוליטיקאים ניציים, היה ידוע שמאה שנים של שקט יחסי באירופה המופרע רק על ידי מאבקים טקטיים, מנומסים ומדוקדקים, המסתיימים כמעט ללא שפיכות דמים, יגיעו בקרוב לקצם. הבעיה היתה לשכנע את הציבור ההדיוט באפשריותו של העתיד המאיים הזה, ולהסביר לו שעתידו תלוי בחימוש מואץ ובהקמת צבא סדיר מודרני. לפטננט צ'ייזני מצא דרך: במכתב לידידו ג'ון בלקווד הציע הקצין המעוטר מחיל ההנדסה הבנגלי ש"דרך שימושית לקרב אל הציבור את הצורך שבארגון מחדש תהיה מעשיה […] המתארת פלישה מוצלחת לאנגליה, והתמוטטות כוחנו שתבוא בעקבותיה".
השימוש בסיפורי פנטסיה עתידניים כדי להזהיר את הציבור מפני מפלה צבאית לא היה חדש: בארכיונים מתפוררים עוד אפשר לדוג עותק בן שלוש מאות שישים ושלוש שנים של "אלושיוס חלומו על המלך פתע בא ללונדון", פנטסיית אימים מתקופת מלחמת העצמאות האנגלית בה צ'ארלס הראשון לא מציית לתפקידו ההיסטורי ומנצח את צבאות המהפכה של אוליבר קרומוול. משנות השמונים של המאה השמונה עשרה אפשר להעלות באוב סיפורים מגרמניה ומאנגליה על מלחמה גדולה, שבה הצרפתים משתלטים על העולם באמצעות ההמצאה החדשה שלהם, הכדור הפורח. אבל עד הקרב על דורקינג הז'אנר לא זכה לפופולריות: עד 1871 לא התפרסמו יותר מקומץ סיפורים כאלו. מאז 1871 לא עברה שנה ללא סיפור חדש באנגלית, בצרפתית ובגרמנית העוסק במלחמה הבאה של אירופה – עד שלבסוף הגיעה מלחמת העולם הראשונה ומזערה את דמיונות הבהלה של הטובים שבממציאים.
הפנטסיה העתידית של צ'ייזני היתה סיפור יעיל וכתוב היטב, אבל הצלחתה המסחררת נזקפת יותר לזכות התזמון המוצלח שבו הגיעה והעובדה שנגעה בעצב חשוף בקרב הציבור האירופי המרוגש. תוך חודשים מיום פרסומו היה אפשר להשיג תרגומים של הסיפור בצרפתית, באיטלקית, בשוודית ובהולנדית (הצלחה מיוחדת קנה לו סיפור הפלישה ברייך הגרמני החדש). על היחס בין ריגושו של הציבור לקראת מלחמה ובין הצלחתם של מחברי חזונות הפלישה האלו עוד נעמוד בהמשך.

הקרב על דורקינג מתחיל בנבואת-זעם שלאחר מעשה של איש זקן, בוגר המלחמה העתידית שהותירה את אנגליה חרבה:

אתם מבקשים שאספר לכם, נכדי, על חלקי במאורעות האדירים שהתרחשו לפני חמישים שנה. אין אלא עצב בתיאור אותם מאורעות עגומים החקוקים בספר ההיסטוריה שלנו, אבל אולי אתם, בבתיכם החדשים, תראו שכר בלקחי המאורעות הללו. לנו באנגליה הגיע השיעור מאוחר מדי. ועדיין היו לנו אזהרות למכביר, לו רק שעינו אליהן…

המסר של קצין הצבא, בפתיחה היעילה והאלגנטית הזו, חד וברור: פעלו עכשיו וגייסו צבא רחב, לפני שיהיה מאוחר מדי. במהלך עשרים אלף מילות הסיפור עובר המספר, מתנדב מקומי בעיירה הבריטית הנידחת דורקינג, את כל מדורי הגיהנום של תבוסה במלחמה: מנותקים מאספקה ומידיעות, קומץ המתנדבים המנסים להגן על העיר בגופם ניגפים ונסוגים מפני צבא הפלישה היעיל, חסר הרחמים, דובר הגרמנית. מדי פעם פורץ המספר הזקן אל תיאור הקרב בזמן אמיתי, ונד בראשו: לו רק שעינו לאזהרות. לו רק היינו מוכנים בזמן.

…ואת שאר המאמר ניתן למצוא בגליון 18.

חדשנותו, השפעתו וגלגוליו של סיפור הפלישה האולטימטיבי

"לא קראת את 'מלחמת העולמות'?"
"לא, אבל שמעתי את התקליט. דווקא יש לי את הספר, קניתי אותו כשיצא בעברית, אך טרם הספיקותי לעיין בו. הנה הוא פה על המדף. זו מהדורה מ-1979. הממ. רק 150 ומשהו עמודים. לא צריך לקחת הרבה זמן לקרוא."
1979. החוברות הראשונות של "פנטסיה 2000" הנצו במדפי חנות העיתונים בעיר הגדולה הרצליה, כפרחי חצב רחבי-עמודים, מבשרות את לבלוב המדע הבדיוני בארצנו. הוצאת כתר השיקה סדרת מד"ב שספריה מעוצבים בצבעי שחור-סגול קרים ובוהקים, קלאסיקות לצד מיטב היצירה העכשווית. את שני הספרים הראשונים בסדרה רכשתי יחד. האחד היה "מלחמת העולמות" של ה.ג'. וולס, מאבני-הפינה של ספרות המדע הבדיוני. השני היה נובליזציה על-פי סדרת הטלוויזיה "האיש מאטלנטיס" שכתב ריצ'ארד וודלי. את זה האחרון דווקא קראתי – הייתי חובב גדול של הסדרה, ששודרה בערוץ הירדני, כמו כל ילד שמגלה שבברכת השחיה הוא יכול לדמות לרגע שיש לו כוחות-על. אל הראשון לא הגעתי עד אוגוסט הנוכחי. מאז הפעם הראשונה שבה שמעתי על הסיפור, כאשר תוכנית הרדיו "חתול בשק" הפיקה שחזור קטן של תסכית הרדיו המפורסם של אורסון וולס מ-1938, פחדתי פחד מוות מ"מלחמת העולמות".

המלחמה והאופנה האחרונה

הספר של "כתר" לא נראה מפחיד במיוחד. העטיפה (של ירום ורדימון, עליו יודע האינטרנט לספר כי לימים נהיה דיקן הפקולטה לעיצוב בשנקר וחתן פרס ישראל) מציגה חייזר קרח עם אוזניים מחודדות המסתער לעבר הקורא, לבוש טוניקה רומית ונושא רובה לייזר דו-קני, ממנו הוא משגר קדימה מטח כפול. בעקבות החייזר המסתער נראית במרחק שורה של חייזרים דומים היורדים בסח מצלחות מעופפות שמנמנות, דמויות-כובעים מקסיקנים. משמאל מתנשא ירח ענק ומשובץ מכתשים המאיים להתרסק באדמה, וגשר מתלים עצום, אולי גשר הזהב שבסן פרנסיסקו, ניצב הרוס ומתפרק, מן הסתם כתוצאה מפגיעתה ההרסנית של איזו קרן מוות.
אני מתעכב על העטיפה של "מלחמת העולמות" מפני שבעיני היא מדגימה איך הטיפול ביצירה של וולס משקף הרבה פעמים לא רק את האופנה או האסתטיקה הנוכחית, אלא גם במידה מסויימת את הדימוי העצמי של ז'אנר המדע הבדיוני כולו. המד"ב של שלהי שנות ה-70 היה עתידני ובוהק כמו הצבעים שנבחרו לכריכת הספר (ולסדרה כולה). טקסט השער האחורי שיבח את וולס על יכולתו הנבואית-כמעט לחזות את העתיד, ולתאר פלישה בין-כוכבית בימים בהם עוד טרם הומצא האוירון. המדע הבדיוני של אותם ימי פריחה של נעורי הסתכל על עצמו כעל דבר בוגר, רציני, חשוב – חישבו על העמודים הצוננים של "פנטסיה 2000", מגזין שבגליונותיו הראשונים ניסה להיות "מחשבות" יותר משניסה להיות "קוסמוס", עם מדורי העתידנות ("עתידעת"!) והאסטתיקה הקובריקית. חישבו, אם כבר, על קובריק עצמו והצל הארוך שהטיל הסרט "אודיסיאה בחלל" על האופן שבו המדע הבדיוני נתפס בעיני עצמו. המדע הבדיוני נשא באותן השנים אל העתיד מבט שהיה מפוכח וקר כמעט כמו המבט שאותו נתנו בני המאדים בכוכב הלכת שלנו, בשנותיה האחרונות של המאה הי"ט.
ומאידך, אותו מדע בדיוני געש בלהט נרגש, התלהבות ילדותית שעוררו אותם רעיונות מסעירים, ואדי ההתרגשות עירפלו את זגוגיותינו וניכרו לכל במעידות חובבניות, באימוץ נלהב של פאלפ וקאלט וטראש, עב"מולוגיה, אטלנטיס, פון-דאניקן, קבלה, תפיסה על-חושית, וכל החומרים האחרים שיתמצקו בבוא שנות התשעים ליסודות הניו-אייג'. ולכן מעצב העטיפה, שככל-הנראה קרא את הספר בערך כמוני, הבין שמדובר בספר נבואי-כמעט על פלישה מהחלל החיצון, ולפי-כך: צלחות מעופפות וחייזרים מחודדי-אוזניים, ובמקום אופנה ויקטוריאנית, טוניקה רומית מהסוג שלבשו לא-אחת החייזרים ב"מסע בין-כוכבים". יתכן שמרוב חיפזון להוציא את הסדרה לא הוטרדו בבית ההוצאה בזוטות כגון נאמנות למקור, שוודאי לא היתה שיקול משמעותי עבור מו"לים אחרים בתחום, אז כמו גם היום. על העטיפה של "האיש מאטלנטיס", למשל, כיכב יצור שנראה כמו שלד ענקי של דג. ואולי סביר יותר להניח שהיה כאן מעשה מחושב היטב, ושהסיפור של וולס בלבושו התקופתי נראה מיושן מכדי להשתלב באסתטיקה העתידנית שתבעה אז עטיפה של ספר שנשא את הכותרת "מדע בדיוני".

בעיבודים הקולנועים, כמובן, ההצמדה של אסתטיקה עדכנית ל"מלחמת העולמות" בולטת הרבה יותר. ג'ורג' פאל (1953) הביא את בני המאדים אל קליפורניה של ימי המלחמה הקרה (זול יותר לצלם שם), נתן לגיבורו להתאהב בדמות שגילמה כוכבנית צעירה (האולפן דרש), נאלץ להחליף את התלת-רגליים (היה קשה מדי ליצור מודלים שינועו בצורה חלקה) בתריסניות מרחפות, וצייד את מכונות המלחמה הללו בשדות-כוח העמידים בפני פצצות אטום (כי הטכנולוגיה הצבאית התקדמה מאז ימי וולס). אבל פאל הצליח לשחזר את האימה והבהלה שעוררו אנשי המאדים בסיפור המקורי, וסרטו הצליח להגדיר מחדש את הדימוי החזותי והקולי של המדע הבדיוני: המכונות שנוצרו עבור אנשי המאדים, בעלות צורה אלגנטית של תריסנית מסוגננת, כשקרן החום הקטלנית נישאת על מעין צוואר ברבור ענוג, הפכו לקלאסיקה שנתנה השראה לאינספור ספינות חלל ומכשירים חייזריים אחרים בקולנוע ובאמנות, ואת צליליהן של קרני המוות המאדימיות שנורו ממכונות המלחמה הללו שמעתם לא אחת, גם אם לא ראיתם את הסרט הספציפי הזה: האפקטים הקוליים הללו הפכו לצלילים "קאנוניים", לרעש שכמוהו קרן-מוות "צריכה" להישמע.

…ואת שאר המאמר ניתן למצוא בגליון 18.

ב-2007, זכה רומן מדע בדיוני בפרס הפוליצר. מדובר ב-The Road מאת קורמאק מקארת'י, סופר שספריו עוסקים בעיקר בחקלאים, עובדי חוות, אנשי חוק ופורעי חוק בדרום מערב ארה"ב שבתקופת ההתיישבות או באמצע המאה העשרים, הנחשב לאחד מהקולות החשובים בספרות האמריקאית ומושווה לעיתים קרובות לוויליאם פוקנר והרמן מלוויל. The Road הוא רומן פוסט-אפוקליפטי, המתאר את מסעם של אב ובנו הקטן לאורך כבישיה הנטושים של אמריקה השרויה בחורף גרעיני, ואת נסיונותיהם הנואשים לשמר לא רק את חייהם אלא גם את צביונם האנושי. מקארת'י הוא אך האחרון בשורה ארוכה של סופרים מיינסטרימיים, חלקם מעמודי התווך של הממסד הספרותי האנגלי והאמריקאי, המשלבים ביצירותיהם אלמנטים מתחום המדע הבדיוני וזוכים לשבחים ביקורתיים ולפרסים יוקרתיים.כבר שנים רבות שהכתיבה הז'אנרית הלא-מד"בית מפרה את הספרות היפה. המושג Magical Realism הוטבע על מנת לחסוך ממבקרי ספרות עדיני-נפש את ההכרח המבזה לכלול את יצירותיהם של גבריאל גארסיה מארקס, חורחה לואיס בורחס ואיזבל איינדה באותה הקטגוריה שבה נמצאים ספריו של ג'.ר.ר. טולקין. ספרים כמו "ג'ונתן סטריינג' ומר נורל" (2004, בעברית: ינשוף הוצאה לאור) מאת סוזאנה קלארק, המתאר את שובו של הקסם לאנגליה בתקופת המלחמות הנפולאוניות, ו-The Stolen Child מאת קית' דונהיו (2006), שבו ילד אנושי וילד-פיה מחליפים מקום, זכו להתייחסות רצינית ממדורי הספרות של הניו-יורק טיימס וחבר מרעיו. לעומת זאת, כמעט שלא ניתן למצוא השפעה מד"בית על הספרות הכללית. הסנונית הראשונה היתה הסופרת הקנדית מרגרט אטווד, שספרה The Handmaid’s Tale (מ-1985) מתאר אמריקה הנשלטת על ידי פונדמנטליזם דתי, שבה נשים הן רכוש, ונשים פוריות משועבדות ומאולצות להרות לפקידים בכירים. ספר זה היה מועמד לפרס הבוקר היוקרתי וזכה בפרס ע"ש ארתור ס. קלארק (היתה זו הפעם הראשונה שבה הוענק הפרס, והבחירה באטווד עוררה הדים בקהילה המד"בית, שרבים מחבריה גרסו שיש לייחד את הפרס ליצירות הבאות מתוך הקהילה). אטווד המשיכה לפזול לכיוון המדע הבדיוני עם The Blind Assassin, זוכה פרס הבוקר לשנת 2000, שבו מסופר סיפור-בתוך-סיפור-בתוך-סיפור המזכיר רומן מד"בי פאלפי משנות ה-40, וב-2003 עם הרומן הפוסט-אפוקליפטי Oryx and Crake (בעברית "בז וניאלה", הוצאת כנרת), שגם היה מועמד לבוקר. אולם, כפי שבישרה את ההתענינות המיינסטרימית במדע הבדיוני, אטווד גם קבעה את כללי ההתייחסות של סופרים לא-ז'אנריים כלפי הז'אנר שממנו שאלו אלמנטים. בתגובה לשאלה האם The Handmaid’s Tale הוא ספר מדע בדיוני, ענתה:
"לא, הוא בהחלט אינו ספר מדע בדיוני. מדע בדיוני מלא ביצורים מהמאדים, מסע לעולמות אחרים, ועוד דברים כאלה. זהו לא ספר כזה כלל. The Handmaid’s Tale הוא יצירה של ספרות ספקולטיבית, בדומה ל'עולם חדש מופלא' ול-'1984'. '1984' נכתב לא כמדע בדיוני אלא כשיעור המבוסס על החיים ב-1948. באופן דומה, The Handmaid’s Tale הוא שינוי קל של החברה שבה אנו חיים."

תפיסה זו, המזכירה ברוחה את החמשיר המפורסם של רוברט קונקווסט (SF’s no good! / They bellow ’till we're deaf / But this looks good / Well, then, it’s not SF), ממשיכה לרווח גם בשנות האלפיים, שבהן הצטרפו לספריה של אטווד דוגמאות רבות של ספרות מד"בית חוץ-ז'אנרית. ראשונה היתה אודרי ניפנגר, שספרה "אשתו של הנוסע בזמן" (2003, בעברית בהוצאת כנרת זמורה ביתן) הוא סיפור אהבה לא לינארי בין אשה רגילה וגבר הסובל ממחלה גנטית נדירה הגורמת לו לנוע ללא שליטה בין נקודות שונות בתקופת חייו. הרומן עוסק במערכת היחסים המשונה הנרקמת בין השניים (יש להם, למשל, שתי פגישות ראשונות, אחת מצדו ואחת מצדה) ובמתחים ביניהם הנגרמים כתוצאה ממחלתו של הגיבור. "אשתו של הנוסע בזמן" זכה לביקורות חיוביות מעיתונים כמו הגארדיאן והניו יורק טיימס, ובילה תקופה ניכרת ברשימת רבי המכר של האחרון. הוא אף היה מועמד לפרס ע"ש ארתור ס. קלארק בשנת 2005.

מול ניפנגר, סופרת צעירה שקנתה את שמה בעזרת ספר מדע בדיוני, אפשר למצוא שמות כמו פיליפ רות, אחד מהסופרים המוערכים ומעוטרים ביותר בספרות האמריקאית, זוכה פרס הפוליצר, ה-National Book Award (פעמיים), ה-National Book Critics Circle Award (גם פעמיים), ופרס PEN/Faulkner (שלוש פעמים). ב-2004 יצא ספרו "הקנוניה נגד אמריקה" (בעברית בהוצאת זמורה-ביתן), המתאר היסטוריה חלופית שבה נבחר הטייס צ'רלס לינדברג (הראשון שחצה את האוקיינוס האטלנטי במטוס) לנשיאות ארה"ב. לינדברג, אנטישמי שהזדהה במידה מסוימת עם האידאולוגיה הנאצית והתנגד לכניסתה של ארה"ב למלחמת העולם השניה, מייבא בספרו של רות חלק מהרעיונות הנאצים לארה"ב. הרומן מסופר מנקודת מבטו של ילד צעיר, המתאר רדיפה אנטישמית, מחנות חינוך-מחדש לילדים יהודים, ואת עלייתה של תפיסה פאשיסטית באמריקה.

השאלה היהודית נמצאת גם במרכזו של The Yiddish Policemen’s Union (מ-2007) מאת מייקל שייבון, מחבר הרומן זוכה פרס הפוליצר לשנת 2000 "הרפתקאותיהם המופלאות של קוואליר וקליי". זוהי עוד היסטוריה חלופית, אלא שבמקום התדרדות לפאשיזם הוא מתאר אמריקה מעט יותר טובת לב מזו האמיתית. ב-1940 הגה שר הפנים האמריקאי, הרולד איקס, תוכנית לפינוי פליטים יהודים לערבות אלסקה, על מנת לעקוף את מדיניות ההגירה האנטישמית שמנעה מיהודים אירופאיים רבים להימלט ממחנות המוות. בעולמנו נגנזה התוכנית, אך בספרו של שייבון היא קורמת עור וגידים, וההתיישבות הארעית בסיטקה הופכת לקבועה לאחר תבוסתה של ישראל במלחמת השחרור. ב-2007, מונה אוכלוסיית סיטקה מיליוני יהודים, רובם דוברי אידיש, אך תוך מספר חודשים יפקע ההסכם המאפשר להם שליטה עצמית. את סיפורה של קהילה העומדת עוד פעם בפני גלות ונדודים מספר שייבון דרך סיפור בלשי בסגנון נואר. מאייר לנדסמן הוא בלש אלכוהוליסט ומדוכא המגלה ששכנו, תלמיד חכם לשעבר וכיום מכור לסמים, נרצח, ובחקירתו את הרצח מגלה קנוניה ענפה הנועדה להבטיח ליהודים בית לאומי בכל מחיר.

…ואת שאר המאמר ניתן למצוא בגליון 18.