לביא תדהר

נולד בקיבוץ דליה וחי בדרום אפריקה ובאנגליה זמן ממושך, בנוסף לטיוליו הרבים ברחבי העולם. סיפוריו של לביא הופיעו באנגלית ב-Sci Fiction, כתב העת היוקרתי של ערוץ המד"ב האמריקאי, ובמקומות רבים נוספים. סיפוריו תורגמו לסינית, ספרדית, צרפתית, פורטוגזית, יוונית ופולנית. הוא כותב בעברית ובאנגלית. לביא אף פעיל כמבקר ספרים וכתב מאמרים וביקורות לכתבי העת לוקוס, אינטרזון, The Internet Review of Science Fiction ועוד רבים אחרים. בשנת 2003 זכה סיפור פרי עטו בפרס בראדבורי-קלארק מטעם סוכנות החלל האירופית. ספרו "כיבוש של מלאכים" ראה אור בשנת 2005. לביא מתגורר כעת באיי וונואטו בלב האוקיינוס השקט.

אתר בית: לביא תדהר

דרשת האש

תרגום: אהוד מימון

גוי או יהודי
הו אתה האוחז בהגה ולצד הרוח צופה,
הרהר בפְלֵבַּס, שלפנים כמוך גבוה היה ויפה.
– טי. אס. אליוט, ארץ השממה

… זוכר את הכאב. גזע העץ המחודד, הבוער, שננעץ כיתד בעינו. זוכר את צעקותיו שלו, את טעם הדם החמוץ במקום שבו נשך את לשונו. הכאב חקק את עצמו בישותו, ויצר אותו מחדש בתוך כדי כך.
"היי, אדון!" קולו הקטן של הילד השיב אותו לעצמו, אל הבסטה הקטנה, עגלת העץ שעליה הוצגה מרכולתו בשוק המלחים שברחוב העצמאות. "איך אתה קורא לדבר הזה?"
הילד הצביע על העינית של החפץ המדובר.
"סֶקסטַנט," אמר פוליפמוס. קולו בקע נמוך וחלוד, קולו של אדם שהיה מורגל בשתיקה יותר מאשר בדיבור, ולפיכך אדם שהיה שלא במקומו בלב השוק הסואן, ההומה. הוא צמצם את עינו אל הילד אבל לא הצליח לראות את פניו בבירור. העין החלימה, תודות לזמן ולחסדה המפוקפק של קירקה, אך לא החלימה היטב.
"זה סקסטנט," הוא אמר שוב, בקול רם יותר. "באמצעותו, מלחים יכולים לקבוע את המרחק בין שני עצמים בים."
הילד נראה מאוכזב לרגע. "וזה?" אמר, והצביע על עצם גדול, דומה למצפן.
"כרונומטר," אמר פוליפמוס. הוא קיווה שהילד ילך. "כדי לחשב את קווי האורך."
"היי, אדוני," אמר הילד, והמכשיר נשכח. הוא הביט בפוליפמוס. "איך זה שיש לך רק עין אחת?"
רעם נמוך עלה בגרונו של פוליפמוס. הוא שקל לסטור לילד על ראשו, וחזר בו כאשר התקרבה אשה אשר, כך חשב, היא כנראה האם.
"ככה נולדתי," אמר קצרות.
עיניו של הילד נפערו לרווחה והוא חייך באושר. "אתה מוטנט? היי, אמא, בואי תראי את זה!" הוא הצביע על פוליפמוס כאשר אמו באה וניצבה לצדו. היא היתה נמוכה ומוצקה, ונראתה מותשת מהחום. "הוא נולד רק עם עין אחת!"
וואק. פוליפמוס חש פרץ של שמחה מרושעת כאשר כף ידה הפתוחה של האשה פגעה ברעש באחורי ראשו של ילדהּ.
"אני מצטערת מאד, אדוני," אמרה. "אל תתייחס אליו בבקשה." היא גררה את הילד בזרועו הרחק מדוכנו של פוליפמוס, לעבר דוכני הירקות והתבלינים והדגים. ראשו של הילד סב לאחור, מביט בפוליפמוס, העיניים הצעירות בוערות כגחלים מאחורי מסך דמעות.
הוא הביט בעיניו של הילד וזכר את הכאב.

#

הוא זוכר את הספינות במילאַי, ואת המלח הפיניקי הטבוע שגופתו הנפוחה מגז – עיניה נוקרו בידי שחפים רעבים – צפה על פני הספינה וחלפה בנתיבה שאין לשנותו אל הָאדֶס. הוא זוכר את אור השמש, אורו הזהוב של אפולו שזרח ופשט בכל ובער, בער, וייסר אותו בהבטחת היופי הגלומה בו.
הוא ישב עם אברהים האלטע-זאכן בפונדק הגלגל ליד הנמל. אברהים היה זקן ושחום עור; עגלתו שוטטה ברחובות העיר חיפה, רתומה לסוס רעב למראה, ואספה את הרהיטים השבורים, הלא רצויים, את הבגדים הקרועים והישנים, את הצעצועים והבקבוקים והגרוטאות שתושבי חיפה לא רצו עוד בבתיהם. כעת הוא נח בכיסאו, שלושה מקלות הליכה מתוצרת שונה – כולם משופשפים ומתוקנים, שבעליל הגיעו מעגלת האלטע-זאכען – נחו לצדו.
היתה זו שעת אחר צהריים מאוחרת, אך השמש הגיעה לכל פינה והטילה הילה של זהב מותך על הרחוב, על האנשים. הים, קרוב מרחקים, נראה כמגן ארד מצוחצח.
"אנשים לא רוצים מכשירי ניווט עתיקים," אמר אברהים. גבותיו הגדולות, העבותות, נעו מעלה ומטה בדברו. "אתה צריך למצוא לעצמך עבודה חדשה. ואתה זקן מדי מכדי לחזור לים."
פוליפמוס משך בכתפיו והושיט יד לבירה שלו. חבורה של מלחים רוסים חלפו על פניהם, מקרטעים, שירתם הגיעה אל שני הגברים מבעד לחלונות הגדולים הפתוחים. "זאת פרנסה," אמר. "בערך."
אברהים נענע בראשו. "אנשים תמיד יצטרכו מישהו שיאסוף את הזבל הישן שלהם," אמר. "אבל מה עושים עם סקסטנט?"
פוליפמוס הביט בידידו בדממה. מה, אחרי הכל, עושים עם סקסטנט כאשר כיום ספינות מפליגות ועל סיפונן כמעט אין אנשים, כאשר מכונות גדולות ממנו בכמה סדרי גודל מנווטות את הספינות ללא סיוע? הוא נזכר בימיו בים, בזעקה המרוחקת של שחפים ובטעם הדם של קצף הגלים ברוח. הוא היה מאושר, אז, לבדו פרט למפרשים ולרוחות ולים. טובע באור לבדו.
עש שיכור נחת על שולחנם, כנפיו מרפרפות כאשר הסתובב לכיוון פוליפמוס. על כנפיו הקדמיות היו כתמי עיניים צהובים, ועיניים כחולות-שחורות-צהובות על כנפיו האחוריות. עינו היחידה של פוליפמוס בחנה את הארבע של העש.
אברהים בחן את שניהם בקפידה, ראשו מוטה הצדה. "אַנְתֵרָאֶאָה פוליפמוס…" הוא לחש למחצה, חיוך חשאי קטן מסתתר בזוויות פיו. "נראה שהם מתרבים בזמן האחרון."
פוליפמוס התעלם מאברהים. העש, שכנפיו הפרושות כך שכתמי העיניים יצרו מבט מלא, נשאר מרותק אליו בדממה.
"הפולחן שלהם דומה לשלך," אמר אבראהים, וצליל השעשוע השקט נטש את קולו. "הם מבקשים את האור."
פוליפמוס שקל הצהרה זו בשקט. הוא הרהר בעש.
"הם מכורים," אמר.
בתגובה אברהים הניע מעט את גבתו.
"היו לילות מחוץ למערה שלי שבהם הגלים סערו באדום והמים היו מלאים בגופות של יוונים וטרויאנים כצי של מוות," אמר פוליפמוס. "השמים היו מעוננים." הוא נאנח ושפשף את עיניו בעדינות, משנזכר בכאב מרוחק. "כאילו אפלה עמוקה נחה על העולם, ואיימה להכחיד כל אור אמיתי, למנוע מקרניו של אפולו לאפשר לאדם לראות עוד." כתפיו התקשחו והוא שפשף את עיניו ביתר עוצמה. "הם יכולים להיות נוראים, מעשיהם של אנשים."
פוליפמוס ואברהים ישבו בדממה. מפעם לפעם אחד מהם לגם מהבירה שלו. אור היום דעך והוחלף באור מנורות הרחוב, ובאור הירח.
לבסוף אברהים נע. "הסוס שלי מחכה," הוא אמר וקם. "אני צריך להאכיל אותו."
פוליפמוס הנהן. "הוא סוס טוב," אמר.
"הוא סוס זקן," אמר אברהים. "כמונו." הוא הכניס יד לכיסו והניח ערמה של מטבעות על השולחן, ליד כוסו. "נתראה."
"כן."
פוליפמוס צפה בו יוצא באטיות מהדלת. הוא עצם את עיניו וחשב על הבדידות שמצא בים. על השולחן, ארבעה עשים אחרים הצטרפו לזה שעל השולחן והשתופפו שם, כנפיהם פרושות, המון עיניים נושאות מבט אל פוליפמוס.

…ואת שאר הסיפור ניתן למצוא בגליון 20.

אוגנדה

תרגום: חגי אברבוך

המסמכים שלהלן לקוחים מאוסף שנתגלה בארכיון ספריית ווינר, לונדון. בהמשך דברים אלו – עותק של שני רישומי יומן, כפי הנראה בכתב ידו של תיאודור הרצל. בראשון הנייר שברירי ומוכתם מאד, כמעט כאילו הועבר באש. הקצוות קרועים בגסות. תארוכו של המסמך – חמישה חודשים לפני פטירתו של הרצל; המסמך השני הוא המובאה הידועה ביותר מיומניו.

#

15 בינואר, 1904

הוא נודע בשם 'הרבּי', אם כי מכבר נשכח אם היה כזה אי-פעם. הוא עבריין ידוע, אדם בעל ידע מסתורי ומאוויים עלומים לא פחות; אזכור שמו מעלה סיפורים מעוררי דחיה על דל שפתֵי אלו שהכירו אותו. הוא אינו אחד מאיתנו, אך יתכן שהוא אוהד את מטרתנו… הייתי… חיי בכפו, אך האם אוכל לבטוח בו כשמדובר בחיי כולנו?
אֵיטיב ל… מחר.

#

3 בספטמבר, 1897

אם אמצה את קונגרס בזל בדיבור אחד שאזהר שלא להגותו ברבים – הריהו זה: בבזל יסדתי את מדינת היהודים. אם אומר זאת היום בקול, יענה לי צחוק כללי. אולי בעוד חמש שנים, ובוודאי בעוד חמישים שנה, יודו בכך כולם. יסודה של המדינה, בעיקרו של דבר, במאוויי העם למדינה.

#

מתוך תעתיק ראיון שנערך על ידי א. (הערה המשורבטת בדיו כחול מציינת כי יתכן שהוא סוכן המוסד) עם אדם המזוהה בשם 'הרבי' (ר). כמה מהשורות אינן ניתנות לפענוח עקב נזקי מים.

א: איך זה התחיל?
ר: חייתי בפריז באותה עת. (הפוגה) אתה יודע מה עשיתי שם.
א: אני לא בטוח. הבנתי שניהלת איזו רשת הימורים שקשורה להאבקות לא-חוקית?
ר: זה נכון, בעיקרון.
א: הסתובבו באותה עת מעשיות פרועות, כאילו השתמשת בגלמים. (צוחק).
ר: (צוחק)
א: איך הכרת אותו?
ר: נפגשנו בעבר.
א: לא הייתי מודע לזה. באלו נסיבות?
ר: (בלתי קריא).
א: אז הוא בטח בך.
ר: לא הייתי אומר. (הפוגה) לא, הוא לא בטח בי. אבל לא היתה לו ברירה.

#

המובאה הבאה מקורה במיקרופילם של מחברת שתיקרא להלן 'יומנו של הרבי'.

16 בינואר, 1904

יום קר, בהיר. פסעתי לאורך הגדה השמאלית בערפילי אשמורת ראשונה, עיני נתונות בסיינה. נוטרדאם נראית כמעֵין מפלצת לעת שחר, ענק אוכל אדם שכבר החל להפוך לאבן. יש למקום ההוא תחושה אורגנית, רירית. לעתים קרובות תמהתי אם ניתן יהיה להפיח בו רוח חיים. אולי הקתדרלה נבנתה כגולם שלא הושלם, נותר ללא שימוש ברגע האחרון, בטרם הניחו בפיו את השם.
עד שהגעתי אל חנות הספרים כבר יצאה חמה מנרתיקה והערפל התפזר. עמדתי לפתוח את הדלת כשהבחנתי בכרכרה שעצרה מרחק-מה במורד הרחוב. אד עלה מנחירי הסוסים, כמו האיצו בהם להגיע הנה.
זיהיתי אותו ברגע שיצא מהכרכרה. מצעדו – נחוש וזריז, אם כי עיניו היו יגעות וקדְרות אפפה אותו. לא אמרתי דבר. טרם דיברנו, אז.
פתחתי את הדלת והוא פסע בעקבותי פנימה. הושבתי אותו לשולחן וחלטתי תה. החנות היתה צוננת בבקרים. הדלקתי את התנור והמתנתי שהחמימות תתפשט בחדר.
"ביקרת באפריקה בעבר," אמר, שובר את השתיקה לבסוף. תמיד היה ישיר.
"המידע שברשותך אמין תמיד," אמרתי.
"מה היו מעשיך שם?"
"האם אינך יודע?"
"ספר לי."
הוספתי קינמון ודבש לקנקן התה ובחשתי לאט. כפי שבוחשים בזכרון ישן. "עקבתי אחרי החמור ההוא, סטנלי," אמרתי באי-רצון.
"זה היה – מתי – ב-1871?"
"איני זוכר בדיוק."
"זה היה מסע רציני ביותר. זכורני שקראתי על כך. שבע מאות מיילים אל לב היבשת וחזרה?"
"הייתי צעיר יותר אז." ולסטנלי היו סבלים, מאתיים איש, בעוד אני פוסע בעקבותיו, סמוי מן העין ואין איש מלבדי שישמור עלי. סטנלי אף הביא סבלים כדי לשאת את אמבט הפליז הכביר שלו. אנוכי – רחצתי בנחלים ובגשם, או שלא רחצתי כלל.
"ביקרת שם מאז?"
"פעמים ספורות."
"היכן?"
"זנזיבר, החוף המזרחי." מזגתי את התה המהביל אל שני ספלים והוספתי סוכר. "שהיתי עם בני הזולו במלחמת הבורים השניה."
"מה היו מעשיך שם?"
"למדתי אצל איניאנגה. אמור לי, האם כל הדיבורים האלה מובילים לאן-שהוא? יש לי עסק לנהל."
הוא צחק. "אין הרבה קונים בשעת בוקר זו, אם אני רואה נכון."
"מה אתה רוצה?"
"שמעתי שלחנות זו יש מרתף המתחבר לקטקומבות," אמר.
"שמעת שמועות כזב."
"אז יצאת מעסקי ההאבקות?"
לגמתי מן התה. לא אהבתי את העובדה שאיש זה עקב אחרי. לא ציפיתי לראותו שוב. שתקתי, והמתנתי.
"אני רוצה שתשוב לאפריקה," אמר.
"מדוע?"
הוא אמר לי.

#

לא אל ארץ "קדשנו" עלינו לשאת נפשנו עתה, כי אם אל ארץ "שלנו". אין אנו דורשים מאומה זולתי כברת-ארץ גדולה לאחינו העניים, ארץ אשר לנו תהיה לעולם ואדונים זרים לא יוכלו לגרשנו מעליה.

לאו פינסקר, אוטו-אמנסיפציה, 1882.

#

א: הוא ציין את אפריקה.
ר: כן. הוא ידע רבות על עברי שם. אבל הוא תמיד ידע הרבה על כל דבר.
א: הוא אמר לך מה הוא רוצה?
ר: לא בהתחלה. הוא הוביל לזה. הוא דיבר הרבה על פוליטיקה.
א: מה הוא אמר?
ר: הוא דיבר על הפוגרומים ברוסיה. הוא הרגיש שהיה צורך נואש למצוא מקום ליהודי רוסיה, כיוון שעדיין היו בסכנה. (הפוגה) הוא רצה בית ליהודים.
א: אבל לא פלשתינה?
ר: הבנתי שזה לא היה בר-ביצוע באותה עת. הוא ציין משא ומתן עם הסולטן הטורקי. והיה דין ודברים על שטח אדמה במסופוטמיה, סוריה ואנאטוליה. אבל פלשתינה לא עלתה כאפשרות.
א: מה עוד?
ר: קפריסין. דרום אפריקה. אמריקה. הוא נואש מן הסולטן. הוא פנה אל האנגלים לעזרה. הם גם דיברו על אל-עריש, במצרים. (בלתי קריא) הוא הוביל לכך, בזהירות.
א: אוגנדה?
ר: אוגנדה – מעולם לא. זו היתה שגיאה נפוצה כבר אז.

…ואת שאר הסיפור ניתן למצוא בגליון 19.

סיפורי פלישה

תרגום: אהוד מימון

סיפורים מדהימים ומרתקים מספר 52: פלישת הזוֹג

כך זה מסתיים: בשמים שבירים כזכוכית סגולה, במותו של הילד מוֹרַנוֹ, על חוף בודד בפאתי יבשת אפלה.
זה מתחיל… זה מתחיל עם הזוֹג.
ישבתי בחוף קליפטון והבטתי בפינגווינים. לא היה לי מושג מה הם עושים על חוף טרופי, אבל שם הם היו, בינות לתושבים העירוניים, העשירים, העירומים כמעט של קייפ-טאון.
השמש התקרבה אל המים והטילה סגולים ואדומים על פני השמים והים. היה שלֵו.
ואז, שלג החל לרדת ברכות. דמעות סגולות זלגו מהשמים, נפלו על החול, אל המים, על מגבות האנשים; על אנשים. כאשר נגעו באדמה נראה שהן זזות מעצמן, מתמתחות ומתפתלות עד שהתמזגו לבועות סגולות בגודל אדם.
לא ידעתי מה הן, אבל ידעתי שאלו צרות שאני לא צריך.
זזתי.
עליתי על האופנוע, התנעתי אותו ונעלמתי דרך השביל הצר על המצוק בכיוון האוט ביי.

*

מורנו השליך אבנים לים; במקום שבו פגעו ניתז קצף. הוא היה לבדו על החוף. בצד השני היה אחד הזוֹג.
הבדיחה הנוכחית בקרב האינטליגנציה של דרום אפריקה היתה שהזוֹג היו הורסים את האפרטהייד: כחול בבירור לא היה צבע מתאים. מורנו, שהיה חצי פורטוגלי וחצי זולו, לא ידע וזה לא שינה לו. הוא התקרב אל הזוֹג שעמד לפניו.
הזוֹג פרח: ענפים כחולים קטנים צמחו מתוך גופו, נושאים פירות קטנים, עדינים, מבהיקים בכל צבעי הקשת.
מורנו הושיט את ידו ולקח את אחד הפירות. בכל מקרה לא היה אף אחד בסביבה שיאמר לו לא לעשות זאת.
מורנו הכניס את הפרי לפיו ולעס.

*

כל העולם הושפע. זו היתה פלישה, חד וחלק: לא אלימה, בלתי הפיכה; יום אחד העולם היה שלנו, ביום הבא חלקנו אותו עם הזוֹג, ולא היה דבר שניתן לעשות בנדון. צפיתי בכל שידורי החדשות בחדר המלון שלי בהאוט ביי, שהשקיף על הרציף והמפרץ המקסים. הרפובליקה-המדומה של האוט ביי, לשעבר מוקד משיכה תמים לתיירים, הפכה לאמיתית שבוע לאחר הפלישה: שאר דרום אפריקה, שאר הכף – לעזאזל, שאר העולם – נותק.
הם עמדו להיפטר מהזוֹג איכשהו – אם כי אין לי שמץ מושג איך הורגים בועה אמורפית של משהו שכל הזמן מתאחה – אבל דעתם הוסחה כאשר מורנו הגיע.
מורנו הגיע מן הים: הוא הלך. עיניו היו גחלים לוהטות, ושיערו הסמיך הקצוץ היה בכל צבעי הקשת.
הוא השתלט על המזח והפך אותו למחסן עצום; הוא מצא מוזיקאים (ואיפה בכף אפשר למצוא מוזיקאי?) והם ניגנו את המוזיקה שרק אנשיו של מורנו יכולים לשמוע, המקצבים הערטילאיים של הזוֹג, שהדהדו והלמו בים ובאדמה, במהלך היום והלילה, מזריחה עד שקיעה.
ועל הבמה הגבוהה ביותר עמד מורנו, עיניו בוערות בפרצים משתלהבים והולמים של אור, וידו טשטוש מתמיד בעודה נעה בקשת, מפזרת על הרקדנים שמתחתיו בועות קטנות סגולות.
והם רצו להרוג אותו.

*

זה מה שמורנו ראה:
הארץ היתה דיסקת זכוכית; הוא יכול לראות את הורידים האדומים פועמים מתחת לזכוכית, מחושים הולמים תת-קרקעיים. צמחים ירוקים וסגולים צמחו בכל, וחרקים, דברים מעופפים גדולים שלהם עיני אזמרגדים, טסו ביניהם, מחפשים חמניות צהובות עצומות שינקו את אור השמש.
בלילה הירח בשמים הוחלף בסלע צהוב גדול, מעוות צורה. והשיר היה בכל: בתנועת הפרחים שהתמזגה בהלמות המחושים הסגולים מתחת לדיסקת הזכוכית, בזמזום החרקים.
הוא התעשר.

*

הם היו שלושה. שופט, מגיש ברשת-ח מדרגה שניה ואיל מלונות. די מרשים.
עישנתי והקשבתי.
"נשלם לך," אמר השופט.
"במה?"
"באיזה מטבע שתעדיף," אמר המגיש מהרשת-ח בחלקלקות.
"איזה מטבע עוד שווה משהו?"
"אוי, בחייך בנאדם!" איל המלונות, הסיגר שלו רוטט. "עשה את זה למען האנושות! עשה את זה למען הערכים המשותפים! ניתן לך כל מה שאתה רוצה. עשרים מיליון ראנד."
"למה?" אמרתי.
הם הביטו זה בזה. הם לא אהבו את השאלה.
"למה מה?" אמר השופט.
"למה אתם רוצים אותו מת?"
"הילד הוא מגפה מהלכת! הוא משרת של הזוֹג!"
"חמישים אחוז," אמרתי.
"מה?"
"חמישים אחוז מהכסף של הילד. אתם תקבלו את החצי השני."
"מה?" הסיגר, רוטט.
"תראו," אמרתי. "אתם פשע מאורגן. בריונים. מאפיונרים. אתם רוצים את העסקים של הילד. בסדר. זאת לא הבעיה שלי." ושוב, לאט יותר, "חמישים אחוזים."
וזהו זה.
אז הרגתי אותו.

…ואת שאר הסיפור ניתן למצוא בגליון 18.

דורות

תרגום: אהוד מימון

5 +
במקומו במעגל הצופים הדוממים, אומרי הכבוד, נראה בוזוול כפטריה קטנה וגוצה שצמחה באי-נוחות בתוך טבעת של נרקיסים. בלב המעגל ג'ויס התקרב לג'יימסון: נדמה ששיטת מתן השמות של בוזוול שעשעה את הראשונים, שסבלו אותה כפי שהם סבלו אותו; הוא חשד שטקס החיזור כולו בוים למענו.
בתוך המעגל גופו ארוך האיברים של ג'יימסון ביקש את זה של ג'ויס והשניים נאחזו זה בזה, ראשית בליטוף מהוסס של בשרם החיוור, הכסוף, ואז במגע עיקש יותר. פניהם רכנו זה לכיוון זה ונפגשו; גולגלות מאורכות נגעו זו בזו, ובשוליים חש בוזוול כאילו זרם חשמלי פעם פתאום בכל גופו: הוא חש את פעולותיהם של החייזרים בתוכו.
לשונו של ג'יימסון חדרה לפיו של ג'ויס, וגרמה לבוזוול לרעוד; היא נעה בפה החייזרי כצלופח עשוי בשר, מחפשת את לשונו של האחר. השתיים נפגשו, ובוזוול חש את האברים התאומים כפטריות חריפות טעם, מתמזגים זה בזה. הוא רעד שוב, גופו מזדעזע עם התחושות החדשות. הלשונות יצרו אבר חדש, משותף. הוא יכול היה לחוש בו מתקשח, ראה מבעד לעפעפיים עצומים למחצה את פניהם של ג'יימסון וג'יוס מתקרבים עוד ועוד, ראה וחש את העור החלק של גולגלותיהם נוגע ומתמזג. הם חבקו זה את זה, בבקשם סיפוק מושלם, איחוד מושלם, ובוזוול חש הכל, גופו רועד ללא שליטה.
במקום שבו נגעו החייזרים זה בזה הם התמזגו, ובמקום שבו התמזגו הם התקשחו. בוזוול חש את העוצמה נחלשת בהדרגה בעת שחלקים אורגניים רגישים הפכו לאבן קשה, קרירה ומרוחקת בתודעתו.
לבסוף לא חש עוד דבר. בלב המעגל עמדה דמות יחידה, מוצקה, פסל מותך, מוגמר למחצה, כסוף ולבן כחרסינה.
הראשונים חיכו, כל הארבע מאות, ובוזוול חיכה עמם.
אוויר קריר צינן אותו לבסוף. זיעה התיבשה על עורו. שני הירחים, הטבעי וזה שנקרא העין בפי הראשונים, זרחו בשמי הלילה.
בוזוול כמעט נרדם; הוא חש את עפעפיו מרפרפים, את דרישת גופו המותש לשינה. אך הוא אילץ את עצמו להשאר ער, מנסה לא לחשוב, לא לנתח: הוא היה כאן כדי לצפות, ותו לא. אפשר לנסות ולפענח את הדברים מאוחר יותר.
נשמע קול כשל קרח מתבקע. במעגל, הדמות המותכת החלה להשבר. סדקים נראו על פני השטח שלה. היא נראתה לבוזוול כמו ביצה מוזרה, מעוותת, שקליפתה נשברת ונפתחת.
הפסל רעד פעם, פעמיים, ושלוש; ענפים מותכים, איברים לשעבר, נשרו.
ובמעגל של שברים כסופים עמד ראשון נוסף, גודלו מחצית משל מולידיו. בוזוול יכול רק לבהות בעת שהדמות הקטנה בחנה את עצמה באטיות, ידיים עדינות נעות על גופה, לפני שהחלה לנוע. לעבר בוזוול.
הוא ניצב לפניו בעוד שאר הראשונים צפו בדממה. הוא פרש את זרועותיו כאילו מבקש מבוזוול להביט בו.
"האם תתן לי שם?" שאל. הוא ניחן בקולו העדין, האטי, של ג'יימסון, אך בטון הלעגני של ג'ויס.
"אמרתם את האמת," קולו של בוזוול היה יבש בפיו, כרוח שנשבה ארוכות במדבר. הוא הביט בחייזר הקטן וידע את הדבר שעד עתה רק חשב שידע: כאן היתה תכליתו, כאן היתה הסיבה לחייו, להשאר. "אני קורא לך אינדירה," אמר, בשעה שהראשונים קמו לאטם מתנוחת הישיבה שלהם בטבעת והתחילו להתפזר.
"אני קורא לך אינדירה," חזר, מדבר לעצמו, והחייזר הושיט יד, לקח את ידו של בוזוול בשלו ואחז בה.
"אם כך לשנינו שמות ראויים," אמר.

200 +
בוזוול התעורר בחדר הקריוגני וחש כאילו כל עצם בגופו מהדהדת במנגינה נעלמה משלה, שלא תאמה את האחרות. הוא אמר זאת לספינה שלו.
"זה לא נשמע טוב," אמרה הספינה. בוזוול יכול היה רק להעוות את פניו. בעודו נח, מתאושש מהשינה הקפואה, הוא בחן את מאתיים השנים האחרונות. הוא רצה להיות נוכח בחלק ארוך ככל האפשר של מחזור החיים של הראשונים, אבל הכיר במגבלותיו. הוא היה בן עשרים וחמש, בזמן ביולוגי, כאשר עזב את הבית בספינה – אסטרואיד שרוקן מתוכנו כמו פרי שפנימו הוצא – ובילה כבר חמש שנים במחיצת הראשונים כאשר האיחוד הראשון התרחש. הוא שנא זאת, אבל היה עליו לקצוב את זמנו במשורה, למתוח את עצמו על פני השנים הבאות, או שיעלם ללא זכר, יכלה את תוחלת חייו הטבעית לפני שאיחוד נוסף יתרחש.
הקלטות חזותיות הראו לו שדור גֵ'יי נעלם לחלוטין עתה; בני אַיי בגרו כולם: מספרם של הראשונים צנח, כפי שאמרו שיצנח, למחצית.
"אין בכך הגיון," אמר בוזוול לספינה. "לא כך עובדת אבולוציה."
הוא ישב במגורים שלו, צופה בתמונות מכוכב הלכת. בן עשרים וחמש בבואו, מאה וחמישים שנים של זמן קפוא במסעו בחלל; מושלך כאבן מניו הופ ונשלח בכיוון אקראי, למצוא מה שיוכל. איש לא ציפה שישוב – כנראה לא נותר בחיים איש שהכיר. בן שלושים עכשיו, בזמן גוף, חמש שנים עם הראשונים וכעת עוד מאתיים בחיות מושעית.
"אולי כך עובדת האבולוציה כאן," ציינה הספינה.
בוזוול לא טרח לענות.
שבוע לאחר מכן לקח את אחת מהנחתות הקטנות וירד אל פני השטח. בכוכב הלכת היו שלוש יבשות, מחוברות זו לזו בגשרי יבשה צרים: שרשרת-פרחים של יבשות. האוקיינוסים היו סוערים, והחיים היחידים בתוכם היו מיקרוסקופיים.
כשנפתחה הנחתת, ראשון בודד קידם את פניו של בוזוול, ולקח לו רגע לזהות אותו. אינדירה. הוא לא היה מוכן לרגש – הקלה? אושר? – שחש כאשר ראה אותו.
"בוזוול," אמר אינדירה. "טוב לראות אותך שוב." עונג, שקט ועמוק, קרן ממנו, ובוזוול נאלץ להזכיר לעצמו להזהר, לא להסחף בעוצמת רגשותיו של החייזר.
התמונות שראה על הספינה רמזו שבני דור אָיי נטשו ברובם את אורח החיים הפסטורלי של בני ג'יי. אם ג'ויס וג'יימסון חיו בבידוד שקט בינות לצמחיה המקומית, הרי שאינדירה ובני דורו התאגדו באחת הערים העתיקות שהיו פזורות על פני כוכב הלכת. היו רק כמאתיים מהם עכשיו.
שאלתו הראשונה של בוזוול היתה "אני יכול לראות אותה?" ואינדירה – מחייך באותה דרך אנושית כמעט שג'יימסון למד מבוזוול – אמר שבשמחה.
הם עזבו את הנחתת ואינדירה הוביל את בוזוול על פני הארץ. במשך חמשת הימים הראשונים הם הלכו בתוך יער טבעי; ביום השישי הגיעו לעיר, ובוזוול חש התרגשות רוטטת בו כמיתר מתוח.
"אני זוכר את בניית העיר הזאת," אמר אינדירה כשעמדו מחוץ לחומות. "היינו יותר – מיליארדים, מילאנו כל מרחב פנוי על פני הגלובוס. ערים הן סימן לראשיתה של תרבות."
"לא, לא," אמר בוזוול, אך לא היתה עוצמה רבה מאחורי טיעונו: עיניו השתהו על מבני העיר הגבוהים עד לבלתי האמן, כסף נוצץ באור השמש, גשרים ומגדלים מתחברים זה לזה כאילו היו חלק מאורגניזם חי, נושם. "ערים הן הסימן לבגרותה של תרבות. כפרים, צבירים קטנים, נוודים – אלה הסימנים של הראשית." הוא חשב לרגע על בנייני המגורים הגדולים, הצפופים, של ניו הופ: המערכת יושבה על ידי אחת מספינות הדורות של הארץ – אחת מרבות ששוגרו בעת היציאה הגדולה, אחת המעטות שנשאו צפון אמריקאים – אבל כוכב הלכת היחיד שהתאים לקיום חיים יכול היה לעשות זאת רק במקומות ספורים, ולכן אנשי הספינה העדיפו לחקות את העולם שהיו רגילים אליו. הם בנו סביבות מגורים בחלל ורוקנו סלעים כדי לחיות בהם וקדחו בירחים אחדים. היתה זו סביבה קלאוסטרופובית, אבל אכן היה זה סימן לתרבות מתקדמת!
הוא ניעור מהרהוריו וראה את אינדירה מתבונן בו בשעשוע. "שניכנס?"
"ניכנס," אמר בוזוול, והכתיף את תרמילו ובא בעקבות אינדירה דרך שערי המתכת החיוורים.
עירם של הראשונים היתה מבוך של מתכת וברק: מסדרונות התפתלו ככבלים אין-סופיים במבנה; אורות חיוורים הבהיקו מכדורים שנקבעו בתקרה במרווחים קבועים. לא היתה כל צמחיה, שום דבר שיזכיר לתושבים את העולם שבחוץ.
"חיינו בערים במשך אלפי שנים," אמר אינדירה. "כאשר מספרנו פחת, התחלנו להשתמש ביותר מקום, חיינו בנפרד זה מזה, עסקנו בעיסוקים שונים. השינוי היה אטי יותר אז." הוא הביט בו, ובוזוול חש רגש קר כקרח נוגע בו לרגע קצר שבקצרים כאזהרה שלא בוטאה בקול. "הוא מהיר יותר עכשיו."
הם פגשו בראשונים מעטים כאשר הלכו בעיר. אלו שפגשו עצרו כולם לדבר עם בוזוול, מניחים לו לזהות כל אחד מהם, לתת להם שמות בשפתו. הוקל לבוזוול כאשר אינדירה – שבמובן מסוים לא היה שונה, ככל שבוזוול יכול לראות, מרבים אחרים שעל פניהם חלפו – נגע בקיר ודלת קטנה נפתחה אל חדר.
"אני מקווה שזה יתאים לך," אמר אינדירה. הוא נגע בקיר פעמים אחדות: חלונות נפתחו החוצה, האור התגבר.
בפנים היו מיטה אנושית, מקלחת, אזור לבישול: זה נראה בדיוק כמו הצילומים שהספינה היתה אמורה לשלוח לראשונים כאשר נכנסה למערכת שלהם, להניח להם ללמוד את שפתו של בוזוול ומעט מהתרבות שלו. המתכננים של נושא המגע בניו הופ לא טרחו אפילו לסלק התייחסויות לכדור הארץ (אף על פי שוידאו, מתוך זהירות, שלא היו התיחסויות לניו הופ עצמה). אחרי הכל, מה אכפת להם מכדור הארץ? עד כמה שידיעתם הגיעה, הוא עדיין היה שם והם שמחו להשאיר את הדברים כפי שהם.
"נראה כמו הבית," אמר בוזוול. אינדירה חייך.
"אניח לך להתארגן," אמר. "אתה חופשי לשוטט. אחזור לאסוף אותך כשתרצה." היה פרץ קצר נוסף של רגש – סקרנות, מהולה במשהו שאולי היה דאגה – ואז בוזוול נותר לבדו.

…ואת שאר הסיפור ניתן למצוא בגליון 17.

בעל-חלומות

מאנגלית: ורד טוכטרמן

אחת: הנביא

ביום הממוקם באופן לא נוח בין החורף והאביב הגיע נביא אל הקיבוץ.
אמצע היום. הנביא עמד על מדרגות חדר האוכל וצעק. שערו הפרוע היה מדובלל ואפור באור השמש כנוצות שחף.
האנשים החוזרים מהשדות עשו כמיטב יכולתם להתעלם ממנו. נתנאל עמד עם קבוצה מחבריו בצל עץ אורן וצפה.
"המלך גוסס!" קרא הנביא. אנשים נוספים עצרו, ואז מיהרו הלאה בלי להביט בנביא. זקנה, גופה מצומק בשמלה גדולה מדי, עצרה ולא המשיכה בדרכה. עיניה, מאחורי משקפיים גסים, בחנו את הנביא כמדען הבוחן ציפור קטנה שאותה הוא מנתח. היא הסיטה את מבטה אל קבוצת הבנים וסימנה לנתנאל להתקרב. הוא ניגש, באי רצון, ונעמד לצדה.
"הוא אומר שהמלך גוסס,” אמר נתנאל.
"מלכים תמיד גוססים, נתנאל.”
הוא לא היה בטוח מה לומר על כך.
על מדרגות חדר האוכל הנביא רעד, רגליו משחררות את אחיזתן במרצפות. הוא שכב ורעד על הקרקע ופניו התעוותו בכאב. ריר החל לנזול מזוויות פיו. הבנים צפו בעניין.
נתנאל התנתק מסבתו, התקרב אל הנביא וכרע לצדו.
"אתה בסדר?" שאל. הנביא הביט בו באלם. נתנאל לא ידע למה שאל את השאלה: היה ברור שהנביא חולה.
הוא הוציא את הבקבוקון שעל ירכו, שלף את הפקק והגיש אותו לאיש. "שתה מהמים.” נימת קולו היתה זהירה. לנתנאל לא היה ניסיון רב עם בני אדם שאינם מהקיבוץ. אילו שאלו אותו אף לא היה יכול להסביר מדוע ניגש פתאום אל האיש והושיט לו עזרה. "סבתא שלי אומרת שאם עומדים בשמש יותר מדי מתייבשים כמו עלה, ושאנשים צריכים מים וצל כדי לחיות.” הוא השתתק וחשב פתאום שהכלל הזה, אם אכן הוא כלל, עשוי להיות שונה כשמדובר בנביאים. הוא ידע שבצמחים הדבר נכון רק באופן חלקי, כי הם זקוקים לשפע של מים אבל גם לשמש.
"שתה את זה,” אמר בכל זאת, "ואני אעזור לך להיכנס. אנחנו הולכים בדיוק לאכול צהריים.”
נדמה שהנביא לא שומע אותו. בקרבה זו, נתנאל הריח אותו, ניחוח יבש וזקן במידה מפתיעה. היה שם שמץ של נזיד עוף ישן, של לחם מעופש ושל גבינה בשלה מדי, אבל אלה היו קלושים, כאילו האיש לא אכל כראוי מזה ימים.
"המתים מתאספים לצעוד,” לחש הנביא. איש לא שמע אותו פרט לנתנאל. המילים נתלו באוויר כפתיתי שלג גבישיים, קרות ומוזרות.
עיני הנביא נפנו אל נתנאל. צהוב נשזר בלובן ואישוניו היו מורחבים, בורקים בלובן כאבנים יקרות, כבדות. ידו הושטה אל נתנאל ואצבעותיו שקעו פתאום בכתפיו, נאחזות בו בכוח מפתיע.
"עזוב אותי!" אמר, אבל ידיו של הנביא קירבו אליו את נתנאל ועיניו בערו פתאום, חוטי הצהוב התרבו ומילאו את עיניו עד כדי כך שמה שהיו קודם ירחים הפכו כעת לשמשות בהירות ובוערות. "נתנאל…" לחש הנביא, ונתנאל נשאב אל תוך הזהב המותך שבעיניו, אובד בנימים המתנועעים שבתוכן. לא עלה בדעתו לשאול מנין יודע הנביא את שמו. האיש היה נביא, וכעת, נתנאל ידע וחש כאחד, הוא עסק בנבואה. "עליך ללכת לאורשלים, ילד. עליך ללכת בדרך המלך.” ידיו רעדו. "אתה פוחד מהמוות, ילד?" שאל. הוא ראה את הנהונו הזעיר של נתנאל וחייך פתאום. ההבעה נראתה מוזרה על פניו, כמתיחת עורות בידי בורסקאי הקיבוץ, שמואל. "אבל אתה יודע עליו.”
נתנאל הניד בראשו. בעיני הנביא ראה את קווי המתאר של הוריו, נמוגים והולכים עד שנעלמו. אם היה הדבר בדמיונו או שמא עוצמה כלשהי בעיני הנביא לא ידע, אבל ההשפעה עליו היתה זהה, גאות פתאומית ועמוקה של צער ושל אובדן.
"אתה חולם, ילד,” לחש הנביא. "לך, לך ומצא את החלום שלך. מצא את הסוֹמְניוּם…" אצבעותיו רפו, וכאשר הצליח נתנאל לקום על רגליו היו עיניו של הנביא פקוחות עדיין והוא שכב על המרצפות כאדם שקוע בשינה עמוקה ונינוחה.
נתנאל חש במגע החם והיבש של יד סבתו על כתפו החשופה. כשהסב את פניו היתה הבעתה של סבתו מוטרדת. היא כרעה לאט לצד גופתו של הנביא והניחה את ידה על גרונו. אז, בהבעה שלא ממש הבין, הושיטה את ידה ועצמה את עיניו של הנביא.
"לך עם החברים שלך,” אמרה בלי להסב את פניה מהאיש.
"הוא…" נתנאל החל לומר, ואז עצר.
"הוא נח בשלום,” אמרה סבתו. "והוא נדד דרך ארוכה כדי למסור הודעה.” היא קמה והושיטה לנתנאל את ידה. "ויפה שהצעת לו עזרה. אם כי אולי היה עדיף אילו עצרת לחשוב למה איש פרט לך לא עושה כמוך.” היא חייכה באומרה את הדברים, אך חיוכה היה קטן ועצוב. "חזור אל החברים שלך לפני שתחמיץ את ארוחת הצהריים,” אמרה שוב, בנימת קול שאמרה, אדבר אתך מאוחר יותר. לעת עתה, אני מצפה שתעשה כדברי.
היא קראה אל קבוצת גברים בדרכם חזרה מהפרדסים. שניים מהם ניגשו אליה ללא חמדה.
נתנאל שב והצטרף אל חבריו תחת עץ האורן. השאלות רחשו סביבו כדבורים בנחיל כלולות. "מה הוא אמר לך?" "הוא מת?" "המלך באמת גוסס?" "לאן לוקחים אותו?"
הנערים חדלו משאלותיהם כאשר שני הגברים הרימו את גופתו של הנביא, פניהם מבהירים כי היו מעדיפים להיות בכל מקום אחר, לעשות כל דבר אחר.
"בואו אתי,” אמרה סבתו של נתנאל, והאנשים הלכו באי רצון בעקבות צעדיה האיטיים והנגררים אל המקום שאליו הובילה אותם.
"הוא מת!" אמר אחד הבנים, גלעד. ואחיו, גילון, אמר, "אולי נתנאל הרג אותו!"
נתנאל לא אמר דבר. עיניו עקבו אחר המשלחת הקטנה, הלא הולמת שעזבה כעת את המדרגות, ושאלות חסרות מענה פרחו בראשו, מכות פתאום שורש. קבוצת הבנים החלה ללכת לעבר דלתות האבן הגדולות של חדר האוכל, לאחר שמופע הבידור הסתיים לשביעות רצונם.
"אני לא רעב,” אמר נתנאל. "לכו בלעדי.” הוא הסתובב לפני שהספיקו לומר דבר נוסף והסתלק, רגליו מובילות אותו בבלי דעת במבוך האבן והיער שהיה הקיבוץ.

…ואת שאר הסיפור ניתן למצוא בגליון 16.

בעל-זֵכֶר

תרגום: ורד טוכטרמן

אחת: תל-אשר

תל-אשר היתה מאובקת. היא היתה מאובקת כדרכן של עליות גג, כדרכם של צעצועים שאבדו ונשכחו זה מכבר. היא היתה מאובקת כמקום שאיש אינו אוהב דיו כדי לנקותו.
מָטָר ידע הרבה על אבק – אי אפשר לחיות במדבר בלי לדעת עליו – אבל תל-אשר היתה שונה, האבק שלה מעשה ידי אדם ואביך. מָטָר רכב בחברת מֶנְדוֹזָה ברחוב הראשי של העיירה ותר אחר סימני חיים, אבל העיירה נראתה נטושה כמעט בשעת אחר-צהריים זו. לא היו אנשים בחוץ פרט לקבצן אחד, שישן בשלווה על מפתן חנות סגורה.
"מוצא חן בעיניך?" שאל מנדוזה. כובעו היה שמוט על פניו אבל עיניו היו ערניות מתחת לכובע.
העיירה הזכירה פתאום למָטָר שלד של צב שראה פעם. מישהו הפך את הצב על גבו והשאיר אותו בשמש, ושם הוא מת. הוא אמר את זה למנדוזה, שצחק.
"אל תאמין למראה עיניך,” אמר. "העיר הזאת לא אוהבת את אור היום. רק חכה.”
מנדוזה הוביל אותו לרחוב צר עם בתים נמוכים וחומים שהסתיים במבוי סתום. לקראת קצה הרחוב שכן חאן, בניין קטן ושטוח עשוי אבן לבנה שצבעה השתנה בחלוף השנים לגון עצמות שגרוניות. הם נכנסו מבעד לשער פתוח אל חצר קטנה ומוצלת, ומנדוזה קרא בקול.
איש קטן ועכברי למראה יצא מהבניין בניחותא, ידיו עסוקות בייבוש ספל חרס בסמרטוט מלוכלך. הוא נשא אליהם את מבטו בחשדנות גלויה. "מה אתם רוצים?"
"צריכים חדרים, אורוות, אוכל ושתיה,” אמר מנדוזה. "ואנחנו רוצים אותם עכשיו.” כאשר הביט בו האיש בזעף, מנדוזה הרים את שולי כובעו והניד בראשו. "יש לך בעיה עם זה, עכברוש?"
"מנדוזה!" פניו של האיש הקטן עברו שינוי מהיר שהזכיר למָטָר חולות נודדים. התוצר הסופי היה חיוך הססני, וצעקה: "שרה! בנים! המתגושש כאן! המתגושש כאן!"
הוא הניח את הספל על הקרקע, הניף על כתפו את סמרטוטו המלוכלך, והתקרב. "הרשו לי לקחת את סוסיכם, רבותי, הבן שלי יטפל בהם טוב, הוא יודע על סוסים יותר מפלוגה שלמה של פושטים אֱדומים, חה-חה!" פתאום הבחין במָטָר והבעתו עברה כהרף עין שינוי נוסף, "בלי כוונה לפגוע, אדוני! כמה מלקוחותי הטובים ביותר הם אֱדומים, חה-חה! שרה! תביאי אוכל, שתיה, דוד, טפל בסוסים האלה, שולמית, סמדר, תכינו חדרים! המתגושש כאן!"
חבורת ילדים הופיעה כגל השוטף את החצר, ובעקבותיהם באה אישה גדולה ואמהית שקידמה את פני הנוסעים בקול רך. מָטָר צפה בבלבול בסוסיהם שנלקחו מהם לאורוות צמודות. אותו ואת מנדוזה דרבנו להיכנס, הושיבו אותם ליד שולחן והגישו להם קנקן גדול של מים, עוד לפני שהספיק לפתוח את פיו.
האיש שמנדוזה כינה "עכברוש" חזר עם שתי צלחות נזיד מהביל והניח אותן מול מָטָר ומנדוזה. הוא רכן ופניו קרבו בגיחוך אל פניו של מנדוזה. מָטָר ראה כל חטט על פניו של האיש כמפה של הירח.
"על חשבון הבית, אדוני, על חשבון הבית!" אמר והניד בראשו במרץ. קשקשים מעטים נשרו על השולחן כאבק עייף. "אני בונה עליך, אדוני,” לחש בסוד. "הפעם הקודמת – או, הפעם הקודמת!" פניו זרחו בהתלהבות לנוכח הזכרון. "סיכויים של שלושים לאחד, אדוני, ועשית את זה! מול האלוף ההוא מקֵש, זה היה משהו מיוחד, אדוני. משהו מיוחד.” הוא הניד בראשו בקדרות, נזכר, ואז נסוג כאשר הבחין ברוגז שעלה על פניו של מנדוזה.
אחרי הנזיד הגיעה כיכר טריה של לחם כהה ודחוס, וצלחות קטנות ובהן זיתים וגבינת עזים. מָטָר שמר על דממה, נוכחותו זוכה להתעלמות מנומסת בעוד הילדים באים והולכים, ניצבים מרחק-מה משולחנו ונועצים את עיניהם הגדולות והסקרניות במנדוזה.
הנזיד היה סמיך וחם ועשוי מבשר טלה; תפוחי אדמה קמחיים, גזרים ופטריות צפו בו. הזיתים היו קטנים, כהים ומרים, נוטפי שמן. מָטָר ומנדוזה אכלו בדממה, בוצעים פיסות לחם וטובלים אותן בנזיד.
בעודם אוכלים הביאה האישה, שמָטָר הניח שהיא אשתו של עכברוש, ספל בירה למנדוזה, וחייכה כאשר הודה לה ללא מילים, אצבעותיו נוגעות לרגע קט בפרק ידה.
למָטָר נדמה שמשהו עמוק יותר מתרחש מתחת למחוות הנימוס, שכבר קיים קשר כלשהו בין מנדוזה ובין האנשים האלה, בעל החאן ואשתו, קשר שהיה אולי אישי יותר מכפי שנראה לעין. אבל לא היה לו זמן לחשוב על כך, רק לאכול, ורק כשסיים הבין כמה רעב היה, וכמה עייף. כל גופו השתוקק לשינה, והמזון החם והכבד איים להרדים אותו.
על פי אות ממנדוזה קרב בעל החאן אל שולחנם. "כן, אדוני?" שאל וכשראה את פניו של מָטָר אמר, "אני מבחין שנושא הכלים שלך עייף, אדוני. שאכין לו מקום באורוות?"
מנדוזה עמד להשיב, אולי לתקן אותו, אבל מָטָר קטע אותו. "למעשה, זה יהיה מצוין,” אמר. הוא קם וכמעט מעד. "רק תראה לי את הדרך.” הוא פנה אל מנדוזה. "קרא לי כשתצטרך את שירותי, אדוני.”
מבט ארוך חלף ביניהם, ואז משך מנדוזה בכתפיו. "אתה חופשי עד הערב, בחור,” אמר. "לא נשאר לנו מה לעשות עד הלילה.”
על פי אות מעכברוש הוביל ילד כבן שמונה את מָטָר אל האורוות; מצע שחת רענן אכן הוכן עבורו שם, וכששכב נעצמו עיניו סוף-סוף ותוך רגעים ספורים נרדם.

הזכרון תבע אותו בשנתו. לא היה זה חלום, אם כי גם לא היה זה גם זכרון כדרכם של רוב הזכרונות. היה זה זכרון… אבל של דבר שטרם התרחש, ואולי לא יתקיים לעולם.
בשנתו, היה היגיון בסתירה.
הוא ניצב בחשכה, ואנשים פצועים נחו לצדו על האדמה. מנדוזה היה שם, פניו מגואלים בדם. היה שם משהו אחר… נוכחות מפלצתית, מערבולת של צורות. היא חשה בו, עמדה להתנפל עליו…
והיה עוד זכרון בתוך הזכרון, של משהו שנטבע בו והוסתר: משהו שהלך כעת ונפתח בתוכו, בולע אותו, והוא ראה ריצוד של אור ירח על מים, והמפלצת, נמשכת אליו, נבלעת בתוך הזכרון שבתוך זכרונו… הוא הסתובב באימה חסרת שם.
והקיץ ביצוע השחת שלו.
הזכרון כבר הלך ונמוג, ערפל מתפוגג באוויר המדבר החמים. אבל הוא ידע שבבוא העת יזכר בו שוב.

"אתה מתאגרף.”
הם ישבו בתוך החאן. קנקן קפה נח על השולחן, לידו שני ספלי חרס קטנים וסדוקים. היה חשוך בפנים, ואם קודם היה המקום ריק, כעת היה כמעט מלא. מָטָר בחן בקפידה את הנכנסים והיוצאים: בפינה ישבו שני גברים בגלימות מאובקות של בעלי-שם, מדברים חרש, מטענם מונח לצדם, מכוסה בד. על הבר נשען זקן שהביט סביבו בעיניים עיוורות, ואילו בשולחן המרכזי ישבה קבוצת גברים חובשי כובעים רחבי שוליים שהיו השמוטים על פניהם. הם שיחקו קלפים.
מאחורי הבר עמד עכברוש וניגב ספלים בעצלתיים, עיניו הקטנות מתרוצצות על פני החדר.
"מתגושש,” אמר מנדוזה. הוא מזג לשניהם עוד קפה. "זה ההבדל בין אמנות למדע, בין אִגרוף בפרקים חשופים לבין קטטה. אני מדען-זירה.” הוא אמר זאת בכנות כזאת עד שמָטָר גילה שהוא מהנהן בהסכמה. מנדוזה לא הרבה בשיחה מאז שנפגשו, אבל כשדיבר עשה זאת באופן סמכותי משכנע ביותר.
"אני מצטער,” אמר מָטָר. ההתנצלות הגיחה מפיו בנוקשות, קשה לביטוי. "אני חייב לך הסבר לגבי כמה דברים.”
"אם אתה רוצה להעמיד פנים שאתה נושא הכלים שלי,” אמר מנדוזה באירוניה, "אני לא רואה איך אוכל למנוע את זה ממך.” הוא לגם מהקפה. "אם כי אני מודה שאני סקרן לגבי השודדים ההם – אם זה מה שהם היו – שרדפו אחריך. אני מניח שגם אני חייב לך הסבר או שניים.”
"ההימצאות בחברתי עלולה לסכן אותך,” אמר מָטָר. כשרכב בחברתו הוא נוכח שהוא מחבב את מנדוזה. הוא לא רצה שהאיש ייפגע.
מנדוזה זקף גבה. "יכולתי לומר לך אותו דבר.”
באותו רגע קמה מהומה בקבוצת שחקני הקלפים, ואחד מהם קם ממקומו.
הוא לבש שחורים, ושרשרת כדורים היתה תלויה באלכסון על חזהו. בידו החזיק פתאום אקדח, חפץ שנראה עשוי כסף ועצמות שחוברו יחדיו באופן גרוטסקי. הוא כיוון אותו אל שני האנשים שבפינה, בעלי-השם. הוא אמר להם דבר מה, בקול נמוך מכדי שיוכל מָטָר לשמוע, אבל חבריו היושבים לצדו פרצו בצחוק.
מאחורי הבר, עכברוש נדרך.
אחד משני האנשים שבפינה נעמד. קולו היה שלֵו וברור, ונישא בקלות בחלל החדר. "סלק את הצעצוע הזה,” אמר, "לפני שתצטער.” הוא חייך, אבל היה זה חיוך אזהרה. מָטָר חש שידו נעה אל נרתיק אקדחו.
"על פי מראהו,” אמר הבעל-שם, "הייתי אומר שהכנת אותו מעצמות עכברושים ונחושת דמוית-כסף. ניסית ממש להשתמש בו? אם תנסה, אני מאמין שרק תפוצץ לעצמך את היד.”
שחקני הקלפים שאגו בצחוק, שדעך כאשר האיש בשחור הפנה את האקדח לעברם.
"אנחנו לא רוצים כאן אנשים מסוגכם,” אמר. "אז אני מציע שתסתלקו לפני שאמלא אתכם בכל כך הרבה כדורים עד שבמקום לקבור אתכם ימכרו את הגופות שלכם לנפחיה.”
"אנשים מסוגי?" אמר הבעל-שם. היו לו פנים של אדם מחוץ לממלכה, עורו שזוף אבל הפגין שמץ של חיוורון צפוני, עיניו מימיות וכחולות כקרח. "אתה מעז לאיים עלי בצעצוע?"
במקום לענות, האיש בשחור רק ירה לעברו.
היריה הדהדה בחדר, מחרישת אוזניים. ריח נוקב של אבק שריפה צרב את אפו של מָטָר.
בזמן שנדרש לאיש בשחור ללחוץ על ההדק ולכדור להגיח מהאקדח ולצאת אל האוויר, המטען של הבעל-שם התנועע. כיסוי הבד שלו נשמט כאשר הכדור עוד היה בדרכו החוצה מהקנה, וכאשר הגיח, כך עשה גם הגולם.
הוא ניצב לפני הבעל-שם, מגונן עליו, והכדור פגע בחזהו בקול רך של מתכת הפוגעת באדמה, והותיר בגופו חור קטן ועגול.
הגולם הושיט ידי ענק אל האקדוחן, ובעדינות, כמי שאכן מטפל בצעצוע שברירי, סילק מידו את האקדח וריסק אותו ללא מאמץ ניכר לצורת כדור. הצליל שנשמע ממנו היה חורקני ורם בדממה הפתאומית שהשתררה בחדר.
"מספיק!" עכברוש התרומם, מכוון בחוסר יציבות רובה ציד ארוך קנה אל ההתכתשות. "שמרו את הדחפים האלימים שלכם לתחרות, רבותי.”
לניד ראשו של הבעל-שם, הגולם נסוג. גודלו היה כגודל אדם וצבעו כצבע חול ואדמה. פניו היו מסכה נטולת ארשת, זרועותיו ורגליו עבות כגזעי עצים צעירים. מָטָר, שמעולם לא ראה גולם, התאכזב במקצת. משום מה ציפה ליצור מלכותי יותר מזה ששב כעת והשתופף בפינה.
האיש בשחור הרים את ידיו, חיוך אטי וקר על שפתיו כסדק בקרח. "כמובן.”
"האקדח שלך,” אמר הבעל-שם. הוא עקר את ערמת המתכת השבורה מאצבעות הגולם, כהורה סבלני עם ילד. "אולי תוכל להשתמש בו כדי לייצב את השולחן שלך אם יתנדנד.”
פרץ צחוק עלה משחקני הקלפים ואחריו צעקות בקשה למשקאות; עכברוש הגיח עם מגש והאיש בשחור חזר אל השולחן והמשיך לשחק כאילו לא ארע דבר.
"התחרות?" שאל מָטָר, אם כי תשומת לבו רותקה אל הגולם הדומם. הבעל-שם הבחין במבטו וחייך, ואז שב וכיסה את הגולם בבד וחזר לשיחתו.
"תחרות אִגרוף,” אמר מנדוזה. הוא הסיט את ראשו קלות, כמשועשע. "אולי תרצה להישאר ולצפות. אני חושב שזה יעניין אותך.” הוא הושיט את ידו. "ואז נוכל לחזור לשיחתנו. אין טעם שתצא הלילה, ומחר… טוב, אולי אצא בכיוון זהה לשלך.”
מָטָר חשב על כך, מהרהר עדיין בעימות בין האקדוחן והגולם. זה לא היה העולם המוכר לו, אבל היה ברור שמנדוזה מכיר אותו היטב. אולי, חשב. אולי עדיף כך.
לפיכך, הושיט את ידו והם לחצו ידיים. היתה ביניהם הבנה.

…ואת שאר הסיפור ניתן למצוא בגליון 15.