כל אוקטובר זה בא בי, רע וחשוך ותאוותן. כל אוקטובר – נהר השראה, גדוש וחלבי, מעורר שירים להכתב.
תם אוקטובר, תם הנהר. מותיר לי קובץ שירים. מותיר אותי זך ומרוקן. אדם. עד אוקטובר הבא.
כבר התנסח בי אורח חיים. באוקטובר כתיבה. חודש ומלואו שירה. בסוף אוקטובר – שִירַי ככבשים אל הדפוס.
ואז – נובמבר.
בנפש עוד מתמלמלת שירה, שם במחשכים משתייר איזה חומר השראה. רצון אחד פועל לשבת אל השולחן, לכתוב. רצון שני מבקש להבלע בעולמם של בני אדם. דצמבר. ינואר. פברואר. כל החורף מצב רוחי סקוד וזעוף ונסער ונסעף. נסעף בין הברירות – חמדת נשים או שירה.
מרץ.
העורבים מזדווגים. השכנות יוצאות קלות למרפסות. שפע כתפיים, קוי חזה לבנים. הכל משתנה – דבש האוויר. מעשי הילדים בצהרים. זריזות הדוורים. אורח הענפים ואורח הצל.
איני נסעף בין הברירות. הכל מוחלט – נשים, נשים, נשים. עקרות הבית נעתרות. נעתרות נשות שירה קטנות. מתוך דירות פעוטות מגיחות נערות. נעתרות. בתוך הגוף פועם הדם. פירות אדומים מתפקעים בסעיפי רחובות.
יוני.
אז בא הקיץ. דממה. הקיץ עוקד. קובע – מנוחה. מניח בידי תשבצים, ספרונים, אגרטלים. סוגר שמורות עיני. מאפיל חלומות. מגיף כל תימרת מחשבה. הקיץ – ארץ שדים נאלחה.
רק יום אחד בקיץ, יום הולדתה של בתי – נר חולף מתוק בחשכת הימים. אחריו שוב, יום ועוד יום. כל יום מעפיל ספוגי אדמדם, שוקע הביל הססן. לבי שש אל אוקטובר. מונה הדקות – יוני, יולי, אוגוסט.
ספטמבר.
תחילת תקווה. חום הלילה מתערער. לעת ערב, חרוזי רוח נרמזים. אפילו בבוקר יש תקווה. רצי עננים נשלחים כחלוץ, לבשר – אוקטובר, אוקטובר יבוא.
בשנה שעברה, תקלה עגומה. תעלולי גרושתי גזלו את אוקטובר.
איך הסתבכו חיי עם אחת כזו? נפגשים להם שניים זרים, משורר ויבואנית בגדים. תחילה שיחה, אחר כך נישואים. בין זה ובין זה אירע מאורע – יום אחד קמה יבואנית הבגדים, הרה ותובענית. בזריזות רבה אירע הכל. תרשומֶת הדורה במשרדי הרבנות, טקסי משפחות מְשוּסַפֵי שמחה. הילדה נולדה והתגרשנו. ואני חופשי לנפשי, חי את חיי, חוגגים מחוגַי סביב חודש אוקטובר.
מעט נותר מן הנישואים הללו. גרושה אחת ובת אחת. הילדה אהובה. הגרושה אינה.
יבואנית הבגדים מתעקשת לגדל את הילדה. נוסעת הרבה. פאריס. לונדון. קוויבק. בנסיעותיה, הבת אצלי. לעולם איני מסרב.
בחודש אוקטובר, כאילו הוסכם הדבר, יבואנית הבגדים מניחה לי בבדידותי.
אבל מאז השנה שעברה צמח מנהג חדש. גרושתי, דקה ומתנכלת, יוצרת נסיעות דווקא באוקטובר. עסקים. מחזרים. מאורעות משפחה. והילדה? אֵלַי.
בשנה שעברה, בגלל הילדה, אבד אוקטובר. אוקטובר הרע. בא, קד ופג – לא שירים ולא קובץ מודפס. גם הפרנסה התקפחה לא מעט. כל שנה פותח לי קובץ השירים פרנסות צנועות – תרגום, הרצאה, עריכה, הגהה. והנה, אוקטובר אבד, גם הפרנסות.
לא, הילדה אינה אשמה. לו היה זה אוקטובר אחד…
אבל גם השנה מתנכלת גרושתי. קבעה לעצמה נסיעונת. קבעה – באוקטובר תבוא הילדה אלי. והנה…
בגלל צמצום ההוצאות אבדה לא מכבר דירתי השכורה. בא הברנש ודרש שכר דירתו, בחוצפה סתווית דרש כספים נוספים. מצאתי לי בית חדש, זול להפליא. שם אשב ואכתוב. אין לי צורך בתקופות הסתגלות. בקלות אני עובר מבית לבית. חפצי מעטים. גם איני מהסוג הנקשר לקירות. כל הדרוש לי הם פינה וכיסא.
סיור ראשון מוליד התרשמות – השכונה מוזרה. הכל צחיח, יבש, נטוש. הבתים נדמים ריקים. אומנם תקינים ומסוידים, אך אין אור ואין קולות משפחה. דממה. פה ושם אור. פה ושם, נדמה לי, המיה אנושית. אין צמחים. אפילו לא חתולֵי עזובה. כאילו נטשו כאן ששת ימי הבריאה, או לא היו מעולם. מכולת, בכל זאת, מצאתי. המוכר איש מבוגר, פניו לבביות. עומד מאחורי דלפק מיושן, ובמחסניו – הכל.
בערב אני מביא לבית את בתי. חפציה, נדמה, רבים משלי.
איני ירא מאובדן אוקטובר נוסף.

…ואת שאר הסיפור ניתן למצוא בגליון 19.