פעם היתה ילדה קטנה, שאהבה את הוריה וחברותיה, והיתה חובבת שעשועים שקטים ושקיעה בהרהורים, אבל נהנתה גם לטפס על עצים ולשחק בכדור. שערה, חום כהה, עטף את פניה הסגלגלות וגלש מעט על כתפיה. עיניה היו גדולות ושחורות והעולם כולו השתקף בהן כשנצצו בשמחה ונבלע בהן כשהיתה זועפת.
בוקר אחד, זמן מה בטרם מלאו לה תריסר אביבים, עמדה לבדה בתחנה וחיכתה לאוטובוס. החורף החל לא מזמן, ומשום כך לא הופתעה לראות נחליאלי יפה-כנף מדלג על המדרכה ומציץ בסקרנות בהשתקפותו באחת השלוליות. נחליאלי צהוב היה, וסינרו הבהיק זהבהב ואפרוחי כנגד רגליו האפורות. היתה יכולה להיות זו תמונה נאה, אלמלא חתלתול מנומר שהלך לאיטו על קיר אבן שבסמוך.
תחילה לא הבחינה הילדה בחתול, אבל כשהסיטה מבטה ראתה אותו נעצר, שפמו רוטט, עיניו האפלות נוצצות, שקועות בנחליאלי, וכל גופו הגמיש דרוך לזנק על הציפור הקטנה. הילדה, שנחרדה מן העלול להתרחש, לא השתהתה אף רגע, נופפה בידיה, וגירשה את החתול מן המקום.
"סופךָ שתהיה לארוחת צהריים," נזפה בנחליאלי.
"תודה שהצלתְ אותי," השיב. "אני נסיך, אבי הוא מלך הציפורים אף שאינו נחליאלי, והאוטובוס שלך הגיע."
היא נרתעה לאחור ותיקה כמעט נשמט מעל גבה. אוטובוס אכן עצר לידה בחריקה אך היא לא הבחינה בו כשנעמד בתחנה, גם לא כשהמשיך בדרכו.
היא השתופפה, והציצה בנחליאלי שהציץ בה חזרה.
"אתה מדבר," אמרה לו. "האם אינך יודע שנחליאלים אינם מדברים?"
הוא צייץ.
הוא הוסיף לצייץ.
הוא נתן עוד מבט אחד בהשתקפותו, טבל מקורו במים, ועף מן המקום.
בסופו של דבר עלתה על האוטובוס הבא.
חברותיה בבית הספר סנטו בה כל אותו היום שדעתה פזורה עליה, וכל דבר יש לומר לה פעמיים. בשיעורים כמעט ולא הקשיבה, ובהפסקות לא ירדה אל החצר, אלא עמדה והשקיפה בעד חלון הכיתה אל השמיים. היא היתה מהורהרת, ותמֵהה.
"מה לך?" שאלו חברותיה.
"חלמתי בהקיץ הבוקר," אמרה, ולא הוסיפה.
"אם יש מלך לציפורים," שאלה את אמהּ בערב, "כיצד הוא נראה?"
"ודאי הוא נשר," אמרה האֵם.
"מדוע שיהיה המלך ציפור גדולה וקירחת, מדדה וגמלונית?" הִקשתה הילדה.
"מלכים רבים קרחים וגמלוניים," השיבה האם, "ורובם אינם מקפידים על גזרתם."
"אני חושבת שמלך הציפורים ודאי זמיר," אמרה הילדה נחרצות, "או ציפור גן עדן."
"זאת יש לשאול את בעלות הכנף עצמן," אמרה האֵם, "ספרי לי כשתזכי לשוחח עם אחת מהן. בינתיים, אכלי מן החביתה והקציצות שהכנתי, ולכי להכין שיעורי בית."
הילדה ישבה בחדרהּ, כתבה מעט במחברת, וחדלה, ושוב ענתה בכתב על שאלה זו ואחרת, ושוב צנח העט מידה. היא חשבה וחשבה והביטה בעד החלון הסגור אל הלילה החורפי.
"פניקס," אמרה לעצמה לבסוף. "פניקס זהוב."
חיוך של עונג חרישי עלה על שפתיה והיא נטלה את העט וענתה בזריזות על יתר השאלות.
היא הלכה לישון, בובתה הקטנה וזהובת השיער חבוּקה בידיה.
הוריה נמו בחדר הסמוך.
ים התרדמה הלך ואפף אותה, והיא היתה מתערסלת ונמוגה בזרועותיו, עד שרסיסים מעורפלים עלו בה, בועות-בועות – נקישה זהובה מצלצלת כמיתר מנדולינה, ניחוח ירוק ופלומתי כדשא, טעמהּ המריר של קריאת חצוצרה רחוקה – ומן הסחרחורת הנעימה בקע קול טפיחה חרישי של מקור כנגד זכוכית, והיא הזדקפה לאט במיטתה, והשקיפה החוצה אל הנחליאלי זהוב-הסינר. הוא היה גדול כמעט כפליים.
ללא אומר פתחה את החלון והוא פרש לה כנף. השמיים הלכו והתבהרו מעננים, ואפלתם נצצה. היא עלתה על גבו והם טסו אל השחקים, ידהּ על כנפו, עד שצנחה לצדו והכנף היתה גם היא ליד אדם, ופלומתו הלכה והתארכה לשיער הגולש על כתפיו. לפתע פתאום היתה גם היא אשה, תמירה ויפה כמו אמא, והנחליאלי הרי הוא גבר יְפה תואר הסוחף אותה במרחבי הלילה הצונן. היא צחקה בעונג. ידה נחה על כתפו וידו החמה על מותניה, וכך חוללו יחדיו, הכוכבים מנגנים ולס על כינורות זוהרים באגלי טל, הירח מלטף חליל כסף ונושף בחרִיריו העמוקים כמכתשים, וכוכב הצפון ניצב, תמיר וגאה בלב השמיים, ומנצח על התזמורת כולה בקרניו הבוהקות.
החלום הלך ודעך, והיא התעוררה.
חבל, חשבה, הייתי רוצה להמשיך ולעוף איתו עד ארמון המלך.
החדר היה חשוך. היא תמהה מה השעה, והציצה במחוגיו הזרחניים של השעון המעורר.
חצות.
היא הציבה את בובתה לנגד עיניה.
"את צמאה?" אמרה לה. "אני צמאה. תבואי איתי למטבח?"
"ודאי," השיבה עבור בובתה. "אבל זכרי. שתינו צריכות לקום מחר בזמן ללימודים."
היא הושיטה ידה להסיט את השמיכה, וכשעשתה כן, נשלחה כף שחורה ושעירה ועצרה בעדה.
חתול ענק היתמר מעליה, גבוה ממנה כפליים. פרוותו נצצה מן הגשם וניביו זרחו.
"את באה איתי," אמר.
הבובה נשמטה מידה, וכף רגלו של החתול ריסקה אותה לאלף רסיסים.

נדמה היה שהעיר שרויה בחלום. אופנועים ביקשו לדהור בכבישים אך לא זעו ממקומם, אנשים ישבו במסעדות, מגישים אל שפתותיהם כוסות מבלי ללגום מהן, ובקיוסקים עמדו אלה שביקשו לשלם, פניהם קפואות בחיוך, ומטבעות זלגו מאצבעותיהם ותלו בחלל האוויר.
"את זוכה לראות את הזמן-שבין-הזמנים," גיחך החתול השחור. "הסכיתי לי, אלמלא ציוו עלי, שר-צבאו של מלך החתולים, להביא אותך בריאה ושלימה, גם זאת לא היית רואה. בציפורני הייתי עוקר את עיניך."
הוא דהר על רגליו האחוריות והידק אותה אל חזהו בכפותיו הקדמיות, שהיו ארוכות להפליא. טיפות גשם היו תלויות כיהלומים והתנפצו לרסיסים זעירים כשחלפו דרכם, ולא נשמע אלא לחש טפיפתו. הבריות והבתים הלכו והיטשטשו.
הילדה היתה קפואה ורועדת. מעולם לא היתה מחוץ לבית בשעה כזו, ולגופה לבשה כעת רק מכנסיים קצרים וכחולים, וכותונת לבנה שלא הגנה עליה מפני הקור.
"אתה חלום," מלמלה. "אולי טרם התעוררתי."
"ומדוע את סבורה שזה חלום?" צחק החתול. "הרגישי. האם ציפורני חלום?" ולרגע נגע בגבה דבר-מה קר ומתכתי וחד כסכין.
צווחה נמלטה מפיה וגווה התקשח בבעתה.
"שתקי," אמר בזעף. "ממילא אסרו עלי לפגוע בך."
כעבור זמן מה נרעד האספלט, צנח לאחור, וכפות רגליו של החתול נטשו את פני הקרקע.
"לא הייתְ צריכה להפריע הבוקר את הציד המלכותי," אמר כשהחלו לעוף. "מה יעשה כעת בן המלך המנומר והיפה, נסיך שלא תפס את ציד הבכורה?"
האוויר שרק והכוכבים הסתחררו, מגחכים ומזילי ריר.
"אוי לה לאותה בושה," אמר שר צבאו של מלך החתולים.
היא לא ידעה כמה פעמים התערפלו חושיה וכמה פעמים שבה לעשתונותיה, ותמיד חלפו על פניה השמיים, ותמיד אחזו בה הכפות הקשות ההן, וככל שביקשה להתעורר לא עלה הדבר בידה. הכוכבים אחרים היו, והאוויר עצמו הלך ונעשה זר. היא עצמה עיניה רגע קט, כמגוננת על גופהּ הרפה מן הכפור, ונזכרה כיצד כמעט התחצפה לאביה אחר-הצהריים, ומה היה טעם החלב החמים שהגישה לה אמהּ לפני השינה. זֶכר המתיקות ההיא דגדג את חִכהּ, ולא היה בו כדי להסיר את טעם הפחד המר כעופרת.
"הוא ביקש להרוג נחליאלי," מחתה חרש, וקולה נבלע ברוח.
שר הצבא הביט נכחו בעודו דוהר, עיניו דרוכות ושפמו זקור. הרוח הוסיפה לייבב.
"מה יֵעשה בי?" שאלה לבסוף בקול קטן.
"מה שהיה אמוּר להיעשות בנחליאלי שהצלת," אמר. "את תעלי קורבן."
עיניה של הילדה נפערו לרווחה.
"ומה שיותיר המזבח, תאכל חצר המלכוּת," הוסיף וליקק במתינות את מלתעותיו. "זה גורל הניצודים, זונה. אש ומלתעות."
לסתה של הילדה נשמטה. היא חשה את הלהט העולה בלחייה בבת-אחת, אוזניה בערו, ובטרם ידעה מה היא עושה החלה לחבוט בפניו.
פעם ועוד פעם היכתה בו, צוֹוַחת ומבועתת ממנו ואף מעט מעצמה – היא לא ידעה שגרונה יכול להפיק קולות חייתיים כאלו – וידיה התקערו להלום ולתלוש. היא טלטלה עצמה, מרפקיה ננעצים בזרועותיו הפרוותיות ואולי האימה הוסיפה לה עוז, וכך או כך היה כה מופתע שבקושי הספיק לנהום בטרם נשמטה פתאום מכפותיו.
רק אז נזכרה שהיא הרחק מעל פני הקרקע. החתול ניסה לזנק אחריה, אבל דומה היה שגופו פחות מורגל לצלול מטה מאשר להמשיך ישר. פעם אחר פעם כמעט ותפס אותה, מתנשף, אבל היא הוסיפה ליפול, מתגלגלת וצווחת בעוד הוא מרסיס ויורק בזעם, ועוד מצאה מקום לתמוה איזה מין חלום הוא זה שקורים בו דברים כאלו והבריות מדברות בו כך, עד שהותירה אותו הרחק מאחור והיתה צונחת מאפלה אל אפלה, ואי-שם למטה ממתינה האדמה השחורה לקלוט אותה אל חיקה.

..ואת שאר הסיפור ניתן למצוא בגליון 20.

הפוך

"הזה םיוה םצע דע רשואבו רשועב ויח םהו", סיכמה האם ופניה החווירו. הספר נשמט מידה. בנהּ הביט בה במבוכה. הוא לא הבין את המשפט האחרון. בחוץ החלו אזעקות לפלח את דממת הלילה. קול פלדה מתרסקת. זכוכיות מתנפצות, וזעקות אדם שצללו מן המנעד האנושי הרחק מטה.
היא אצה אל החלון.
זה חצי שנה שהיא חולמת, פעם בשבוע, את אותו חלום, ותמיד היא מתנערת ממנו; מייחסת אותו לאובדן בעלהּ, חורקת שיניים ובוראת, שלב אחרי שלב, אשליית יציבוּת עבור בנהּ היתום מאב. ותמיד החל החלום כך, בישיבה הזו עם ספר האגדות, במשפט הזה שנגרר מפיה וסימן את תחילת הסיוט.
"הרק המ?" שאל הילד. עיניו נפערו לרווחה. הוא הניח ידו על פיו, והחל לצחקק. "הככ רבדמ ינא המל?"
אז הבחין בפניה החרדות והשתתק. הוא קם מהמיטה, ניגש אליה בזהירות, אבל היא – עיניה היו דבוקות אל החוץ.
מכוניות הוטחו מעלה והתרסקו ארצה, הפוכות. בעד חלונות הסופר שממול, הפתוח כל הלילה, התגלגלו אנשים על הקרקע ונגררו על ראשיהם, ועל המדפים התערבלו המוצרים כמו לבני דומינו קטנות. אלומות אור ירוקות הגיחו מתהום שמי הלילה, מבין הכוכבים, הוטחו ארצה, ונמוגו ושוב הופיעו, עד האופק, והכל חרישי מלבד זעקת הבריות. אי-שם הזדקר ראשו הבוהק והמחודד של גורד שחקים, מבתר את האופק, ופתאום נאפף באחת האלומות הירוקות, התרומם באוויר, הסתובב והתהפך כמו מוט זוהר, ותחתיתו התגלתה, יסודות מעופרים, זקורים כשורשי גזע כרות אל השמים. המיית אדם מבועתת עלתה ממנו, מרחוק, כמו מוסיקה פתאומית – מיתר כינור בודד מצטרף לכינורות אחרים עד שקולו אובד בהתעבוּת הצליל. הילד נצמד אל רגלי אמו, פניו מתעוותות.

עוד בנין נעקר, ועוד אחד, סמוך יותר, ואז הבנין בקצה הרחוב – נחילי אדם ניתזו מן החלונות, ומישהי רצה על האספלט וצעקה, "םיהולא םיהולא םיהולא –"
הילד הסיט פניו והתכווץ על הקרקע. אמו רכנה מעליו. הוא ראה את הספר המוטל בשיפולי המיטה, ואת האותיות שנחקקו בכריכתו מעוותות פתאום, 'םירג םיחאה ירופיס'. הוא תמיד ידע שהעולם במעשיות אלו קצת משוגע, והוא, המאזין להם, משמֵש כלי משחק בידיו של מספר אלמוני, משועשע, אולי זדוני מעט. אבל בסוף הכל מסתדר. אלא שכעת המיטה נעה אחורה, דבקה בקיר, והקירות עצמם החלו לנטות.
האם תפסה אותו בזרועותיה החזקות והוא נלפת אל גופה כשהחלה לרוץ, כושלת אל דלת הבית ואל חדר המדרגות שהלך והתעקם על צדו, ולמזלם רק מורד קומה אחת והם היו בחוץ והאלומות מבזיקות סביבם, והוא הביט אל השמים בעוד היא רצה בחלום נורא שהולך ומתגשם סביבה, וראה תכלת מים מכסה על השחקים, וכוכבים שועטים לאחור, ואת השמש שהגיחה פתאום מאי-שם, כאילו החליטה הזריחה להקדים את זמנה במהירות איומה, והקרקע עצמה הלכה וצנחה והוא לא יכול היה לעשות דבר אלא רק לדבוק בגוף הנשי הגדול המתגלגל עמו ונשמט במורד המדרון האינסופי ועדיין לצווח אליה, 'אמא! אמא!' כאילו עוד יש דבר אחד בעולם שלמרות הכול אולי נותר על תילו, בלתי הפיך.

…ואת שאר סיפורי "כניסות ויציאות" ניתן למצוא בגליון 18.