סיפור זה הופיע בגליון 12, וזכה בפרס גפן לשנת 2005.
תרגום: ורד טוכטרמן
האוטובוס מלא באנשים, אבל כשהוא נעצר באקדמיית אינדיאנאפוליס רק אני יורדת.
אני מזיעה מתחת לחזיה שלי, ואפילו לא חם. התחתונים שלי הדוקים מדי במקום אחד ורפויים מדי באחר. השמלה שלי שמרנית. הם יידעו.
אני מסתכלת באוטובוס עד שהוא נעלם מאחורי עיקול וגבעה. אני מחכה עוד כמה שניות, נושמת נשימה עמוקה ומסתובבת.
שער עצום ניצב באמצע שומקום, וחומה בגובה שני מטר נמתחת לשני הכיוונים, עמוק אל תוך האזור הכפרי של אינדיאנה. לצדו האחד של השער ניצב ביתן קטן ובו שומר חמוש.
"היי," אני אומרת כשאני מתקרבת אליו, מה-זה מתוקה.
הוא יוצא מהביתן. "את חדשה." הוא אומר, ענייני לחלוטין.
"כן." הוא בטח מכיר את הפנים של כולם.
"תעודה מזהה, בבקשה."
אני מחטטת קצת בארנק שלי ומושיטה לו אותה. הוא מכניס אותה לחור במין מחשב נייד. המחשב מצפצף, השומר שולף את הכרטיס ומושיט לי אותו בחזרה. ידו מתחככת בטעות באצבעי, ולחלקיק שניה אני קולטת חלק ממנו. הוא לא טלפת. הוא נמשך אלי. אלוהים, אני שונאת את עצמי.
הוא חוזר אל הביתן, לוחץ על כפתור והשער מחליק ונפתח.
האקדמיה גדולה באופן לא אנושי, מבנה אדריכלי בן המאה העשרים, שנועד להיראות כאילו נבנה במאה השבע עשרה באמצע באירופה. אני מרגישה כאילו התכווצתי למחצית מגודלי.
"בהצלחה," הוא קורא בעקבותי.
"תודה," אני קוראת בחזרה.
אני לובשת את כפפותי.
השער נסגר מאחורי. אלוהים, אני שונאת את עצמי.
אולם ההרצאות מיועד לשלוש מאות איש.
אני מגיעה לשם ראשונה. איזה יופי.
אני בוחרת מקום טוב באמצע.
אחד אחד הם נכנסים, ואחד אחד הם מתיישבים בשורה הראשונה. דקה לפני שמונה, אני אוספת את חפצי ומצטרפת אליהם בשורה הראשונה.
פרופסור בנדיס נכנס בשמונה בדיוק.
מהפנט. חכם. אלוהי.
הוא מגיע אל הדוכן ומתבונן בנו.
הוא יכול לקרוא את המחשבות שלי. אני משלבת את רגלי.
הוא מוריד את סנטרו ומשפיל את מבטו אלינו. "יש שישה סטודנטים," הוא פותח ללא הקדמה, "במחזור של 04. אחד מכם יגלה ודאי שזה קשה מדי, שהמקום לא מתאים לו או לה וינשור בתוך החודש הראשון. אם דבר זה לא יקרה, אחד מכם יסולק לאחר חודשיים.
"אחרי השנה הראשונה, אחד מכם יונשר.
"אחרי השנה השניה, אחד מכם יונשר.
"אחרי השנה השלישית, אחד מכם יונשר.
"מהשניים שיישארו, רק אחד יסיים את התואר. רק אלה שיסיימו את התואר יהיו חופשיים לחזור לחיים האזרחיים. כל אלה שינשרו יישלחו למוסד האח שלנו." הוא מביט בכולנו. כן, כולנו יודעים למה אתה מתכוון. "הכשרונות שלנו אינם מושא לקלות דעת. הכשרונות שלנו חדשים, מעטים ונדירים. בינתיים. שומה עלינו ללמוד לפקח על עצמנו ולהתנהג באחריות, לפני שהממשלה תמצא לנכון להתערב עוד יותר משהיא כבר מתערבת." הוא מביט בכולנו. "בהצלחה לכולכם." הוא מתיישר לאחור. "ועכשיו, לשיעור הראשון שלנו."
אני כל כך לא בליגה שלי כאן.
"בקורס הזה, במקצוע שלנו, אנחנו עוסקים בָּאמת. האמת כולה." פרופסור פארקס מבוגרת ממני בעשר שנים בלבד. אני יושבת עשרה מטרים ממנה ומרגישה את החוזק הפנימי שלה מכאן. אלוהים.
"במהלך השנה הראשונה שלכם כאן," היא ממשיכה, "תגיעו לאינטימיות עם כל אחד מחבריכם לספסל הלימודים. אני לא מתכוונת לאינטימיות גופנית. אני מתכוונת לאינטימיות גדולה יותר. אתם תכניסו כל אחד ואחד מחבריכם ללימודים לתוך ראשכם. במשך שנה שלמה. אתם תנתחו זה את זה לעומק. אתם תחשפו את האמת, תגעו בתסביכים, אמיתות, שנאות, פחדים, אהבות וסודות. ואתם תהיו חייבים לחלוק בכל מה שנמצא בראשכם או שתונשרו מהאקדמיה.
"לא תהיה כאן בריחה מן האמת. לא תהיה כאן הסתרה של האמת. לא יהיו סודות.
"זה יהיה הדבר הקשה ביותר שעשיתם אי פעם. זה יהיה המעשה הבסיסי ביותר שיידרש מכם.
"בכך שתהיו כנים כלפי אחרים, תאלצו להיות כנים כלפי עצמכם."
אני מכירה את האנשים האלה רק שלוש שעות, ואני כבר יודעת שאחת זנזונת, אחד נאד נפוח, אחד נטול כישורים חברתיים, ואני עדיין לא יודעת כלום על שני האחרים פרט לעובדה שהם מפחידים אותי עד מוות.
הם יידעו את זה.
הם כבר שפטו אותי.
תלמידי שנה ראשונה מקבלים את התפקידים הבזויים. כל הסטודנטים, כל אחד בתורו, נכנסו אל המשרד ויצאו כשהם נראים כאילו מישהו עקר להם זה עתה את השיניים.
אני האחרונה. אני נכנסת.
אדוניס שחור-שיער יושב מאחורי שולחן. הוא בטח סטודנט שנה רביעית. "אלכסנדרה ווטסון?"
"כן."
"את…" הוא בוחן את הרשימה שלו בתשומת לב. "אה," הוא מרים את עיניו מהרשימה ומביט בי. "את בחדר המתים."
אני נשבעת שהמוח שלי קופא לרגע. "מה? סליחה, מה?"
הוא רק מסתכל בי. הוא יודע ששמעתי אותו כראוי. שדה הראייה שלי מתמלא כתמים. "חדר המתים? אבל זאת אקדמיה. זאת אקדמיה לטלפתי–"
"גם לנו יש חדר מתים," הוא קוטע אותי. "אנשים תרמו את גופם למדע כבר עשרות שנים. אנחנו מדע חדש. אנשים מקדמים את המדע בכך שהם תורמים לנו את גופם."
"אבל מה הטעם ב–"
"עדיין אפשר לקרוא את מחשבותיו של אדם אחרי שהוא מת."
"מה!"
"לפחות לזמן מוגבל. רופאים מנתחים גופות לאחר המוות. אנחנו מנתחים אישיות. משיקולי בטיחות שלנו כמו גם של אזרחים תמימים, האקדמיה מתוחזקת בידי מספר אנשים קטן ככל האפשר. כולנו חייבים לתרום את חלקנו. כולנו חייבים לתת משמרות בחדר המתים. אני עשיתי את זה. כל הסטודנטים במחזור שלך יעשו את זה. כרגע, את עושה את זה. תתייצבי שם עכשיו. שלוש קומות למטה."
"יש לנו חמישה מקררים אופקיים לחמש גופות. במקרה הטוב אנחנו מקבלים אחת, כך שאין סכנה של תפוסת יתר."
האישה שמתדרכת אותי שונאת את איך שאני נראית, ולא אכפת לה להקרין את הרגש הזה בזמן שהיא מדברת.
"את מקבלת גופה, את מורידה אותה מהעגלה, את שמה אותה במקרר. בסדר עד כאן? עשר. אם מישהו רוצה להשתמש בגופה, את מוציאה אותה… ככה. כשהם גמרו איתה, את מחזירה אותה, מוודאת שהדלת הזאת סגורה… רואה? ואז את יוצאת מהחדר ונועלת אותו. מובן?"
אני מהנהנת.
"טמפרטורת החדר חייבת להישמר תמיד על עשר מעלות צלזיוס או שיקרו דברים רעים לגופות. הטמפרטורה הזאת חייבת להישמר גם כשהמקפיאים ריקים, למקרה שתגיע גופה. זה לוח המקשים שאחראי על זה.
"את אחראית על החדר הזה. את אחראית על כל דבר שקורה לו גם כשאין בו גופות. כשאין גופות – שזה רוב הזמן – כמו עכשיו, את דואגת שהחדר יהיה נקי, מקפידה על הטמפרטורה ולא נותנת לאף אחד להיכנס. מישהו נכנס וגורם לנזק – אפילו אם יש פריצה – זאת אחריותך.
"כשיש כאן גופה, הנה מה שאת עושה. מישהו רוצה להשתמש בגופה, כיתה נכנסת או כל דבר אחר, הם צריכים אישור ממך. הם צריכים שתפתחי להם את הדלתות ותוציאי את הגופה מהמקרר לחדר הזה. רק לדיקן יש מפתח נוסף, והוא מקפיד לעולם לא להשתמש בו.
"את משגיחה על הכיתה שנכנסת, את משגיחה עליה כשהיא יוצאת. כל דבר שקורה לגופה או לחדר, את אחראית ואת חוטפת. אין שעות קבועות שבהן את אמורה להיות כאן. רק תוודאי שאת מתחזקת את המקום. הכל מובן?" היא מחייכת אלי כשהיא שואלת, אבל אני שומעת בבירור את המילה 'כלבה' בראשי. אלוהים, היא טובה. היא אפילו לא קרובה אלי.
"כן," אני אומרת. קולי נשמע חלש.
"עשר. אני הולכת. את צריכה להישאר."
"למה? אני לא יכולה פשוט לנעול את ה–"
"בדיוק התקשרו אלינו לפני חצי שעה. יש תורם בדרך. נפטר הבוקר."
"מה?"
"חכי כאן עד שהאמבולנס יגיע. האיש יבוא וייתן לך ניירות לחתימה. תחתמי על כל הניירות. ואני מתכוונת לכולם. האיש ילך, את תשימי את הגופה במקרר, ואחר כך תנעלי. מובן?"
אני יושבת בחדר המתים כבר שלוש שעות, מחכה לגופה.
לא קרה כלום. אין כאן טלפון. גם אם הייתי משתמשת בסלולרי שלי, לא הייתי יודעת למי להתקשר או את מי לבקש. אין לי מושג אפילו איך קוראים לסטודנטית שנתנה לי את ההוראות. אני יושבת כאן, מחכה, מדמיינת, נזכרת בכל סרט אימה שראיתי אי פעם. במוח שלי מתרוצצות רוחות, זומבים, מתים החוזרים לתחיה, ילדים מתים, חיות המגיחות מקברן, סכינים במקלחת, דם נשפך, קללות, אפילו גופתי-שלי על השולחן.
מי תורם את נשמתו למדע? מי מוכן לאפשר לזרים מוחלטים לחקור, לאנוס, לבזוז את זיכרונותיו, את רגשותיו, את כל חייו? למה שמישהו יעשה דבר כזה?
דלתות הפלדה נפערות, ואני קופצת שלושה מטרים באוויר.
סניטר בן חמישים ומשהו מגלגל גופה על מעין עגלה. הגופה סגורה בשק שחור.
"דואר רשום," הוא מחייך לעברי.
אני –
"היי, היי," הוא כמעט נוגע בי. "את נהיית ירוקה. אוי, אלוהים, אני מת על חדשים. תראי," ופתאום הוא שוב כולו ידידותי, חוזר אל הגופה. הוא מנסה לומר לי במעשיו שאין מה לדאוג. "אני אראה לך איך עושים את זה, כדי שתדעי לפעם הבאה, בסדר? רק אל תקיאי עלי." עוד חיוך.
אני מהנהנת.
"מה שאת עושה זה להוציא את הגופה מהשק," הוא פותח את הרוכסן לכל אורך השק, חושף גופת אישה. "את מעבירה אותה לעגלה הזאת." אני לא יכולה להסיר ממנה את עיניי, ככל שזה מבחיל. היא בערך בגילי. גוף עירום ולא פגוע. פנים יפים. "ככה," הוא ממשיך. "אז את מוציאה סדין… מכאן, ומכסה אותה בו." הוא עושה זאת. "אחרי הכל, אתם הטלפתים תורידו את הסדין כדי לגעת בה, לא? ואז את דוחפת אותה לפריזר," הוא סוגר את המקפיא מאחוריו, פונה אלי, ומבזיק את חיוכו המרגיע ביותר. "זהו. הכל גמור. עכשיו תחתמי על זה," הוא מוציא טופס מכיס חולצתו, פורש אותו ומניח אותו לפני.
זה אישור קבלה. אני חותמת על הטופס בשתיקה ומקבלת עותק לעצמי. אני מבחינה בשם. הגופה היא סטפני ריינולדס.
"נהדר," הוא מחזיר את הנייר לכיסו. "ועכשיו, איפה הטופס שלך?"
"מה?"
"איפה הטופס שלך?"
"כרגע חתמתי עליו."
"לא. איפה הטופס שלך?" אני מביטה בו בחוסר הבנה. "אמרו לי שחתמת עליו."
"חתמתי על מה?" אבל רעד מתחיל לעלות בעמוד השדרה שלי. היא אמרה לחתום על כל הטפסים, ונהנתה במיוחד מאותו רגע.
הוא ניגש אל אחת המגירות, המלאה בטפסים שונים, ושולף אחד. "זה. אמרו לי שחתמת עליו."
אני מתבוננת בטופס. "מה זה?"
"כל מי שעובד כאן, כל מי שהולך לאקדמיה, חותם על זה. זה אומר שאת מסכימה לתרום את גופתך למדע, לזה. אחרי הכל, אתם צריכים לעזור לעצמכם, לא? בדרך כלל שולחים לי את כל הניירת שבועיים מתחילת הסמסטר, אחרי שמאיימים עליכם קצת. את תחתמי על זה בכל מקרה. אז את יכולה לחתום עליו עכשיו, אם את רוצה."
זה מה שהיא שידרה כשהלכה. עונג חולני. והידיעה שאם אני לא עושה את זה אני עפה מהאקדמיה, כשלפני קריירה צבאית כפויה לכל חיי, ללא כל דרך לחזור אל חיי האזרחות. ואני לא יכולה להרשות לעצמי להיות…
אני לא חושבת שקולי נשמע בכלל כשאני אומרת, "אני אחכה. תודה."
הוא מושך בכתפיו. שנינו יודעים שאני אחתום על זה בסופו של דבר.
השעה אחת עשרה בלילה כשאני מגיעה אל חדר המעונות שלי בפעם השניה היום. בפעם השניה בכלל. בבוקר, היה לי בקושי מספיק זמן כדי לזרוק את התיקים שלי על הרצפה לפני שהייתי צריכה ללכת לשיעור הראשון. שאר הסטודנטים בשנה שלי נמצאים בהמשך המסדרון. כל אחד מאתנו מקבל חדר ענקי עם חדר שינה, סלון קטן וחדר רחצה.
אני זוחלת למיטה. המקלחת יכולה לחכות. פריקת החפצים יכולה לחכות.
אני רוצה לבכות.
אחר כך. אחר כך. בבקשה. אחר כך.
אני מתעוררת באמצע הלילה, לבי הולם: שכחתי לכוון את המעורר!
אני כושלת מהמיטה, מנומנמת, הכל מסתחרר.
האור דלוק. ישנתי בבגדים. פי יבש. השעון המעורר שלי עדיין ארוז.
אני צריכה להשתין. אני הולכת לשירותים ומבט במראה גורם לי לקפוא במקום. מה ל –?!
הפנים שלי! הפנים שלי מרוחים במשחת שיניים אדומה-לבנה!
הדלת – לא נעלתי אותה.
האם הם נגעו בי, אפילו לרגע? האם הם פלשו למחשבותי? האם הם פלשו לחלומותי? האם הם קראו אותי?
זה היה המחזור שלי? הסטודנטים המבוגרים יותר?
אני שונאת את המקום הזה. אני שונאת את האנשים האלה. לעזאזל!
אני יושבת על שפת האמבטיה ובוכה ובוכה ובוכה.
"כשאנחנו מתים," פותח פרופסור בנדיס את הרצאתו בשמונה בדיוק. "למרות שאין מחשבות, הקישורים בין הנוירונים נותרים. משמע, הזיכרונות נותרים. הזהות נותרת. רגשות העבר, התסביכים, נותרים. אנחנו יכולים לחפש בהם, לנווט בהם, בלי התנגדות מהנבדק. וכך אנחנו יכולים לגשש וללמוד. בלי הפרעה, בלי חשש לפגוע בפרטיותו של איש.
"ל'נפש' או ל'אישיות' לוקחים בערך שבעה ימים להתנוון ולהיעלם מעבר ליכולתנו לבחון אותן. כפי שהמרצה שלי נהג לומר, 'האישיות שלנו מתה שבעה ימים אחרי הגוף"'.
הוא הולם בידו על הדוכן. "בחדר המתים יש גופה טריה. יש לנו פחות משישה ימים לנתח את נפשו של הנבדק. עד הודעה חדשה, השיעורים יתקיימו שם. גברת ווטסון, המפתח אצלך?"
"כן."
"אז הולכים."
אני פותחת את המקפיא ושולפת את הגופה.
הכיתה עוצרת נשימה. אני קולטת את הצורך הקולקטיבי שלהם לברוח.
פרופסור בנדיס מתעלם מהם. הוא ניגש אל הגופה, מפשיל את הסדין מספיק כדי לחשוף את פניה, ונוגע במצחה באצבע. לאחר חמש שניות, הוא מנתק את המגע ומביט בי.
"גברת ווטסון, את יודעת איך קוראים לה?"
"סטפני ריינולדס, אדוני."
הוא מהנהן. "את יודעת את שמה האמצעי?"
אני מהססת. אז אני רואה את הטופס בעיני רוחי. המשבצת המיועדת לשם האמצעי היתה ריקה. "לא," אני אומרת.
"געי בה," הוא אומר. "וספרי לי מה השם האמצעי שלה."
אני מתקרבת, ניצבת ממש לצד הגופה. למה הוא היה חייב לבחור אותי ראשונה?
אני נוגעת בה, מחפשת.
אין כלום.
אני מרימה את מבטי. "פרופסור בנדיס, אני לא קולטת שום מחשבות או רגשות."
"כמובן שלא. היא מתה, גברת ווטסון. לא היתה לה שום מחשבה כבר עשרים וארבע שעות, בערך."
"אז איך – "
"אבל הדפוסים העצביים נמצאים שם בכל זאת. הזיכרונות של מחשבות ורגשות שהיו לה עדיין מאוחסנים בחיבורים הפיזיים שבתוך המוח שלה. את צריכה לחשוב בשבילה. את צריכה ליצור תנועה. תצטרכי לנוע מנתיב אחד לאחר. ותוכלי לנוע רק ברגשות או מחשבות או זיכרונות שהיו לה קודם ושנחקקו במוחה. התנועה שלך דרכם תחייה זיכרון שלה."
אני נוגעת בה שוב בזהירות.
כלום.
אני דוחקת במחשבותיה לזוז.
כלום.
אני מביטה בו. "אבל כדי לנוע אני צריכה להתחיל מאיפה שהוא. אין שום מקום להתחיל."
"כדי להשיג נקודת התחלה, את צריכה לחשוב מחשבה שהיא כבר חשבה, את צריכה למצוא מקום שכבר קיים בזיכרון שלה. זה לא קשה כמו שזה נשמע. תנסי את זה. שימי עליה אצבע, ותחשבי, 'אמא"'.
בלי לשים לב, אני חושבת 'אמא' שבריר שניה לפני שאני נוגעת בה. באופן אוטומטי, דמותה של אמא שלי מופיעה בראשי, במיוחד האופן בו גילה מתחיל להיראות עליה. יש לי אותו גובה כמו לה, אותו מבנה גוף כמו לה, אותם פנים כמו לה. אני יודעת שכך איראה כשאזדקן.
והנה אמא שלי, עייפה, ובפעם הראשונה אני מבחינה שהיא בת חמישים. ופתאום אני מבינה שבכל פעם שאני מסתכלת בה, אני רואה את דמותה של מי שהיתה כשהייתי בת חמש. לא ראיתי את פניה האמיתיים כבר שנים.
היא נמוכה וקטנה ומבוגרת ממני. ושחוקה. היא שחוקה. אפשר לראות את המאבק על פניה. אני לא רוצה שאנשים יראו כמה קשה היה להגיע למקום הזה. בבקשה אל תתן לי להפוך לכזאת מקומטת –
לא, זאת לא אני. זאת היתה סטפני. אמא של סטפני. המחשבות של סטפני. אני מרימה את מבטי אל פרופסור בנדיס. מחשבותיה מתפוגגות, למרות שאני עדיין נוגעת בה.
"מכאן," אומר בנדיס, "את נעה למקום ש'מקושר' באופן כלשהו לזיכרון הזה. לדוגמה, את יכולה לעבור בקלות מ'אמא' ל'אבא"'.
אמא, עייפה, בפעם הראשונה אני מבחינה שהיא בת חמישים –
- אבא בן חמישים -
אני רואה את יום הולדתו החמישים. אבא יושב על הספה, צופה בטלוויזיה, בזמן שאמא טורחת על השולחן הערוך לארוחה החגיגית.
אני רואה את זה בעיניו. ראיתי את זה בעיניו כל היום. הוא טוען שלא אכפת לו, אבל המספר הזה פוגע בו איפה שכואב: הוא עדיין חושב שהוא צעיר. הוא עדיין חושב שהוא בן עשרים ושתיים. אבא חושב שהוא פיטר פן.
הוא חושב שהוא עדיין נראה בן עשרים ושתיים רק כי המשקל שלו לא השתנה.
פעמון הדלת מצלצל. אמא מרימה מבט –
"משם," ממשיך בנדיס, "את יכולה לעבור ל'אמא ואבא רבים"'.
פעמון הדלת מצלצל. אמא מרימה מבט, ואני יכולה להרגיש בלחץ, בזיעה. היא לא מוכנה –
- אמא צועקת על אבא, אני חושבת -
"אתה לא מתחשב," אמא ממש צועקת.
"אבל אין בזה שום הגיון." נימת קולו של אבא נהיית רגועה עוד יותר מכפי שהיתה לפני רגע. "אני אף פעם לא שם לב אם אנשים עושים רעש כשהם לועסים. את לא הגיונית."
"זה לא משנה אם זה הגיוני בעיניך. אותי זה מגעיל. אותי זה דוחה. זה מה שאני מרגישה. אתה יודע שזה גורם לי להרגיש רע ואתה עושה את זה בכל זאת."
"אבל אין שום סיבה שבעולם שזה יפריע לך. את היסטרית על כלום." כל כך צונן, אני חשה במחשבותיה של סטפני. מתעלם כל כך מרגשות – המחשבות שלה טבולות בתיעוב - למה הוא לא יכול להבין אותה? למה הוא עושה את זה? למה הוא אף פעם לא מבין?
'תבין אותה!' סטפני רוצה לצעוק. 'פעם אחת בחיים, תבין – '
"משם," קולו של הפרופסור פורץ אל תוך רגשותיה של סטפני, "אל 'האם גם אני אריב ככה עם הבעל שלי?"'
"אני רוצה גבר שיבין אותי," אומרת סטפני. היא שוכבת על המיטה – אני מרגישה את המיקום במוחה וחשה בשמיכות מתחת לבטנה. מרגרט שוכבת לצדה, גם היא על בטנה, נשענת על מרפקיה. ולמרות שלא קלטתי את זה מסטפני, אני רואה על פניה של מרגרט ששתיהן בנות שש-עשרה פחות או יותר. הן לבדן בבית. אני יודעת את זה.
"הוא חייב להיות עדין," ממשיכה סטפני, ואני חשה בתוכה מה פירוש הרגש הזה, כמה שזה יהיה נעים. "ומתחשב." כן. "והוא יאהב אותי." כן. "ויתן לי את החיים שלו." כן. אני מרגישה בדיוק ככה.
"משם ל'נישואים זה לא בשבילי"'. מילותיו של הפרופסור, למרות היותן שלוות, נוחתות עלי כקיר של לבנים. תודעתה של סטפני נעלמת לי.
כמובן שנישואים זה בשבילה! כרגע הרגשתי את זה! היא היתה מוכנה לנישואים והיא היתה רק בת שש-עשרה!
הפרופסור מביט בי. "בעיה?"
"לא."
"משם," הוא ממשיך, "ל'נישואים זה לא בשבילי"'.
אני עוצמת את עיניי, מתכוננת, יודעת שאני מחפשת משהו שלא קיים.
"- עדין. ומתחשב. והוא יאהב אותי – "
- נישואים זה לא בשבילי –
"כשאני סוף סוף אמצא גבר, גבר שאני אהיה מוכנה להתחייב אליו ושיהיה מוכן להתחייב אלי, אני לא אתן לו להתחתן אתי." היא נואמת באוזני מרגרט. אני לא רואה את המבנים, אבל הגירוסקופ שבתוך כולנו אומר שהן באוניברסיטה. זה היה בוודאי לפני שנתיים. "נישואים הם מוסד שהחל בתקופה הברברית. נשים היו שפחות במקרה הגרוע וכוח עבודה זול במקרה הטוב. כשאני אמצא גבר – "
- מצאת גבר? אני שואלת אותה -
רגשותיה בורחים לי ואני מאבדת אותה. היא נעלמה.
נדרשת לי שניה כדי להבין שאי אפשר לשאול מתים שאלות. אני צריכה למצוא את המחשבה הנכונה כדי –
"אתם רואים?" הפרופסור מבחין שאיבדתי ריכוז. "שלא כמו המוחות שלנו, מוחותיהם של המתים הם כספר פתוח. כל מה שאתם צריכים ללמוד לעשות זה לנווט. את מבינה, גברת ווטסון?"
"אני חושבת שכן."
"טוב. אז תגידי לי את השם האמצעי שלה."
אני מסתכלת בו ולא מבינה.
"השם שלה, גברת ווטסון. מה השם האמצעי שלה?"
אני מתרכזת ונוגעת בה שוב. 'קוראים לי…', אני חושבת.
"קוראים לי," סטפני ניצבת מול הכיתה. הגירוסקופ הפנימי שלה ממקם אותה בשיעור הראשון בכיתה של מרת קרייג. היא בכיתה א'. זה יומה הראשון בבית הספר. "סטפני ג'ין ריינולדס ואני גרה בשדרת שיידלנד צפון מספר 1421."
"זה מספיק," אומרת מרת קרייג. "תודה, סטפני."
סטפני מהנהנת ומתיישבת.
אני מנתקת מגע אִתה ומסתכלת בפרופסור בנדיס. "שמה האמצעי הוא ג'ין, אדוני."
"בסדר גמור. טוב מאד, גברת ווטסון. חזרי למקומך."
אני מהנהנת ומתרחקת לאחור.
פרופסור בנדיס קורא לסטודנטית נוספת, ומעביר גם אותה במסחטה. ואז עוד אחד, ועוד אחד. הוא שואל כל אחד מהם שאלה שונה, הוא מנחה כל אחד מהם דרך מערכת שונה של זיכרונות. אבל הוא לא נוגע שוב בסטפני, אפילו לא פעם אחת. בחמש השניות שהוא נגע בה, הוא אחזר יותר מידע מכפי שאחזרנו כולנו במשך שעתיים.
וכל הזמן הזה, פניה הדוממים של סטפני נחים שם, ללא ניע, מושלמים גם במותה, בזמן ששאר העולם טורח סביבם. אני מתבוננת בטלטולם הקל, רק מילימטר לכל כיוון, בכל פעם שמישהו נוגע בהם. כל אחד נוגע בהם במקום אחר.
מארק נוגע בלחיה. סוזי בכתפה. גרג מהסס, ואז נוגע ברקתה של סטפני.
וסטפני מתנודדת רק טיפ-טיפה בכל פעם שמישהו מרחיק את אצבעו ממנה, כאילו פניה והאצבע דבוקים זה לזה.
השיעור מסתיים לאחר שעתיים. כולנו ממהרים להגיע לשיעור הבא. פרופסור בנדיס מזכיר לנו שמחר עלינו להתכנס כאן ולא בכיתה.
כשהם עוזבים, אני צריכה להחזיר את הגופה למקפיא.
אני נעה לאט ככל האפשר, מחכה עד שכמעט כולם יוצאים, וגבם בהחלט מופנה אלי. כשאני מחליקה את הסדין על פניה, אני נוגעת בה רק לשניה, גורמת לזה להיראות מקרי. וכשאני עושה זאת, אני מתרכזת בפרפור שחשים בתחילתה של מערכת יחסים, הפרפרים בבטן שחשים כשזה הדבר האמיתי, כש –
סטפני יושבת שם, לבדה בחדרה, לחיה מעוכה כנגד הקיר. קרביה בוערים, ממש בוערים, במה שאני מזהה כפחד וחוסר בטחון. נדמה שרגליה – עטויות גרביים כעת – רגישות פי מאה מהרגיל. תחושת הפרפרים בבטנה חזקה פי עשרה משלי.
היא חושבת על אתמול, על הנשיקה שהתנשקו, על שכרון החושים, והתחושה היא כאילו הדם ממש ממלא את עיניה ומטשטש את ראייתה. היא מחליקה את לחיה במורד קיר חדר השינה שלה לאט, משחזרת שוב את הנשיקה ההיא, נלהבת, פוחדת.
- אני לא יכולה להתאפק, ואני גולשת אל הזיכרון ההוא, אל ה'אתמול' ההוא, בדירה שלו –
אני בתוך הנשיקה. אני חשה את לשונו של מייקל, שפתיו של מייקל, על שלי. אני רואה רק את עיניו, עיניים פראיות, ירוקות, תמימות, יפות. אני עוצמת את עיניי כשאני מנשקת אותו, והוא מחליק את ידו במורד חולצתי, אצבעותיו החמות על שדיי הן כמו –
המגע מתנתק, ואני שוב בחדר המתים. אפילו לא האטתי את צעדיי. אני מגלגלת אותה עוד כמה שניות ואז מביטה לאחור, אל הדלת.
פרופסור בנדיס ניצב שם, מתבונן בי. פניו חסרי הבעה, אבל הוא ראה אותי. אני יודעת שהוא ראה אותי. ואני יודעת שהוא יודע מה עשיתי.
הוא לא נע. לא החוצה ולא פנימה, הוא לא נע.
אני מסתובבת, בטוחה שפניי אדומים, וגומרת לגלגל אותה אל תוך המקפיא. אני מכניסה אותה פנימה וסוגרת את הדלת. אני בודקת את הטמפרטורה. אני מתעסקת עם המקפיא, כדי לעורר רושם שאני עסוקה מאוד. אני בודקת שוב את דלת המקפיא. אני פותחת אותה וסוגרת אותה שוב. אני בודקת שוב את הטמפרטורה. אין עוד דבר שאני יכולה לחשוב עליו, ולכן אני מסתובבת לבסוף.
הוא לא שם. ודאי לא היה שם כבר זמן מה.
אני שונאת את עצמי.
אני נועלת את חדר המתים והולכת לשיעור הבא שלי. לבי הולם. הוא לא מפסיק.
אני לא יודעת מה התחושה הזאת. האם זאת ההתרגשות? האם אלה הפרפרים? הנשיקה?
לא, זו התחושה של דם המטשטש את הראיה, האהבה המפעמת בה, חזקה ממנה, חזקה משלי.
לבי לא מפסיק להלום.
אני נכנסת אל השיעור של פרופסור ויליס ומתיישבת.
ראשי כולם פונים אל הדלת. אני עוקבת אחר מבטם. זו פרופסור פארקס.
"אלכסנדרה ווטסון," היא אומרת.
אוי, מה?
"כן."
"בואי אתי."
כולם מסתכלים בי עכשיו. אני קמה לאט, משפילה את מבטי. אני הולכת את כל הדרך אל הדלת. למה הייתי חייבת לשבת כל כך רחוק?
היא מובילה אותי החוצה וסוגרת את הדלת אל הכיתה. אנו ניצבות במסדרון.
"עשיתי משהו, פרופסור פארקס?"
"לא. אני צריכה את המפתח שלך לחדר המתים. תפתחי אותו בשבילי," היא אומרת.
אני נוכחת שבהיתי בה ללא הבעה במשך כמה שניות יותר מכפי שהייתי אמורה, כשהיא אומרת, "בואי נלך."
אני יורדת בעקבותיה אל חדר המתים. אני מתבוננת בה מאחור בלכתה. היא מתלבשת בדיוק כפי שהיא נראית: מאופקת, רבת עוצמה, בוטחת בעצמה. אני לעולם לא אצליח להיות כמוה.
אנחנו מגיעות אל הדלת. חצי מהכיתה שלה כבר שם. לא, טעות שלי. הם תלמידי השנה השניה. חצי כיתה היא הכיתה שלהם.
אני מכניסה את המפתח שלי למנעול, ומבינה שאני יכולה לזכות לגעת בה שוב.
האם הוא אהב אותה? האם הם עדיין ביחד? אני מתכוונת, היו עדיין ביחד כשהיא מתה? האם היא מצאה מישהו טוב ממנו?
אני ניצבת לצד המקפיא בלי לזכור שהגעתי לשם. אני פותחת את הדלת, וממש כשאני מוציאה אותה, ממש כשאני מנסה לחשוב על דרך לגעת בה במקרה, אני רואה שהסטודנטים ופרופסור פארקס מסתכלים בי. הם כמו בנדיס. אם אני אגע, אפילו במקרה, הם יידעו. הם טלפתים. הם יודעים מה מגע עושה.
אני מתנהגת באופן ענייני. אני לא נוגעת. אני נסוגה לאחור ומניחה לפרופסור פארקס להתייצב מעל הגופה. פרופסור פארקס ניגשת אל העגלה ומסירה מספיק מהסדין כדי לחשוף את פניה.
"בסדר," היא פותחת, פונה אל הכיתה. אז היא עוצרת ומפנה את תשומת לבה אלי. "תודה, גברת ווטסון. את יכולה לחזור לשיעור שלך עכשיו."
מה? "אבל… אני לא אמורה להשאיר אותה בלי השג – "
"אנחנו נטפל בזה," היא פוטרת אותי. "כולנו עשינו את זה בעבר. נחזיר אותה לפריזר ונסגור את הדלת מאחורינו. את יכולה ללכת. תחזרי כשיגמר השיעור ותנעלי את חדר המתים. אין כאן ונדליסטים."
"עכשיו," היא מחזירה את תשומת לבה אל הכתה שלה, כשאני מתחילה לצאת. "אם אתם חושבים שמה שעשיתם בשנה שעברה כשביצעתם סריקה שלאחר המוות היה חקירה של הנפש," אני פותחת את הדלת ויוצאת, "אתם עומדים לגלות שזה היה משחק ילדים יחסית למה שאנחנו הולכים לעשות ע– " אני סוגרת את הדלת מאחורי.
אני חוזרת לשיעור.
אני רצה אל חדר המתים כשהשיעור נגמר. אני נכנסת. החדר ריק, האור כבוי, סטפני במקפיא.
אני תוהה…
אני יכולה לנעול את הדלת מבפנים…
לא.
אני עוזבת את החדר ונועלת אותו מאחורי.
אני הולכת למזנון. כל המחזור שלי יושבים ביחד. העול על כתפיי גדל זה עתה. אני קונה אוכל ומתיישבת אתם.
"אז מי יקרא את מי?" שואל גרג, עיניו בורקות.
"למה אתה מתכוון?" מגאן יושבת מולו. היא נמשכת אליו.
"הם יחלקו אותנו לזוגות, את יודעת. ואז כל זוג יקרא אחד את המחשבות של השני כל השנה, בדיוק כמו שפארקס אמרה."
"אל תהיה טיפש. אחד מאיתנו יעזוב. נהיה מספר אי זוגי."
"אז מה את חושבת שיקרה?"
"כולם יקראו את כולם," רבקה אומרת את זה כאילו זה מובן מאליו.
אנחנו תופסים את עצמנו מסתכלים זה בפני זה.
גרג צוחק ומושך בכתפיו. "אולי הם יעשו קטע של מראה. תמיד רציתי לנסות את זה עם טלפת אחר."
"מה זה 'קטע של מראה'?"
"טוב, לדוגמה. אלכסנדרה קוראת את המחשבות שלי, ורואה מה אני חושב עליה," הוא מחייך אלי וקורץ. הוא מתחיל איתי. אלוהים, העולם טבול בחרא. "אז אני קורא את המחשבות של אלכסנדרה, ורואה איך היא תפשה את מה שאני חשבתי עליה. ואז היא קוראת את המחשבות שלי, ורואה איך אני תפשתי את זה. וכן הלאה. וכן הלאה. וכן הלאה. וכל פעם, זה יהיה קרוב, אבל שונה. וככל שזה יקרה יותר פעמים, ככה זה יהיה יותר רחוק מהמחשבה המקורית. תמיד רציתי לנסות את זה."
"הממ…" אומרת רבקה בשלווה. "אני לא יודעת למה אתה צריך לעשות את זה רק על איך שמישהו תופש אותך. אתה יכול לעשות את זה על כל מחשבה, על כל תמונה שאנחנו רואים, על כל צליל שאנחנו שומעים."
"מי מאיתנו את חושבת יהיה זה שיסיים?"
"אני, כמובן," רבקה עונה מיד. היא מחייכת, אבל היא מקרינה אלינו, בחיים לא נכשלתי.
גרג צוחק, משועשע. "למעשה, זה בטח יהיה אני. הדבר היחיד שנכשלתי בו אי פעם היה הכשלון. אני שואף להיכשל, פעם אפילו ניסיתי שיעיפו אותי מבית ספר, ואני כל הזמן מקבל ציונים מעולים." הוא צוחק שוב, ולא אכפת לו שאף אחד לא חושב שמשהו ממה שהוא אמר משעשע בכלל.
בפעם הראשונה, אני מביטה סביבי.
כל שאר הסטודנטים כאן. אחד או יותר מהם נכנסו אתמול בלילה ומרחו אותי במשחת שיניים. האם אלה היו אלה שמסתכלים בי? אלה שלא מסתכלים בי?
אני שונאת את המקום הזה.
כשאני הולכת אל השיעור הבא, קוראים לי שוב לחדר המתים. במשך היום, קוראים לי פעם נוספת. פעם אחת לכל שנה, אני מניחה.
לאחר סוף הלימודים אני הולכת בחזרה אל המעונות. אני עוצרת. אני מסתכלת בכניסה.
בחיי, מה לא בסדר אתי?
אני צריכה ללכת לחדר שלי.
לעזאזל עם זה. אני הולכת לוודא שסטפני בסדר.
אני נועלת את עצמי בפנים. אני משאירה את האורות כבויים. אני הולכת, בשקט ככל האפשר, אל המקפיא.
מגששת, אני שולפת אותה החוצה. אני מסיטה את רוב הסדין.
אני נוגעת בה.
ובן רגע, אני שוב בתוך הנשיקה, אותה נשיקה שחייתי מאז שנגעתי בה לפני שבע שעות. כאן היא חזקה יותר. היא חזקה יותר במוחה המת מאשר במוחי החי.
– איך הכרת אותו? –
מחשבותיה נעלמות.
– אני שוקעת שוב אל תוך הנשיקה, וגולשת משם לאחור, עד שהם כבר לא נוגעים זה בזה. –
– אני נעה קדימה, תנועתי יוצרת את מחשבתה, גולשת בזיכרון קיים. –
היא יושבת על הרצפה, נשענת על הספה, מביטה במחברתה. הגירוסקופ הפנימי שלה אומר שזו שעת לילה ושהיא בדירתו של מייקל.
מייקל מאחוריה, על הספה, מביט מעל ראשה.
"בחיי, זה לא נוח," אומר סטפני. היא מניעה את גבה. לאחר שהפגינה באופן משכנע את העובדה שלא נוח לה, היא מסיטה את תנוחתה ונעה הצדה, אל בין רגליו של מייקל, גבה עדיין מופנה אליו.
"זהו. הרבה יותר נוח."
הוא גילה בה עניין לפני כן. היא גילתה עניין. היא תמרנה את העניינים כל הלילה, כך שהוא כמעט ולא צריך לעשות דבר כדי לעשות את הצעד הראשון. אבל הוא עדיין חייב לעשות אותו. הוא צריך לרצות אותה מספיק.
היא שואלת אותו על שאלה במחברת שהניחה על ברכיה.
הוא רוכן לפנים, מנסה לקרוא אותה. עכשיו הוא ודאי מבין כמה הוא קרוב אליה, ומביט בה פתאום. הוא מחייך, והיא מחייכת בחזרה. הוא כמעט צוחק, וגופה משגר רטט של עונג. ופתאום היד שאינה יכולה לראות מלטפת את לחיה המרוחקת. היא משעינה את פניה אל תוך ידו, העולם נשכח. ושפתיו על שפתיה, והם באותה נשיקה מוכרת, והיא בעומס יתר כשגופה שוקק עונג. כל מקום בו הוא נוגע, כל דבר שהוא עושה, הוא מושלם. כאילו מוחה נמס והיא רק גופה ועורה.
בסדר. בסדר.
אני מרחיקה את ידי. פניה לא סתם מתנודדים הפעם. היא כמעט נדבקה אלי.
נהיה פה חם יותר מאז שנכנסתי?
אני יכולה לחזור לרגע הזה בכל רגע שארצה. אני פשוט… צריכה להירגע קצת.
וואו.
למגע של אף אדם אחר מעולם לא היתה כזו השפעה חזקה עלי.
אני משפילה מבט אל הפנים האלה.
וואו.
מי את, סטפני?
אני מלטפת את לחיה.
כל מה שאני רואה זו התקרה, אבל ידיו של מייקל נמצאות על כל גופי העירום, והן בתוכי, והעונג מטשטש את כל החושים האחרים. העונג מגיע בגלים וגלים וגלים שמתפשטים, שמאיינים את כל שאר תודעתה. זה מאחד את הגוף שלה. זה מאפס את התודעה שלה.
אני מנתקת מגע.
אני מסתכלת בה. עוד. עוד. עוד!
אני מריצה את זה שוב ושוב ושוב, הגלים שנמשכים גם כשהוא כבר לא נוגע בה.
בסדר. בסדר. אני צריכה להפסיק. אני צריכה לעשות משהו אחר. אחרי הכל, כל חייה שם, מאחורי הפנים האלה. כל מה שחשבה אי פעם, כל מה שחלמה אי פעם, כל מה שהיא זוכרת. הכל.
עד כמה את דומה לי, סטפני?
פניה לא עונים.
מתי בגדו בך, סטפני? בגדו בך אי פעם?
אני מלטפת אותה שוב.
"את לא מבינה כמה רע זה גורם לי להרגיש?!" סטפני צורחת במלוא קולה על אמה. היא בת שש עשרה ובסלון ביתה. "את לא יכולה להכניס את זה לראש שלך?! אני צריכה לצרוח עליך כל שבוע על אותו דבר?" אמה של סטפני קבעה עוד מפגש משפחתי אצל סבתא, כשסטפני ניסתה להבהיר שוב ושוב שהיא מוכנה ללכת בכל יום פרט ליום ראשון, שיום ראשון הוא היום שלה, היום הפרטי שלה לעצמה. "את לא מבינה – את לא מבינה – כמה רע זה גורם לי להרגיש?!" והדמעות זולגות. "את אוהבת לגרום לי לבכות?"
"סטפני, איך את יכולה להגיב ככה כשכל מה שאנחנו עושים זה ללכת לראות את סבתא?"
"זאת לא סבתא, זה כי זה יום ראשון."
"אבל זה רק לכמה שעות."
משהו שוקע בתוך סטפני. חוסר אונים. "אבל ככה אני מרגישה, אמא."
"טוב, אז את צריכה לעשות משהו בעניין. תשני את איך שאת מרגישה. את מתנהגת בצורה מגוחכת."
גל של אי אמון גואה בסטפני. "אמא. מה עם כל הפעמים האלה, כל הוויכוחים עם אבא. שהוא לא מבין אותך. שאת לא יכולה למנוע את איך שאת מרגישה. את אמורה לדעת. את אמורה להבין את מה שאני אומרת. זה גורם לי להרגיש רע."
"אנחנו הולכים לראות את סבתא שלך. את אוהבת אותה והיא אוהבת אותך. למה את עושה לי כאלה חיים קשים?"
ופתאום סטפני קולטת שבכל פעם שאמה התלוננה על זה שאביה לא מבין אותה, לא מתחשב, היא ניסתה להשליט את רצונה. כשהגלגל מתהפך, הטיעון מתהפך איתו. הכל מבחינתה מרוכז בה. כך היא משליטה את רצונה. כל חייה של סטפני, הכל סב סביב אמא. וסטפני קנתה את זה. וכל העבודה שסטפני עשתה אי פעם, כל הפעמים שהתעלמה מעצמה כדי לעזור לאמא, כל הפעמים שהקריבה את זמנה, את זמנה היקר, כדי לעשות את מה שאמא רצתה ולגרום לה להרגיש טוב – הכל היה לשוא. היא מעולם לא העריכה זאת, מעולם לא הבחינה בכך שסטפני עוזרת. כל מה שרצתה היה עוד, עוד, תני לי עוד, סטפני.
אמה היתה חסרת התחשבות, עיוורת, ערמומית והגרוע מכל, היא התעלמה מסטפני כל חייה, התעלמה ממי שהיתה באמת ומכל מה שעשתה.
אני עוצרת.
אני צריכה לעצור לחמש דקות.
אני יושבת לצדה ומתבוננת בשאר גופה. יש בזה משהו מחריד. יש משהו לא הוגן במישהי בעלת גוף כל כך נהדר גם כשהיא מתה. יש משהו יפה בכך שמישהי שוכבת שם, חשופה, מוכנה לגלות את כל צפונותיה.
איזה סודות את מסתירה? איזה סודות עמוקים ואפלים את יכולה לגלות לי?
"אכפת לי רק מעצמי," היא אומרת למרגרט. שתיהן בנות חמש עשרה, יושבות מחוץ לביתה של מרגרט. "לא אכפת לי מאנשים אחרים. כל מה שאני עושה, כל דבר שאני אומרת או עושה הוא רק הצגה. לפעמים אני שוכחת, אני נסחפת, וממש מאמינה בשקרים של עצמי, במה שאני מזייפת."
"את מזייפת אתי?" מרגרט מסתכלת בה, פגיעה.
"לא," סטפני נוגעת בלחיה. "אני חושבת שאת האדם היחיד שמבין אותי. אני חושבת שאת האדם היחיד שאני אוהבת באמת. אף אחד לא יודע שאני סתם מזויפת."
– עוד אחד –
"א-לוהים," אומרת מרגרט. שתיהן במכונית של אביה. סטפני נוהגת, לבה דוהר. "כמה שאני שמחה שאת נוהגת. אני הייתי פוגעת בכלב ההוא."
וסטפני כמעט לא יכולה להחזיק את עיניה פקוחות מרוב בושה. באותו יום ראשון היא נהגה לבדה במכונית, ודרסה חתול. היא ראתה את החתול רץ אל הכביש וסטתה. ואז חשה בחבטה הנוראה. היא בלמה בכוח ועצרה באמצע הכביש.
היא יצאה והסתכלה לאחור. ראשו של החתול נמחץ, ושאר גופו המשיך לנסות ללכת באוויר, קופץ, פונה, בזמן שראשו היה מודבק לכביש. חמישה או שישה חתולים אחרים נאספו באמצע הכביש והביטו בו, לא מבינים.
גופו של החתול פרכס במקומו. וזו היתה אשמתה.
היא נכנסה בחזרה אל תוך המכונית ונסעה משם.
היא חזרה לאחר חמש עשרה דקות, והחתול היה כעת גוש בשר על הכביש, לאחר שנדרס פעמים רבות נוספות. אפילו חבריו שכחו ממנו.
מעולם לא סיפרה לאיש. היא שנאה את עצמה על כך.
לא. אלה לא היו אפלים כמו שקיוויתי. אני צריכה למצוא את הרגש הנכון, את הזיכרון הנכון, או את המחשבה שתקנה לי גישה למקומות העמוקים באמת.
אני צריכה יום לחשוב על זה.
בסדר. זה מספיק להיום. ועדיין. אני רק רוצה לראות עוד דבר אחד. אני רק רוצה לראות את –
– מייקל –
– מייקל –
– עירום –
הוא עומד שם, עירום. אני יושבת במיטה, מכורבלת בסדיניו, כשהוא קם ללכת לדירתו לפני שילך לעבודה.
"מייקל," אני אומרת. סטפני אומרת. סטפני.
הוא מביט בה."כן?"
"לפני שתתלבש, תן לי את המשקפיים שלי," והיא מצביעה אל השולחן.
הוא מושיט את ידו אל השולחן, והיא רואה את הקפלים בבטנו, את הצלעות נמתחות. הוא עוצר באמצע התנועה ומביט בה.
"את רוצה לראות אותי מתלבש?"
"כן," היא אומרת. בשובבות. אלוהים, היא כל כך שמחה.
הוא מחייך בחזרה. זה מוצא חן בעיניו. הוא נותן לה את משקפיה.
דמותו מתבהרת עוד. היא לא נראתה מטושטשת קודם, מוחה של סטפני ודאי ייפה אותה בתבונה, בדייקנות ובאורח לא מודע.
הוא מתלבש, הופך זאת כעת למופע סטריפטיז כביכול, מתגרה בה, רוקד עם בגדיו כשהוא מתלבש באיטיות. הוא עושה כיף חיים. הוא כל כך מצחיק.
ברגע שהוא לבוש לגמרי, אני מריצה את זה שוב. לאט ככל יכולתי בלי שמחשבותיה יתפוגגו וייעלמו. אין זה רק איך שהוא נראה, זה גם מה שהיא מרגישה. זה כל כך מדהים. אני מרגישה את מה שהיא מרגישה. לאט ככל יכולתי.
כשזה נגמר, אני גולשת לזמן אחר, למקום אחר, ורואה אותו מתפשט, ופעם אחרת אני רואה אותה ממש קורעת מעליו את הבגדים. אני מציגה גם את זה לאט.
אני גולשת לכל נקודה שאני יכולה למצוא, כדי לראות את גופו מכל זווית אפשרית. אני רואה אותו מעליה, כשהם באמצע יחסי מין.
אני רואה אותו שוכב.
אני רואה אותו יוצא מהמיטה, בדרכו לשירותים. היא בוחנת את ישבנו, איך רגליו נראות מאחור. אני רואה איך הן נראות מלפנים.
אני רואה אותה בוחנת אותו בשנתו. שערו פרוע; פניו חסרות דאגה אף יותר מהרגיל; גבותיו ובהן שערה אפורה יחידה; אפו, אפו, אפו הכפתורי; פיו, מעוך אל הכרית; סנטרו הזקוק לגילוח; צווארו והקמטים שהיא רואה שיהיו לו בעוד עשר שנים. היא מסירה את השמיכה כדי לחשוף את חזהו, חלק ונטול עשרות כשל בן תשע. היא מקלפת ממנו את השמיכה בעדינות, יורדת ויורדת ויורדת במורד גופו, עד שהיא בוחנת כל איבר, כל שערה, אפילו את זרתות רגליו. היא דואגת לכסות מחדש כל מקום שסיימה לבחון, כדי שלא יהיה לו קר.
איני יודעת כמה זמן כל זה לקח, אבל אני חייבת לראות דבר אחד. דבר אחד נוסף לפני שאחזור לחדרי.
אני רוצה לראות אותה.
אני רואה אותה ניצבת מול ראי לפני שהיא נכנסת למקלחת. היא מתבוננת בירכיה, מחפשת שומן. היא מתבוננת בבטנה. היא מסתובבת ומסתכלת באחוריה. היא משחקת בשדיה, מסיטה אותם לצד אחד, ואז לשני. הם לא זהים. השדיים של כולן לא זהים, אבל היא לא אוהבת את האופן שבו אחד מהם נטוי, מעוקם, מת למראית עין. אין לה מושג כמה מושלמת היא נראית.
אבל מראה משתנה. אני גולשת למקלחות אחרות, לפעמים אחרות בהן התפשטה.
ומסיבה כלשהי, אני מתמקדת כעת בפניה. בכל בוקר, כשהיא מתעוררת, הדבר הראשון שהיא עושה הוא לגשת אל הראי ולהתבונן בפניה. בכל פעם שהיא לבד והיא חולפת על פני ראי, היא מתבוננת בפניה. כמה עייפה היא נראית? האם אפשר לראות עליה את המאבק? האם אפשר לראות כמה זה קשה?
לא, אי אפשר.
אני מוצאת פעם שבה היא יוצאת לפגישה, שבה גם היא מאמינה שהיא נאה ונראית טוב. אני מציגה את פניה לאט, מתבוננת בכל פגם, בכל סנטימטר, בכל… בָכּל. אני צורבת את פניה בזיכרוני.
– לא, את לא נראית עייפה, אני אומרת לה. –
והכל נעלם.
נכון. לא יכולה לדבר איתה. זה היה טפשי.
אני מסתכלת בשעון.
אוי, אלוהים אדירים. אוי, אלוהים אדירים. אלוהים. אדירים.
עשרה לשמונה. השיעור של פרופסור בנדיס עומד להתחיל. נשארתי כאן כל הלילה המזורגג, ואני עומדת לאחר לשיעור שלו. מהר ככל שביכולתו של אדם, אני מחזירה את סטפני פנימה. אני לא מאמינה שעשיתי את זה. אני סוגרת את דלת המקפיא, מוציאה את המפתח מהכיס. כל הלילה! אני פותחת את הדלת, יוצאת, סוגרת אותה, ו – בנדיס ניצב שם – אני כמעט צורחת.
"אה, גברת ווטסון," הוא אומר בקולו השלֵו. אוי, חרא, שכחתי. הכיתה מתכנסת בחדר המתים! עוד כמה דקות, וכולם היו כאן. "משקיעה בשעותייך הפנויות. מצוין."
בנדיס מסתובב. אני עוקבת אחר מבטו. גרג מגיע. בנדיס פונה אלי שוב.
"אין טעם לחכות בחוץ," הוא אומר. "בואו ניכנס."
גרג מביט בי, כשאני נכנסת בעקבות בנדיס.
"מה?" אני אומרת.
"את לובשת את הבגדים של אתמול."
אוי, אלוהים.
"יום אחד וכבר מצאת גבר?"
אוי, אלוהים.
"גברת ווטסון."
"כן, אדוני?" בדיוק הוצאתי אותה מהמקפיא.
"את יודעת איך קוראים לחברת הילדות שלה?"
"מרגרט, אדוני."
"זה נכון. היא מאמינה שלאבא שלה יש איזה תסביך?"
"פיטר פן, אדוני."
"נכון. זוזי לאחור. לא נכסה היום שום דבר שאת לא יודעת. מר וויליס, תתקרב."
בנדיס לא מניח לי לגעת בה שוב לכל אורך השעתיים, אבל האמת היא שהם אכן מכסים דברים שאני כבר יודעת.
בשאר היום אני פועלת באופן אוטומטי, משתדלת כמיטב יכולתי שלא להירדם. אבל כשנגמר השיעור האחרון, אני הולכת לחדרי במעונות.
אני נועלת את הדלת פעמיים, ומציבה כסא מאחורי הידית כדי למנוע מכל אדם להיכנס בלי להעיר אותי.
סופסוף אני פושטת את הבגדים האלה ומתקלחת.
הייתי רוצה לראות שוב את סטפני. רגשותיה כל כך חזקים בתוכי.
אבל אני מתה מעייפות.
אני מתמוטטת על מיטתי, מתכסה בשמיכה ונרדמת.
"גברת ווטסון," קולו של בנדיס הוא כפטיש. כולנו ניצבים סביב גופתה של סטפני.
"כן, פרופסור בנדיס."
"איך מתה הבחורה הזאת?"
לבי קמל תחת מבטו. "מה?" השאלה מעולם לא עלתה על דעתי.
"ידעת עליה כל כך הרבה אתמול. את יכולה לספר לי איך היא מתה?"
איך באמת היא מתה? היא בערך בגילי. לא יתכן שהיא בת יותר מעשרים וארבע. "לא, אדוני."
בנדיס מסתכל באחרים. "מישהו?"
רבקה, מאחורי, מרימה את ידה.
"כן, גברת אנתוני."
"היא התאבדה."
מה?! אני מסתובבת להסתכל בה. זה מגוחך!
"אמת," הוא אומר, ואני מפנה את ראשי כדי להסתכל שוב בו. לא יתכן! חייה כל כך מושלמים. היא כל כך…
"איך את יודעת?" אומר בנדיס. "עברת איתה את הרגע עצמו?"
"לא, אדוני. לא ראיתי את זה כשהייתי בראש שלה."
"אז איך?"
"הידיים שלה," היא מצביעה לעבר הידיים המכוסות כעת. "היא חתכה את הוורידים. ראיתי את זה אתמול, כשאלכסנדרה הורידה את הסדין."
מה?!
"טוב מאוד. לפעמים אנחנו נשענים יותר מדי על היכולות שלנו ושוכחים לבחון את הראיות הפיזיות. אפשר ללמוד הרבה בהתבוננות ובהסקה." הוא מסתכל שוב בכל הכיתה. "עוד מישהו הבחין בזה?" דממה. "מישהו עבר על רגע כלשהו מימיה האחרונים?" דממה.
אני לא מאמינה שהיא הרגה את עצמה. זה פשוט בלתי אפשרי.
"טוב, בהיעדר ראיות טלפתיות שאין עליהן עוררין, למישהו יש רעיון כלשהו איך זה קרה לה, רק מהראיות הפיזיות שלפנינו?" אני מסתכלת בגופה, ואז מבחינה שבנדיס לא הסיר את הסדין מגופה בכוונה. אנחנו לא יכולים לראות אפילו את הפנים.
"לחתוך את הוורידים," אני שומעת את מגאן מאחורי. בנדיס מסתכל בה. "אדוני," היא מתקנת את עצמה. "אם אפשר. לחתוך את הוורידים זה בדרך כלל… שמעתי שזאת קריאה לעזרה, אדוני. יש דרכים יותר קלות ויותר יעילות להרוג את עצמך."
"זה נכון. זו היתה קריאה לעזרה. למרבה הצער, כפי שאנו רואים לפנינו, איש לא שמע אותה בזמן." הוא קופץ את שפתיו. "כל אחד מכם היה כבר לפחות פעמיים בראש שלה, בשתי הזדמנויות שונות. יכולתם לשוטט במוח שלה באופן חופשי. ואף אחד מכם לא ראה בעיה, קריאה לעזרה, דיכאון עמוק, רמז לאירוע ששם קץ לחייה." שוב דממה. "היום נלמד לחפש סימני מצוקה, קריאות לעזרה, נטיות לרגשות עזים.
"גברת ווטסון!"
"כן, אדוני."
הוא חושף את פניה של סטפני. "ספרי לי איך היא מתה."
אני מסתכלת בפנים. אני נושמת ומסירה את הכפפה.
"מה את מתכוונת לעשות?" פרופסור בנדיס מתערב בדיוק כשאני עומדת לגעת בה.
"אני… התכוונתי להסתכל בימים האחרונים שלה."
"איך?"
"מה?"
"איך את מתכוונת למצוא את הימים האחרונים שלה?"
"אמ… אני לא חושבת שיש לי כאב או רגש שאני יודעת שמשתייך לרצון ליטול את חייך, אז חשבתי לקחת את הרגע הכי גרוע שראיתי עד עכשיו בחייה, ולנסות להמשיך ממנו הלאה."
"איזה רגע?"
"אני…" אני מסתכלת בו ולא רוצה לומר את זה.
"תעשי את זה."
אני מכסה את העיניים. מה שאמרתי לו לא בדיוק נכון. למעשה, אני מתכוונת לעשות את ההפך.
אני נוגעת בה.
– אני מציגה את הרגע שבו יש לה אורגזמות מרובות, שבו העונג הציף אותה. ואז אני הופכת אותו, מחפשת את העדרו. –
היא לא יכולה לנשום. הדופק שלה מוכפל, וחושך.
מה לעזאזל?! הגירוסקופ הפנימי שלה אומר לי שהיא בחדר שלה, וזה אמצע הלילה. הוריה ישנים בחדר הסמוך.
התמונה שהגיבה לה התרחשה בראשה. מייקל עוזב אותה לתמיד. זה יסביר את התנהגותו בכמה השבועות האחרונים. מייקל עוזב אותה לתמיד.
ולרגע, במוחה, זה אמיתי ובלתי נמנע.
עולמה כל כך קודר. אין תקווה. אין סיבה לחיות. יש רק כאב.
אבל זה עדיין לא זה. זה לא מה שבנדיס רצה. אני לוקחת את התחושה ומכפילה אותה פי אלף.
הכאב שלה מעתיק את נשימתי.
ופתאום אני רואה אותה מבחוץ. אין איש בחדר פרט לשתינו והיא לא מכוסה. אני רואה אותה עירומה. אני רואה את הקרביים שלה. אני רואה את הנשמה שלה, את הלהט שלה, את תשוקותיה הגדולות ביותר, את כאבה, הו, כמה יפה הכאב שלה, חסר קרקעית, מושלם, מדהים. הכאב הזה פותח אותה לפניי בדרכים שלא יכלו להתקיים אילו היתה בחיים.
אני גולשת בשחור שלה. הוא אינסופי. אין בה דבר שאיני יכולה לדעת. היא מעניקה לי את כל סודותיה. לי. אני אוהבת אותה.
עוד, תיפתחי בשבילי עוד.
הכאב מוכפל אלפי מונים. מייקל עומד מולה, אומר "כן," ופתאום גל של – של – של – של – של –
של – של – של – של – של –
של – של – של – של – של –
אני על הרצפה, כאב מפלח את מרפקי. רבקה אוחזת בי, עוזרת לי למחצה לקום. ודאי נפלתי.
"מה קרה?" אני לוחשת.
"בנדיס צעק עליך לנתק מגע," היא מושכת אותי למעלה ואז מוסיפה, "וכשלא ניתקת, הוא נתן לך סטירה."
"את בסדר, גברת ווטסון?"
"כן, אדוני. אני מצטערת. אני לא יודעת מה קרה."
"תשמרי מרחק מהגופה," הוא אומר. ואני מבחינה שכמעט התחככתי בה שוב.
"כן, אדוני."
"ראית את מייקל לפני שזה קרה, נכון?"
"כן, אדוני."
"כשמייקל אמר את מה שראית אותו אומר, במוח של סטפני נוצר קצר מרוב כאב. אותו דבר כמעט קרה לך, גברת ווטסון. היא נאלצה לחיות עם זה. את לא. אפילו לא היית מוכנה.
"שבי את שאר השיעור," הוא מחווה לעבר כסא. "עברת מספיק הרפתקאות ליום אחד, גברת ווטסון. את תהיי בסדר." כמעט באותה נשימה, הוא מביט הצדה, ואני נשכחתי. "מר קראולי, לפנים."
"כן, אדוני."
"אותה מטלה. גלה מה הוביל למוות שלה."
"כן, אדוני."
"ומר קראולי?"
"כן, אדוני."
"תשתדל לא לקצר את המוח שלך. זה רק תרגיל."
"כן, אדוני."
"גברת ווטסון, מילה," הוא אומר כשהשיעור נגמר.
אנחנו לבד. אני עדיין צריכה להכניס את הגופה בחזרה. "כן, אדוני."
"לא נפגעת." אין שאלה בקולו, אבל הוא צודק. הזוועה חלפה ברגע שהתיישבתי.
"כן, אדוני."
"זה קרה משום שאת מזדהה עם הנבדקת, גברת ווטסון. חשבת את רגשותיה לשלך, במקום להיות צופה מהצד. זה מסוכן כשמדובר באישה צעירה שהרגה את עצמה. בשיעור הבא לא נתקדם אל ימיה האחרונים. נלך אחורה, בנסיון להבין את זרעי הרגשות שהובילו לכאב כזה. את לא מוכנה לראות את המוות שלה. אל תנסי את זה לבד. את מבינה?"
"כן, פרופסור."
"טוב. תנעלי." הוא מתקדם לעבר הדלת, ואז עוצר ומביט שוב לעברי. "דרך אגב, גברת ווטסון."
"כן, פרופסור?"
"את באמת בסדר?"
"כן, אדוני."
"טוב. אז אני צריך להגיד לך… אני הומו." כלומר, אני צריכה להפסיק לפנטז עליו. הוא בטח שומע אותי מזילה ריר בכל פעם שהוא נכנס לחדר.
"כן, אדוני." האם כדאי…? האם לומר לו? לעזאזל, כן. "אני יודעת, אדוני."
הוא מחייך, מתרשם. הוא יודע שקלטתי את זה מהמוח שלו ולא מהראיות הפיזיות. "יפה." ויוצא.
זה רק עושה אותך יותר מושך, אדוני.
אני ממהרת לשיעור של פרופסור פארקס. אני יושבת שם כל השעה וחצי, וזה כמו לשבת על גייזר. ברגע שהשיעור נגמר, אני מזנקת החוצה. יש לנו שלושים דקות לארוחת צהריים, אבל אני כמעט רצה לחדר שלי במעונות.
אני סוגרת את הדלת, נועלת אותה פעמיים. אני רצה לאמבטיה, נועלת את הדלת שלה, מורידה את מכסה האסלה ומתיישבת עליו.
פתאום הגרון שלי מתכווץ ואני צריכה להתנשף כדי לנשום.
רגשותיה של סטפני מכריעים אותי שוב. אבל אני לא נוגעת בה, כך שהם מדוללים, פחות חזקים מכפי שהיו. זה היה כאב גרוע מאובדן התקווה, גרוע מאובדן אחד מיקיריך. עתידה נעלם, וזה היה כאילו היא נעלמה. לא, זה היה גרוע עוד יותר. לא היתה לה סיבה לחיות. היה זה הרגש הבסיסי ביותר שחשתי אי פעם בבן אדם. לא היתה לה סיבה פנימית להתקיים. היא חדלה באותו רגע מלהתקיים.
זה היה הרגש. בחזקת עשר.
לא ראיתי את כל האירועים שהובילו לכך כשהייתי במוחה. נאלצתי לשמוע אותם מהכיתה במהלך שאר השיעור.
מייקל התרחק ממנה בהדרגה, שמר על ריחוק, מעולם לא התקשר, אבל נשמע בסדר גמור כשהיא התקשרה אליו. הם לא נפגשו במשך שבועות. סטפני התעלמה מכך כמה שרק יכלה, אבל לבסוף התעמתה אתו. הוא התחמק וגמגם, ולבסוף היא אמרה, "זה נגמר בינינו?"
הוא אמר, "כן."
באותו רגע, היא ראתה בעיניו כמה זמן רצה שתדע. והיא ידעה שאיבדה אותו לנצח.
ועבורה, זה נגע במשהו קמאי וקדום. מפתח הסתובב בתוכה והעולם הפך לבן.
אבל ראיתי יותר. חשתי יותר לפני שבנדיס סטר לי. משהו בתוך הלבן. משהו…
אני חוזרת על הרגשות שהרגשתי. פיסה פיסה, אני מפרידה חלק מהרגשות. יאוש. שובה של היכולת לחשוב. ההליכה הביתה. שקיעה אל תוך המיטה ואל מחוץ לחיים. ויש כמה רגעים ממשיים בראשי, כמה רגעים ברורים מאוד מיומה האחרון.
סטפני שכבה על בטנה, פניה קבורים בכרית, בקושי �
ושמת, הכל חשוך. הגירוסקופ הפנימי שלה אומר שזה החדר שלה ושהשעה אחרי שבע בערב. בחוץ היה חשוך אם כי היא לא ראתה את זה.
קולה של אמה בוקע מאחור, מרגיז, בלתי נסבל – היא מדברת כבר הרבה זמן.
"אני לא יודעת," היא אומרת, "מה את עוברת, או מה כל כך רע. אבל אם את אפילו חושבת על להרוג את עצמך," וזרם חשמל חולף בעמוד השדרה של סטפני – היא חשבה בדיוק על זה, "אני רוצה שתדעי… שאני לא מוכנה לזה. אני אהרוג את עצמי. אני לא מוכנה לזה."
"אלוהים!" סטפני צועקת לתוך הכרית, וכאבה בלתי נסבל. זה כל כך אופייני לאמא שלה. "זה לא עליך! לא הכל עליך! זה הכאב שלי! תפסיקי להציג הכל כאילו הוא עליך!" והיא צועקת בקול כל כך רם עד שהיא מצטרדת אחרי המשפט הראשון. וללא מילים, היא ממשיכה לצעוק בראשה: זה שלי. שלי! את לא תופסת את זה?
אני לא יודעת איך הסתיימה השיחה הזאת. אני לא יודעת איך היא החלה. אבל זה היה קרוב לסוף.
יש זיכרון נוסף.
עדיין בתוך הכרית. עדיין חשוך. מאוחר יותר.
קולו של אביה מאחוריה, הגיוני מתמיד, שלֵו מתמיד, "את תבואי לארוחת הערב ואת תאכלי."
סטפני מגלגלת את עיניה, למרות שהוא לא יכול לראות אותה. בבקשה, בבקשה, לך. אתה לא מבין. לך מכאן.
"זה לא מעניין אף אחד שאת מדוכאת," הוא ממשיך בקול חסר רגש. חסר רגש מתמיד, הוא מנסה להראות לה איך אמורה להיות ההרגשה של כלום. "דיכאון הוא בחירה. מותרות."
היא רוצה לבכות. אבל זה אביה. היא מעריצה אותו. היא צריכה שהוא יבין. "אתה לא יודע," סטפני מסתובבת במיטה, מביטה בו, קולה מתחנן כשל בת שש. "אין לך מושג מה זה דיכאון. או שלא היית אומר את זה. אתה לא יודע."
"מגוחך. אני מרגיש מדוכא כמו כולם. אבל אני לא נותן לזה להפריע לי, כי אני לא יכול להרשות את זה לעצמי."
"אבא," היא פורצת בבכי, חשה בחוסר התוחלת שבניסיון להסביר לו רגשות, אבל צריכה שיבין את זה. "אתה לא מרגיש כל כך חזק." זו הפעם הראשונה שאמרה לו זאת. "אתה לא יודע מה זה דיכאון. אתה לא יודע מה זה עושה לי."
"דיכאון," קולו נהיה קר עוד יותר, "הוא פינוק, לא יותר. כל אדם הגיוני יכול להסיט אותו הצדה."
זה כל מה שיש בזיכרון הזה. אין עוד דבר במה שחשתי אז.
אני פורצת בבכי.
הכאב שלה בתוכי. הכאב שלה שוטף אותי ואני רוחצת בו ולא יכולה להפסיק לבכות ולא רוצה. אני מכירה את הכאב הזה. אני אוהבת את הכאב הזה. אני צריכה את הכאב הזה. סטפני מבינה אותי. כל מי שחש כך מבין אותי.
שעה מאוחר יותר, אני עדיין בוכה וכעת איני יכולה לעצור.
החמצתי שיעור אחד. אני לא יכולה ללכת לבא, גם אם אפסיק לבכות.
התשישות הזאת, אחרי שבוכים הרבה, הם ירגישו אותה, כולם ירגישו אותה. ויראו את זה על הפנים שלי. וישמעו את זה בראשם. אני לא יכולה ללכת.
אני אשאר כאן, עם סטפני.
הרגשות שלה טובים יותר, צלולים יותר, חזקים יותר, בעלי עוצמה רבה יותר.
היא יכולה להתמודד עם הרגשות האלה שגדולים משלי. אבל לא אני. אני לא יכולה להתמודד אפילו עם העולם הקטן והפתטי שלי.
זה לא טוב. זה לא בריא. אני… אני צריכה עזרה.
אבל אין אף אחד לפנות אליו. אין אף אחד שיבין. אין אף אחד ש…
אני ניגשת אל חדר המתים ופותחת את הדלת. אני שולפת אותה החוצה.
סטפני. סטפני…
היית פעם בודדה כמו שאני עכשיו?
ידי מרחפת כמה מילימטרים מלחיה, כמעט נוגעת.
היית פעם כל כך נואשת?
אני מתקרבת, כמעט נוגעת.
נזקקת פעם כל כך למישהו שיאהב אותך?
אצבעי לא נוגעת בה, אבל משהו באוויר כן –
היא מתמוטטת על המיטה, חשה מחוללת.
אצבעי מתנודדת באוויר והמגע נשבר.
אלוהים. אני צריכה לנשום.
זה היה כמו להסתכל בראי רגשי. היא כל מה שאני לא ובכל זאת היא כל מה שאני כן, רק יותר. רגשותיה חזקים מרגשותי העלובים. יש בה עומקים בלתי נדלים, בזמן שאני מצויה רק במים הרדודים. יש לה יכולת להתמודד עם כאב, ואילו אני… אני אפילו לא יודעת מי אני.
עזרי לי, סטפני. עזרי לי!
הדלת חורקת כשאני פותחת אותה. אני שומעת את נשימתי. החזה שלי מכווץ. גבה מופנה אלי. היא מקלידה על מחשב.
"פרופסור פארקס?"
היא מסתובבת בכסאה. "גברת ווטסון?"
היא קמה, מושיטה יד. אני ממש קופצת לאחור, מבחינה באיחור שהיא לובשת כפפות.
היא מושכת את ידה לאחור ומתיישבת שוב. "איך אני יכולה לעזור לך?"
"אני… זה לא חשוב."
"לא שאלתי אם זה חשוב, שאלתי איך אני יכולה לעזור."
"אני… יש לי שאלה."
"בסדר."
"אני… אה." אם אשאל אותה, היא תדע שאני לא יציבה ותעיף אותי מכאן. אבל אם לא, אני אשתגע, והיא תעיף אותי מכאן. אבל אם אשאל אותה, היא תדע שאני לא יציבה. אבל אם לא, אשתגע. אבל אם אשאל, היא תדע שאני לא יציבה. אבל אם –
"גברת ווטסון?"
"כן, גבירתי?"
"היתה לך שאלה?"
"לא, לא, אין לי. תודה."
"תסמכי עלי, גברת ווטסון," היא מניחה את ידה על השולחן ומביטה אל תוך נשמתי. "היתה לך שאלה."
"כן, היתה, אבל היא לא חשובה עכשיו."
"בכל זאת. אני רוצה לשמוע אותה."
אוי, לעזאזל.
"גברת ווטסון?"
"לא, מה, תראי, אם אני אשאל עכשיו, היא תוגבר ותיראה כמו דבר ענקי, כשהיא בעצם שאלה ממש ממש קטנה."
"אני מבינה. זה בסדר." היא מסתובבת בחזרה ומתחילה שוב להקליד. "יש לך שאלה אלי, גברת ווטסון, ואת לא יוצאת מהחדר הזה לפני שתשאלי אותי שאלה. לא אכפת לי אם זאת השאלה שנכנסת לשאול אותי או שאלה אחרת. אבל את תשאלי אותי שאלה." והיא ממשיכה להקליד, לא מסתכלת בי.
"יש לי שאלה אחרת," אני אומרת.
"בסדר," גבה עדיין מופנה אלי. היא עדיין מקלידה משהו במחשב שלה. "תשאלי."
"זו שאלה תיאורטית."
"מצויין."
"האם זה אפשרי…" משהו בתוכי שוקע. היא תדע.
"האם זה אפשרי," היא חוזרת אחרי.
פשוט תמשיכי הלאה. פשוט תמשיכי הלאה. פשוט תמשיכי תמשיכי תמשיכי הלאה. "שמישהו…"
"שמישהו," היא חוזרת חרש, בעודה מחפשת מקש פעולה. היא מוצאת אותו ולוחצת עליו, "א-הא!"
"להפוך לזאת שאת נוגעת בה… שהמחשבות שלה ישתלטו עליך?"
פארקס מסתובבת בכסאה, מסתכלת בי, ואומרת בפשטות, "לא." היא פונה שוב אל המסך. "זהו. את יכולה ללכת עכשיו, אם את רוצה."
"תודה." היא בסדר גמור.
אני קרובה לדלת כשהיא אומרת, "אלכסנדרה?"
'אלכסנדרה'?
"כן, פרופסור פארקס?" היא בפניה אלי, רוכנת לעברי. אני קולטת שמצב הרוח שלה רך וחלק.
"זה הסיפור. המוח שלך הוא שלך. את לא יכולה להפוך לאדם אחר. כשאנחנו מרגישים את המחשבות או את הרגשות של מישהו אחר, אנחנו פשוט מוצאים את המחשבה או הרגש המתאימים בתוכנו. אם הם לא קיימים בנו, אנחנו לא יכולים להרגיש אותם. הכל עובר דרך המוח שלך, וכל רגש הוא למעשה שלך. זאת הסיבה שגם עם קיומם של טלפתים אנחנו לא יודעים שהכאב שמישהו אחר מרגיש זהה לכאב שאת מרגישה. אנחנו עדיין לא יודעים אם אנחנו רואים את הצבע האדום באותה צורה. כי כשאנחנו קוראים את מחשבותיו של מישהו אנחנו מפרשים אותן דרך המוח והרגשות שלנו. אז לא, זה לא ייתכן שתהפכי למישהו שאינו את. אבל בהחלט ייתכן שאת צריכה חיבוק ענקי."
אני צוחקת ומשפילה את מבטי.
"טוב, אסור לי לחבק אותך." היא קמה. "אבל מותר לי להאכיל אותך."
אני מסתכלת בה, מופתעת.
"אני בדרך החוצה, העירה. יש שם מסעדת דגים מצוינת, על חשבוני."
"אבל – "
"אני לא הולכת לגעת בך. אני לא הולכת לקרוא את המחשבות שלך. אני לא הולכת לחטט בעניינים שלך. אני הולכת להאכיל אותך." היא שומרת את המסמך שלה ומפנה עורף אל המסך. "וכל מה שנאמר," היא מכבה את האור בחדר ומובילה אותי החוצה, "לא ישמש נגדנו. בסדר?"
"אני… אני לא…"
"תגידי 'כן"'. היא מחבבת אותי. אני קולטת את זה.
"כן."
"יופי. בואי נלך."
יש לה מזדה 2002 עם ריח של מכונית חדשה.
פנים המכונית מרגיש כאילו אני מחוץ לאקדמיה. אני נשענת לאחור ושוקעת במושב.
היא נוסעת סביב האקדמיה ולעבר השער.
אותו שומר שהכניס אותי ביום הראשון ההוא נמצא שם עכשיו. הוא פותח את השער כשאנחנו מתקרבות.
אני מסתכלת בו. אני לא חושבת שהוא יכול לראות אותי דרך הזכוכית הכהה.
אנחנו מחוץ לאקדמיה. אנחנו מחוץ לאקדמיה.
אני עוצמת עיניים ונמסה אל תוך הכריות הרכות.
אורות בהירים. ריח ערפיח. גברים ונשים צעירים הולכים ברחובות בבגדים לא צנועים. תרבות. זה כאילו שהייתי בג'ונגל שנתיים.
המסעדה מלאה אנשים, אבל יש עדיין מקום בפנים ובחוץ. אני מבקשת מפרופסור פארקס לשבת בחוץ. אני רוצה לטבול באווירה.
"לטלפתים אין פרטיות," אומרת פרופסור פארקס אחרי שהזמנו. "אנשים רגילים יכולים להתבוסס באי הידיעה. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו את המותרות האלה.
"כשהחבר שלך עושה אתך אהבה, הוא נוגע בך, ואת רואה את כל מה שהוא מרגיש ואת כל מה שהוא חושב עליך. זה לעולם לא מושלם כמו שהיית רוצה. זה מכוער ומוכתם ושטחי. כשאת חסרת ביטחון את נוגעת בו ואת יודעת שאת לא מוצאת חן בעיניו כמו שמצאת חן בעיניו אתמול, ושאם תספרי לו את מה שאת יודעת, הוא יאהב אותך עוד פחות. את רואה את החלקים בך שהוא לא סובל, ואת החלקים שהוא כן. את יודעת מה הוא מפנטז עליך, ואת יודעת כשהוא מפנטז על מישהי אחרת. וכשהוא עושה אתך אהבה, את רואה את הגוף שלך כשאתם עושים את זה, ואת יודעת שהשד הימני שלך נראה מוזר, שעלית קילו, שהרגליים שלך לא נראות טוב מרוב הזוויות, שאת צריכה לגלח שוב, ואיזה ריח יש לפה שלך. ואת יודעת שמה שהוא באמת אוהב בך זה שאת מזכירה לו את הבייביסיטרית השופעת בת השש-עשרה שהיתה לו כשהוא היה ילד, ושלמרות שהוא לא יודע את זה, הוא עדיין מאוהב בחברה הראשונה שלו, שהוא מעולם לא הצליח להסתדר אִתה.
"והחלק הקשה הוא ללמוד שזה תמיד ככה. גם 'הכי טוב שיכול להיות' הוא כזה. את צריכה ללמוד שזאת האמת, ושזה נורמלי. בתור טלפתית את צריכה לזנוח את השקרים ולהתחיל לחיות בעולם האמיתי."
מלצר מביא לנו את השתייה שלנו. היא מודה לו והוא מסתלק.
"אנחנו צריכים לעמוד מול כל מסכה ולגרום לה להעלם. אנחנו צריכים לטהר הכל. את כל ההסוואות שאנחנו מזינים את עצמנו בהן. אנחנו חייבים לחפור מתחת לכל המשימות שאנחנו מציבים לעצמנו, מתחת לכל התסביכים והזיופים והתגובות המזויפות שהקמנו כשגדלנו. אנחנו צריכים ללמוד לטהר הכל. לפעמים ההרגשה היא כמו למחות מעליך את כל האישיות שלך. אבל אז את מבינה – את חייבת להבין – שמה שנשאר, זה את, זה באמת את.
"אם תעברי את זה, אלכסנדרה, אם תעברי את כל ארבע השנים – ואני יודעת שאת יכולה – לא תאמיני לאיזה אדם תהפכי. לא תאמיני איזה כוח נובע מכך שאין לך סודות, מכך שאת יודעת כל כך הרבה על עצמך. מהידיעה שכשאת מדברת, את לא משקרת."
המלצר מביא את האוכל. הפרופסור אוכלת צדפות ואני אוכלת אלתית מאלסקה. על חשבונה. היא המליצה עליה.
"תודה," היא אומרת למלצר. אז, כשהוא מסתלק, היא עושה פרצוף ומניחה את המזלג. "שירותים," היא מחייכת אלי. "תכף חוזרת."
אני מהנהנת.
אני מנצלת את ההזדמנות כדי להסתכל מסביבי, ובאנשים ברחוב. חולצות עשויות רשת, כתובות קעקע מטורפות, תספורות פרועות, בני עשרה צעירים יותר ויותר, נראים גדולים יותר ויותר.
לפני שתי דקות, הזוג שמאחורי קם והלך. הזוג שלפני, מאחורי המקום בו ישבה פרופסור פארקס, קם כעת. נישאר רק שתינו בחוץ. נהיה קר. אבל אני רק רוצה להמשיך להתבונן באנשים, להרגיש את משב המחשבות התועות בכל פעם שמישהו מהם מתקרב יותר מדי. לראות את מה שהם לובשים.
מייקל כמעט מתנגש בזוג שעוזב, בדרכו החוצה מהמסעדה. זה היה מוזר. הוא מחייך את חיוכו חסר הדאגות הרגיל, ו – הא?
מייקל?!
אותם תווים, אותם פנים, אותו –
מעולם לא חשבתי עליו כעל חי. אבל ודאי שהוא חי. ודאי שהוא אמיתי. כולם אנשים אמיתיים. כולם עדיין חיים, פרט לסטפני.
אני קמה. מייקל נותר בגבו אלי, מוודא שהאישה בסדר, ויוצא מהמסעדה. ברגע שהוא על המדרכה, הוא הולך לעברי. כשהוא חולף לידי, אני רואה בשלמות את העיניים הכחולות, היפות, הצלולות האלה. העיניים שזורחות לעברך 'שמחה' כשאת מתעוררת לצדו בבוקר.
הוא מסתכל בי, ואז מסתכל הלאה.
הוא לא זיהה אותי. למה שיזהה? אני מתיישבת שוב. אני לא אסתכל לאחור. אני לא אסתכל לאחור.
פרופסור פארקס חוזרת.
"אז," היא אומרת. "אני יכולה לספר לך משהו על עצמי?"
אנחנו חוזרות למכונית שלה. עוד עשרים דקות עד שאנחנו יוצאות מהעיר, עוד עשר עד שהנוף הופך ירוק שוב, ועשר נוספות לפני שאנחנו בשער האקדמיה.
אנחנו לא מדברות הרבה.
השער נפתח לפניה אוטומטית.
"חכי," אני אומרת. היא מסתכלת בי. "אני יכולה לצאת כאן?"
"מה?"
"אם כבר אני בחוץ, הייתי רוצה ללכת לבקר אנשים שאני מכירה."
"את בטוחה?"
"יש לי כמה דולרים עלי. אני יכולה להסתדר. רק תורידי אותי כאן."
היא חושבת על זה לרגע, ואז אומרת, "בטח."
אני יוצאת. "תודה," אני רוכנת שוב פנימה, הדלת עדיין פתוחה. "תודה."
היא מחייכת ומכווצת את עיניה. אז מסתכלת לפנים ואומרת, "אני עייפה. להתראות מחר."
"תודה," אני אומרת שוב, וסוגרת את הדלת.
היא עוברת בשער, והוא מתגלגל ונסגר לאטו מאחוריה. השומר מסתכל בי, אבל שומר על מרחק.
אני מסתכלת סביבי. אין לי טלפון סלולרי עלי, ואני לא יודעת מספר של חברת מוניות.
אני ניגשת אליו. "סלח לי," אני אומרת. "אתה יכול להזמין לי מונית?"
"לאן אנחנו נוסעים?" שואל נהג המונית.
"חזרה העירה," אני אומרת. "שדרות שיידלנד צפון מספר 1421." הבית של סטפני.
אני מצלצלת בדלת. לא, לא, אני צריכה ללכת. ללכת, אני צריכה ללכת. ללכת, ללכת, ל –
מישהו נוגע בידית מצדה האחר של הדלת. זין. זין. זין זין זין.
הדלת נפתחת לאטה. אני מעלה את החיוך המוצלח ביותר שלי.
אני רואה את הפנים של אמא בדלת, מרימים אלי מבט, מקומטים, זקנים, כמו שסטפני לא יכלה לראות אותה. יש לה ממש חצי מפניה של סטפני, דבר שסטפני מעולם לא הבחינה בו.
היא מרימה אלי מבט, בעיניה הירוקות, והן איבדו כמעט את כל הברק והרכות שהיו בהן כשהיתה בשנות העשרים המאוחרות שלה וסטפני היתה רק ילדה.
"כן?" היא אומרת. קולה צרוד. הערתי אותה? לא, היא לא הולכת לישון לפני חצות.
"כן?" היא אומרת שוב.
פי יבש. אני מלקקת את שפתי. הצילו.
"מי את?" היא שואלת.
"אני…" מצטערת, אמא של סטפני. אני מצטערת.
"איך קוראים לך?" קולה הופך חשדני יותר, והוא שוב נשמע כמו הקול שאני מכירה. "איך קוראים לך, בחורה?"
"אלכסנדרה ווטסון."
"מה את עושה פה? כבר מאוחר."
"אני… אני… סטפני!"
עיניה מתעמעמות למשמע השם. "מה?"
"סטפני. אני…"
"הכרת את סטפני?"
"כן." כן. "הייתי… הייתי חברה שלה. הייתי החברה הכי טובה שלה."
משהו קורה לעיניה של אמה שסטפני לא מזהה. היא מבחינה בשקר? זו האמת. אני מצטערת. "אני מצטערת." אני באמת מצטערת.
"תיכנסי," היא אומרת.
"הייתי בניו יורק. בדיוק חזרתי לאינדיאנאפוליס בטיסה האח– "
"תיכנסי," היא אומרת וזזה הצדה, מפנה לי דרך.
אלוהים. אני מכירה את הסלון הזה. אני מכירה את הריח שלו. הזיכרונות מקנים לסלון תחושה קלאוסטרופובית, מקיפים אותו מכל צדדיו.
היא גדלה כאן. ראיתי את הקירות משתנים במשך שני עשורים, ראיתי את החדר מתכווץ ככל שגדלה. הטפט היה ירוק-מגעיל כשגדלה, עד שאמה החליפה אותו לפילים, וכעת לצורות גיאומטריות חומות. ראיתי חמישה מכשירי טלוויזיה שונים במקום בו נח הנוכחי.
"צ'רלס," היא אומרת. והוא מסתובב.
וצ'רלס, אבא של סטפני, יושב שם על הספה מול מכשיר הטלוויזיה. הוא מסתכל בי. מגולח למשעי. לא אופייני לשעה הזאת של היום. בטח היו להם אורחים.
היו להם. ברור שהיו להם. הם באבל.
"זאת חברה של סטפני," מציגה אותי סילביה. "אה…"
"אלכסנדרה, אדוני."
אני מציעה את ידי העטויה בכפפה. הוא לוחץ אותה.
"את… חברה של סטפני?"
"כן."
"מהאוניברסיטה?"
"כן, כן. למדנו תקשורת ביחד. היו לנו אותם קורסים, ופשוט…" אני נאלמת. פשוט מושכת בכתפיי. "אתה יודע." אמה מהנהנת בהבנה. אביה מסתכל בי. "היא סיפרה לי עליכם הכל. צ'רלס," הוא מהנהן, "וסילביה."
"היא סיפרה לך הכל עלינו?" היא שואלת.
אוי, לא. "היא סיפרה לי הכל על הכל. דיברנו שעות." סילביה מביטה סביבה, מנגבת את ידיה הלחות בבגדיה. אה, זה לא שהיא תפסה אותי, היא פשוט הפכה את זה שוב למשהו שמרוכז בה.
"את רוצה… את רוצה משהו לשתות?" שואלת סילביה. "יש לנו תה, יש לנו – "
"תה יהיה מצוין, תודה. בלי כלום."
סילביה פונה והולכת למטבח.
"היו כאן כמה אנשים קודם," אומר אביה. "אבל הם הלכו. אני לא בטוח שאנחנו יכולים להציע לך…"
"באמת, צ'רלס," צועקת אמה מהמטבח. "היא רק עכשיו הגיעה משדה התעופה. אנחנו לא נזרוק אותה החוצה – "
"אני לא אומר את זה. אני רק אומר שאני לא יודע מה אנחנו יכולים…" ואני רואה שהוא משנה את דעתו באמצע המשפט, ואומר דבר אחר, .".. לדבר איתך." הוא נושם עמוק ומסתובב. "יש לנו כאן כמה אלבומים שלה," הוא מצביע. "ו… החברים שלה הפכו את החדר שלה למין מקדש. זה…" הוא מצביע, "שם."
אני מרימה את מבטי. המסדרון הקטן והמוכר שמוביל לחדרה של סטפני בצד אחד ולחדר השינה של הוריה בצד השני. "אפשר להסתכל באלבומים?"
"כמובן."
הוא מוביל אותי אל כוננית קטנה לצד הטלוויזיה, מלאה אלבומים. אני מתיישבת על הרצפה ולוקחת אלבום. הוא מתיישב שוב על הספה ומדמים את הטלוויזיה. אני לוקחת אלבום ומסתכלת לעברו שוב. הוא עדיין צופה בטלוויזיה, הוא רק הדמים אותה.
אני פותחת את הדף הראשון. סטפני בגיל שבעה ימים, ראיתי את התמונה הזאת מיליון פעם. היא הכי חמודה שאפשר, התינוקת המושלמת.
סטפני התינוקת יונקת מאמה במרפסת. אוי, אלוהים, תסתכלו על סילביה. היא אפילו לא בגילי ובגילה של סטפני, היא צעירה יותר. היא ילדה קטנה. בתוך שנתיים, כשלסטפני יהיו תמונות ברורות של אמה בזיכרונה היא תהיה מין מבוגרת ענקית ועצומה שכזו. מעולם לא ראינו את סילביה ככה.
סטפני בת הארבע רצה בעשב הגבוה. אני זוכרת את היום בו צילמו את התמונה. סילביה אמרה לה לרוץ ולרוץ, וסטפני עשתה זאת, רודפת אחר פרפר שהמציאה, מציגה למען אמה. היא כל כך חסרת דאגה, כל כך מאושרת. אצטרך לבדוק עם סטפני, מאוחר יותר, ולגלות מה השתנה, איך יכול כל האושר להישאב ממנה כשגדלה.
האופניים הראשונים של סטפני. אני זוכרת את היום בו אביה הסיר את גלגלי העזר ונאלץ לרוץ אחריה במשך שעה.
כל המשפחה על חוף בסן דיאגו. תסתכלו על אבא שלה. זה כאילו הוא אדם אחר. וגם די נאה. הרגליים שלו היו כמו רגלי פיל בעיני סטפני, היא נהגה לרוץ ביניהן כמו במנהרה.
סילביה מתקרבת. אני מסתובבת ומרימה את מבטי. היא מחזיקה ספל של תה חם.
"תודה," אני לוקחת את התה.
סילביה מתיישבת בקצה הספה של צ'רלס, מסתכלת בי.
"איך הכרתן?"
"פגשתי אותה ביום הלימודים הראשון שלנו. בדרך לספרות מערבית."
"נהייתן חברות?"
אני מהנהנת. "היא היתה אישה מדהימה. היא היתה החברה הכי טובה שלי."
"את… את ידעת על… ידעת שהיא מתכוונת…" קולה נמוג.
"אני יודעת על מייקל," אני אומרת. והיא מסתכלת אל תוך עיניי. אוי, אלוהים, היא שואלת אותי אם יכולתי לעצור את זה. "אבל… טלפונית. ו… כל מה שידעתי היה שזה גדול. לא ידעתי שזה היה כל כך גדול."
היא יושבת לידי. אני לוגמת מהתה. הוא חם מדי. אני רוצה להסתכל באלבום, אבל היא מסתכלת בי בציפיה. היא תמיד מסתכלת ככה כשיש לה משהו לומר אבל היא מעדיפה לאלץ את בן שיחה לשאול אותה מה קרה.
אני מסתכלת בה עוד כמה שניות, וכשהיא לא אומרת דבר, אני פונה שוב אל האלבום.
אני לא יכולה לסבול את זה. אני לא יכולה לסבול את המבט שלה בי. אני מרגישה את הרצון שלה לומר משהו, אני מרגישה את הכאב שלה עד כאן.
"אמ…" אני פונה לעברה שוב. "אפשר ללכת לשירותים? אני קצת…"
"בטח," היא קמה. "משם."
אני מניחה את הספל, קמה, ועוברת במסדרון.
ידי נתלית על הידית, ואני מביטה סביבי. הם לא יכולים לראות אותי מכאן. מאחורי ומצדי האחר נמצא חדרה של סטפני. אני יכולה לומר שטעיתי, שלא ידעתי איפה השירותים.
אני עוצמת את עיניי.
למי אכפת? לי לא.
אני ניגשת אל דלת חדרה של סטפני ופותחת אותה לאט.
אוי, אלוהים. זו התחושה שלה. זה הריח שלה. החדר קצת גדול משחשבתי, אבל זה כי אני נמוכה ממנה.
הריח הזה. משב קל של אבק ממדף הספרים מעורב בשמץ מריח הבושם של מרגרט. היא היתה כאן לאחרונה.
המיטה שלה בצד אחד. אני עדיין יכולה לראות את הדברים מתחת למיטתה של סטפני, רמז לדובי שהיה לה מאז שהיתה ילדה. אני מתכופפת ומסתכלת. היא הפילה אותו לשם כמה שעות לפני שמייקל נפרד ממנה. אחרי שמייקל נפרד ממנה, זה כבר לא היה חשוב.
אני מתכופפת ומרימה אותו. הוא מרופט, אבל עדיין רך ומוכר וידידותי.
אני מחזירה אותו למקומו.
"השירותים שם," אני שומעת את סילביה בדלת.
"אני יודעת," אני מסתובבת. "רק ראיתי את החדר. הייתי חייבת להיכנס."
היא נכנסת ויושבת על מיטתה של סטפני. "את מזכירה לי את סטפני."
"באמת?"
"משהו בך נראה כמו…" וואו. "אה. את ממצמצת כמוה."
"אני מה?"
"את ממצמצת כמוה. לא, זה לא זה. זה כשהיא היתה במבוכה, היא תמיד מצמצה כדי להסתיר את זה, והטתה את הראש, ממש כמו שאת עושה עכשיו."
אני תופסת את עצמי. מעולם לא נהגתי לעשות את זה. ודאי קלטתי את זה מסטפני. ונבוכה יותר מקודם, אני עושה זאת שוב. אימצתי תנועות שלה.
"אני חושבת שקיבלתי את זה ממנה. זה קל להיות מושפעת."
סילביה מושכת בכתפיה. "טוב, זה גורם לך להיראות כמוה."
אני מרגישה שאני מסמיקה. "תודה."
אני מסתכלת מסביבי.
אני לא יכולה להסתכל בחדר כשהיא כאן. אבל אני מרגישה קרובה יותר אליה, עכשיו.
"שבי," היא טופחת על המיטה לצדה.
אני יושבת לצדה.
אנחנו רק יושבות שם, דוממות. אני מסתכלת בנקודה על הקיר לפני, פוחדת לעשות את הצעד הלא נכון.
כל כך שקט, עד שאני יכולה לשמוע את נשימותיה. אני יכולה לשמוע שהן מאומצות יותר מכפי שהיו. אני חשה בשינוי בקצב נשימתה. אני מנסה לנשום חרש ככל האפשר. המקרר במטבח מתחיל לפעול שוב. אביה מגביר שוב את הקול בטלוויזיה. אני שומעת את הספה חורקת מתחתיו כשהוא משנה תנוחה.
"טוב," אומרת סילביה.
אני משפילה את עיניי. "אני מצטערת." זה הדבר היחידי שאני יכולה לחשוב לומר. ואז מגיעות הדמעות, "אני מתגעגעת אליה. אני מתגעגעת אליה."
ולצדי, בלי לגעת בה, אני חשה במרירותה של סילביה שניה לפני שהמילים מגיעות אלי. "היא עשתה לי את זה דווקא."
לבי מחסיר פעימה. "מה?" ואני מביטה בה.
"היה לנו ויכוח. ביום האחרון. כמה שעות לפני."
אוי אלוהים.
"מה…" אני לא יכולה להגיד את זה, אבל אני חייבת. "על מה הוא… היה?"
"היא היתה בדיכאון, כי מייקל נפרד ממנה. ואני נכנסתי… לעזור. והיא צעקה עלי. היא לקחה את כל הכעס והכאב שהיה לה על מייקל והוציאה הכל עלי."
"סילביה… היא היתה מדוכאת. בגלל מייקל." אני מוצאת את הניסוח הכי פחות פוגע לנסח את זה, ואומרת בקול הרך ביותר שיש לי, "זה לא היה קשור אליך."
"ידעתי שהיא מדוכאת," קולה צונח ללחישה, למרות שאין איש מלבדנו בחדר. "ידעתי שהיו לה דיכאונות. חשבתי…" היא נושכת את שפתיה. "חשבתי שאולי היא תהרוג את עצמה." היא ממתינה לתגובה. אני לא מגיבה. "אמרתי לה כמה שזה יפגע בי. אמרתי לה שזה לא דבר שעושים למי שאוהבים. אמרתי לה כמה שכולנו נגיב לזה קשה." היא אוחזת בידי ומסתכלת בעיניי. תודה לאל שאני לובשת כפפות. "והיא עשתה את זה בכל זאת. היא לא חשבה, היא לא חיכתה שזה יעבור. היא עשתה את זה בכל זאת. אמרתי לה כמה שזה יפגע בי, והיא הלכה ועשתה את זה. היא עשתה את זה כדי לפגוע בי."
"לא, סילביה. אני מכירה את סטפני. היא לעולם לא היתה עושה משהו כדי לפגוע בך. זה היה קשור ל – "
"את מכירה אותה מעכשיו. אני הכרתי אותה הרבה יותר זמן ממך. זה היה אותו ויכוח שתמיד ניהלנו, רק שהפעם היא מצאה דרך להאשים אותי ולהמשיך להאשים אותי לנצח. היא רוצה שאני אאשים את עצמי לשארית חיי. זה יגרום לה להרגיש טוב."
לא, לא, את טועה לגמרי. "סילביה," ואני מלטפת את האצבעות שנוגעות בי בעדינות. "דיברנו עליך הרבה." הבזק של סכנה מופיע בעיניה. "לא, לא משהו רע. היא לא אמרה שום דבר רע. היא אהבה אותך, ואני יודעת – אני יודעת, סילביה – שמה שהיא עשתה, לא היה מיועד להוכיח לך שום דבר. אם בכלל, זה נועד להראות לך שזה לא קשור אליך."
"היא רצתה לפגוע בי," ורחמים עצמיים זורמים מתוכה. "והיא הצליחה." פיה הופך לחיוך ציני. "כל הכבוד." עדיין הכל קשור אליה. עדיין הכל מסתובב סביב סילביה, ודבר לא מסתובב סביב סטפני, דבר לא מסתובב סביב הכאב של סטפני.
"סילביה," אני נאבקת בעצמי כדי לשמור על קולי רך ומעודד. "את מדברת כאילו זה סתם עוד ויכוח בין שתיכן, רק יותר גדול. אבל זה כל כך גדול. לא יתכן שזה היה קשור למשהו שונה לחלוטין?"
"לא היית כאן," היא קובעת בהדגשה. היא מפנה אלי את גבה וקמה. "בכל אופן, מה זה משנה עכשיו?" היא מיישרת את בגדיה ולוחשת. "לעולם לא אסלח לה."
אני רוצה לבכות. היא התאבדה – סטפני נתנה את חייה – ואת לא יכולה אפילו לשמוע מה היא אמרה. זה היה מול הפרצוף שלך, ואת מתייחסת לזה כאילו זה עוד אירוע יומיומי, לעזאזל איתך!
"מה זה משנה למה היא עשתה את זה?"
שתינו מסתובבות. צ'רלס ניצב בדלת. הוא מסתכל בסילביה, מדבר אליה, לא אלי. "זו היתה הדרך הקלה."
"הדרך הקלה?" המילים יוצאות מפי לפני שאני מבינה שאני מדברת. "זה היה הדבר הכי אמיץ שהיא עשתה אי פעם!"
סילביה מסתכלת בי, המומה, אבל צ'רלס, מאחוריה, אומר, "אמיץ? היה אמיץ להישאר בחיים עוד יום. היא לא עשתה את זה. היה אמיץ ללכת שוב לאוניברסיטה. היא לא עשתה את זה. היה אמיץ להתאמץ, לשרוד. אבל סטפני… היא ברחה. מהאחריות, מהחברות, מהכאב, מההתמודדות עם הפחדים שלה. היא ברחה. היא פחדנית."
"אבל… אתה לא יודע באיזה מצב גרוע היא היתה. אתה לא יודע סיוט נוראי היא עברה, איזה כאב – ."
"איזה כאב זה כבר היה יכול להיות? החבר שלה עזב אותה."
"יש אנשים שבשבילם זה חיים ומוות."
"יקירתי, הכרתי כאב לב. תאמיני לי כשאני אומר לך שאפשר לצאת מזה בחיים."
"כשהיא עברה את זה, צ'רלס, הכאב שלה היה כל כך ענקי, הוא היה כל כך נוראי, שהיא התאבדה. אם הוא לא היה כזה נורא, כמו שאתה אומר, היא לעולם לא היתה הורגת את עצמה. העובדה שהיא כן נטלה את החיים שלה מראה לך כמה נוראי היה הכאב שלה."
"לא. היא הרגה את עצמה כי היא היתה פחדנית. זה לא היה קשור לדיכאון שלה."
הבנזונה! הוא לא מוכן להודות בזה!
"אני באמת לא חושבת שאנחנו צריכים לדבר על – " סילביה נכנסת בינינו.
אבל אני ממש דוחפת אותה הצדה. האיש משגע אותי. "מעולם לא האמנת שהיא מרגישה מה שהיא הרגישה! תמיד עשית דה-לגיטימציה לרגשות שלה! מאז שהיתה ילדה! היא הרגה את עצמה כדי להראות לך כמה חזקים הרגשות שלה! היא הרגה את עצמה כי הכאב שלה היה כל כך גדול שאף אחד מאיתנו לא יכול להבין אותו!"
הוא נוחר. "חשבתי שאמרת שהיא הרגה את עצמה כדי להראות לי כמה חזקים הרגשות שלה." הוא מסתכל למטה, ואני קולטת כמה שהוא צריך סיגריה. הוא מרים שוב את מבטו ואומר חרש, "את לא יודעת על מה את מדברת." אלוהים, כמה שהוא צריך סיגריה. "היא היתה חלשה. היא תמיד היתה חלשה. היא תמיד ברחה מבעיות. מעולם לא היה לה אומץ להתמודד איתן. זה מה שקרה."
מה זה לעזאזל? האינקוויזיציה הספרדית לבתך שזה עתה מתה? זה כאילו שהיא מתה לשוא! זה כאילו שהיא חיה לשוא! אף אחד מכם לא הקשיב כשהיא חתכה את עצמה ודיממה למוות?!
"היא היתה," אני שומעת דמעות בגרוני, "האישה הכי אמיצה שהכרתי אי פעם."
הוא מושך בכתפיו. הוא לא רוצה לדבר אתי יותר.
"תראה," אני מאלצת אותו להסתכל בי. "תן לי פעם אחת שהיא ברחה. מקרה אחד!"
הוא מסתובב ממני למחצה. "מה זה משנה?"
"כי!" וזה כאילו אני מבטאת כל מילה בנפרד, "אתה לא זוכר אותה נכון. אתה לא מבין אותה. אתה צריך לזכור," ואני כמעט מאבדת את קולי, "מי היא היתה!" אני מרגישה דמעות עולות, ולא יכולה לעצור אותן. "יש חור גדול בעולם, והוא בצורה של סטפני! היא הלכה והעולם השתנה ואף אחד מכם לא יכול לראות את זה! היא הלכה והעולם שונה!"
"אלכסנדרה – " סילביה מתקדמת צעד לעברי.
"העולם שונה," אני נסוגה, צורחת למחצה, דמעות זולגות במורד לחיי, "אבל שניכם נשארתם אותו דבר! מה הבעיה שלכם?!"
"אלכסנדרה," סילביה מנגבת בעדינות דמעה מעל לחיי. אני קולטת שמץ מהפרנויה – פחד כה חזק שהוא מכתים כל דבר שאני רואה. אני הודפת את ידה ממני במהירות, נסוגה וצונחת על מיטתה של סטפני. הסדינים המוכרים מחבקים אותי. המזרן מתכופף כדי להתאים שוב לגופי. סילביה מתקרבת צעד נוסף. אני מסתובבת וצורחת אל תוך הכרית.
"תעזוב אותנו כאן," אני שומעת את סילביה.
התחושה שלי מצ'רלס נהיית מרוחקת יותר. הוא הלך.
"קחי את כל הזמן שאת צריכה, חומד."
היא נשארת לרגע, ידה על גב חולצתי. לבסוף, היא קמה ומתרחקת. היא מכבה את האור, ואז סוגרת את הדלת.
אני שואפת שאיפה עצומה מהכרית ומתמתחת על המיטה. אני לוקחת את השמיכה, לופתת אותה בין רגליי, ממש כפי שהיא נהגה לעשות, ומחבקת אותה.
סטפני! סטפני תראה להם. היא תראה להם.
ציפורים מצייצות בחוץ והאור מסנוור אותי כשאני מנסה לפקוח את עיניי.
אוי אלוהים! אני מתיישבת, זקופה כמוט.
מה לעזאזל השעה?
אני כמעט נחנקת. חמש וחצי! ואני אפילו לא – וישנתי בבגדים – וישנתי בחדר שלה – שלום, חדר – וצעקתי על ההורים שלה – ואני צריכה לראות את סטפני – לעזאזל, אני צריכה ללכת.
אני קמה ומיישרת את בגדיי. אני מיישרת את המזרון ואת המיטה.
לא יתכן שהם השאירו אותי כאן בלי להסתכל פנימה. סילביה בטח נכנסה לבדוק מה שלומי לפחות פעם וראתה שאני ישנה. היא נתנה לי לישון במיטה של הבת שלה. אלוהים.
אני לא רוצה לראות אותם שוב.
אני נצמדת לדלת, מנסה לחוש אם יש שם מישהו.
כלום. אני לא קולטת כלום. או שהם ישנים או שהם לא בבית.
אני מיישרת את המזרן ומסדרת בחזרה את הכרית. אני מסתכלת ברחבי החדר.
להתראות, חדר.
אני פותחת את הדלת. דממה. אני נכנסת לסלון ובשקט ככל האפשר, אני מזמינה מונית.
אני עוברת על פני השומר בשש ורבע בבוקר.
יש עוד הרבה זמן. אבל אני לא יכולה, אני לא יכולה, אני לא יכולה ללכת לחדר המתים שוב באותם בגדים.
אני הולכת לחדר שלי, מתקלחת את המקלחת הזריזה ביותר שהתקלחתי אי פעם, מתלבשת ומגיעה לחדר המתים ברבע לשבע.
אני פותחת את הדלת מהר ככל יכולתי, סוגרת אותה מאחורי וניגשת אל המקפיא. אני מוציאה אותה החוצה ומסירה את הסדין.
או, הפנים האלה. אני אוהבת, אני אוהבת, אני אוהבת את הפנים היפים האלה.
אני מסירה את הכפפה ומסתכלת בה.
תראי לי שהם טועים, סטפני. בואי נעבור את הסוף, שוב. תראי לי כמה חזק היה הכאב שלך.
אני נוגעת בה, מכינה את עצמי להלם שחשתי אתמול. ו –
כלום.
מה? לא!
אני מריצה רגש אחר בראשי.
כלום. היא שוכבת שם, ללא ניע, יפהפיה.
עדיין נוגעת בה, אני משחזרת זיכרון שלה.
כלום.
לעזאזל!
בנדיס אמר שבדרך כלל אנחנו מקבלים שבוע, טוב, שישה ימים, ועברו רק ארבעה! את לא יכולה לעשות לי את זה!
אני מנסה שוב.
כלום.
בבקשה.
כלום.
לא! לא קיבלתי ממנה הכל! לא העברתי את המהות שלה לתוכי! חסרים לי זיכרונות! חסרות לי חוויות! את לא יכולה להיעלם לי, סטפני. את חייבת לתת לי לזכור אותך. את חייבת לתת לי לשאת אותך בזכרונותי לנצח.
אני נוגעת בה שוב.
קור לחיה מכאיב לי. אין כלום.
כלום לא נשאר ממנה.
אוי, אלוהים.
יש חור בעולם, והוא בצורה של סטפני.
יש חור בעולם. יש חור בעולם.
לא השגתי את כולה. אוי, אלוהים, לא השגתי את כולה.
אני משאירה את הגופה חסרת החיים במקרר. אני נועלת את הדלת מאחורי ורק עומדת שם.
מה השעה?
שבע בבוקר.
אולי אני צריכה לנסות שוב?
עזבי אותה בשקט, היא איננה.
בטני מתכווצת.
פארקס. כן. פרופסור פארקס נגעה בה, והיא ידידתי.
אני הולכת למשרדה.
הוא סגור. מה השעה? שבע ושתי דקות.
אני אחכה.
יש ודאי פרוצדורה מה עושים בגופות המתות. ברגע שהשאר יגלו לגביה, אני בטח אצטרך ללכת עם הגופה לבית חולים או לשרוף את הגופה או משהו.
אולי אני צריכה לנסות לגעת בה שוב?
עזבי אותה. עזבי אותה. סטפני לא כאן יותר.
מה השעה?
אני מרגישה בפרופסור פארקס המגיעה מעבר לפינה.
היא מופיעה מעבר לפינה, ומופתעת לראות אותי.
"סטפני איננה," אני אומרת לה.
יש הבזק של משהו בעיניה, אבל אני לא יכולה לזהות מה. היא מסתכלת בי ולאחר זמן ממושך אומרת, "אני מצטערת."
היא מוציאה את מפתחותיה ופותחת את המשרד שלה. היא נכנסת. אני נכנסת בעקבותיה. היא מתיישבת בכסא שמאחורי השולחן.
"אני צריכה שתעזרי לי." אני אומרת.
היא מרימה אלי את מבטה, ואני עדיין לא יכולה לחוש בדבר ממה שהיא מרגישה. "איך אני יכולה לעזור לך?" היא שואלת, מילותיה שקולות.
"קראת את המחשבות שלה."
"כן."
ובטח קראת יותר מהזיכרונות שלה מכפי שאני קראתי. ראית יותר מהרגשות שלה. קראת אותה יותר לעומק ממני."
"זה הגיוני."
"בבקשה… אני צריכה לראות מי היא היתה. אני צריכה לראות את המהות שלה."
היא נשענת לאחור, וכשהיא נכנסת למצב המורה שלה, מעט דאגה חומקת ממנה. "למה את מתכוונת כשאת אומרת 'המהות שלה'?" ושאלתה כל כך קרה, כאילו שהיא מבקשת הגדרה.
"אני מתכוונת הנשמה שלה, המרכז של כל מה שהיתה. המהות שעשתה אותה… המהות שלה."
פארקס רוכנת לפנים. "שבי."
אני מתיישבת ורוכנת לפנים, ידי הימנית על שולחנה. היא מסתכלת בידי. "תורידי את הכפפה."
ופתאום אני פוחדת שהיא תדע על אתמול בלילה. אבל אני חייבת לעשות את זה. אני חייבת לדעת. אני עושה את מה שהיא אומרת.
"שימי את היד שוב על השולחן."
אני מניחה אותה על השולחן.
היא מסירה את הכפפה מידה השמאלית. לבי הולם. אני לא יכולה לתת לה לדעת! אני לא יכולה!
"אני לא עומדת לגעת בך," היא אומרת, כשהיא מניחה את ידה לאט, אצבעותיה פרושות, כמה מילימטרים משלי.
"מהמרחק הזה, עם היכולת שלי, אנחנו בטוחות. אני ארגיש רק את מה שאת רוצה שאני ארגיש, ואת תרגישי רק את מה שאני רוצה שתרגישי. בואי נבדוק את זה."
ופתאום אני שוב בתוך הנשיקה של סטפני ומייקל. אני חשה בלשונו בתוך שלי, אני חשה בשכרון החושים שזה גרם לה, והתחושה היא כאילו הדם ממש ממלא את עיניה ומטשטש את ראייתה. היא מחליקה את לחיה במורד קיר חדר השינה שלה לאטה, מציגה שוב את נשיקתו, נלהבת, פוחדת.
ואז זה נעלם. זו היתה היא.
תודה! אני משגרת אליה גלים של הכרת תודה.
היא מתעלמת מהם ואומרת, "למה את מתכוונת כשאת אומרת 'המהות שלה'? תני לי דוגמה." ובעיניה היא מחווה לעבר אצבעותי.
מתי הרגשתי את זה? מתי לא הרגשתי את זה?
היא מסתכלת בעיניה במראה. כל כך מכוערת, כל כך מגעילה, היא חושבת.
"זו עוצמת הרגש שלה!" אני אומרת. "האופן שבו היא שונאת את עצ– "
"אל תשתמשי במילים," היא אומרת. "תני לי עוד דוגמה."
"אלוהים!" סטפני צועקת לתוך הכרית, וכאבה בלתי נסבל. זה כל כך אופייני לאמא שלה. "זה לא עליך! לא הכל עליך! זה הכאב שלי! תפסיקי להציג הכל כאילו הוא עליך!" והיא צועקת בקול כל כך רם עד שהיא מצטרדת אחרי המשפט הראשון. וללא מילים, היא ממשיכה לצעוק בראשה: זה שלי. שלי! את לא תופסת את זה?
היא ראתה? אני מסתכלת אל תוך עיניה של פארקס. יש משהו אצילי בכאב. משהו כל כך עמוק –
– זה מחליק ממני לפני שאני מספיקה לסיים את המשפט –
היא מתבוננת בגופה לפני שהיא מתלבשת לפגישה שלה עם מייקל, בודקת כתמים, פגמים, שומן חדש, שומן ישן, כל אחד מהם מדכא אותה עוד, כל אחד מהם מכשול בלתי עביר. הוא יבחין? אני עדיין אמצא חן בעיניו?
– לא בשליטתי, מהר מכפי שאני יכולה לחשוב –
אני מזיעה בתוך החזיה שלי, ואפילו לא חם. התחתונים שלי הדוקים מדי במקום אחד ורפויים מדי באחר. השמלה שלי שמרנית. הם יידעו.
אני מרחיקה את ידי. "מצטערת. זה היה שלי. מצטערת."
"זה בסדר. אני חושבת שאני מבינה מה את אומרת. תחזירי את היד למקום. הפעם יהיה תורי לשדר." אני מחזירה את ידי לשולחן, מילימטר מאצבעותיה. החלק הקרוב אל קצה אצבעה הקרובה ביותר מעט חמים יותר, אבל אני לא חשה בכל דבר אחר.
"תגידי לי אם תפסתי את זה נכון," היא אומרת.
ופתאום אני סטפני, שוב. זה מתחיל לאט – פארקס נותנת לי הזדמנות להסתכל סביבי.
סטפני עצבנית בגלל גברת רייט. היא הורתה לה להישאר אחרי הלימודים כדי לדבר על התנהגותה. אנחנו בכיתה ח' עכשיו. סטפני בת שלוש-עשרה.
לפני שגברת רייט הספיקה לנזוף בסטפני, הטלפון הסלולרי שלה צלצל והיא ענתה לו. החבר שלה נפרד ממנה.
האירועים מאיצים לקצב נורמלי. גברת רייט עדיין מדברת עם החבר שלה.
"לא, בחייך." היא מציצה בסטפני בפחד ואז מפנה לה את גבה ומשפילה את קולה. "בוא נדבר על זה אחר כך, אבל בוא לא נחליט עד שנדבר על זה." וסטפני חשה בכאב בקולה של גברת רייט.
"בחייך, סטיב…" ובקולה הסדוק של גברת רייט, סטפני זיהתה את רגשותיה שלה. רבים מדי מתוכם. גברת רייט היא כמו סטפני עתידית. זה גרם לה לרצות לבכות.
וזה נעלם.
אני מרימה את מבטי אל פרופסור פארקס. "כן!" אני לוחשת אליה. "זה היה זה! זה היה אותו רגש! בדיוק שם בסוף – "
פרופסור פארקס מכווצת את שפתיה, ו –
סטפני שוב בבית. אני מספיקה להרגיש את הגירוסקופ הפנימי שלה. היא כמעט בת שבע. אמא ואבא
"אני לא רוצה ליצן!"
"אבל ליצנים הם כיפיים ומצחיקים ורצית יום הולדת כמו לכולם," אבא מדבר בהיגיון רגוע. אמא ואבא ניצבים מעליה, מספרים לה מה תכננו ליום הולדתה השביעי.
"אני לא רוצה ליצן!" הם לא מבינים כמה שליצנים מעציבים אותי? "אני לא רוצה ליצן!" הם גורמים לי לבכות! אתם לא רואים?! אתם לא מאמינים לי?! ובתסכול, היא מתחילה לרקוע בקרקע ברגע ולצעוק, ללא שליטה ובבכי: "אני לא רוצה ליצן! אני לא רוצה ליצן! אני לא רוצה ליצן!"
וזה נעלם. זה היה הרגש. זה היה בדיוק אותו רגש שהופיע בסופה של התקרית הקודמת. בלי פארקס לעולם לא הייתי חושבת לחפש במקומות כאלה, אבל זו לא הסיבה שהיא הראתה לי את זה…
אני מסתכלת בעיניה. אני חושבת שהיא לוקחת אותי אחורה בזמן! אני חושבת שהיא לוקחת אותי למהות האמיתית של סטפני!
ופתאום סטפני בת ארבע ועיניה בגובה מיטתה של אמה. אמה שוכבת על המיטה. בחוץ זורחת השמש. כמעט צהריים. אמא שוכבת שם, על הבטן.
"אמא, בואי נצא החוצה! בואי נעשה פיקניק! בואי נשב בשמש!" והרגש שלה כאן הוא… היא חשה שמחה ועונג ואושר. לא, זה לא נכון. היא מזייפת אותם. היא רוצה שאמה תרגיש כך.
אמא מרימה את עצמה מעט ומביטה בסטפני במבט שואל, פניה מעוכים משינה.
"בואי!" סטפני מנסה להלהיב את אמא. "זה כזה יום נהדר!"
– האירועים רצים במהירות מוגברת, לדרישתה של פארקס -
– אני רואה את אמא קמה, ועורכת פיקניק בחוץ –
– פארקס מאיטה את האירועים –
אמא מחבקת אותי. "את כל כך יפה ומקסימה. את הילדה הקטנה הכי טובה והכי נפלאה בעולם. מה הייתי עושה בלעדיך, שתשמרי אותי שפויה?"
– ופתאום האירועים ממהרים אחורה, בגלילה מהירה לאחור –
– לפני הפיקניק, לפני שאמא קמה מהמיטה, לפני שסטפני העירה אותה, לפני שסטפני נכנסה לחדר –
סטפני ניצבת מול דלת חדר השינה הסגורה של אמא, עומדת להיכנס ולהעיר אותה. משהו לא בסדר. משהו שוב לא בסדר עם אמא. לא: לאמא כואב.
היא מסתכלת בדלת, ובוחרת להיכנס.
סטפני מחליטה להיכנס. היא דוחפת הצדה את כל מה שהיא מרגישה, ומעלה עליה את פניה החמודים ביותר. היא פותחת את הדלת –
וזה נעלם.
"היו מאות מהאירועים האלה לאורך ילדותה," אומרת פארקס. "אמא שלה היתה בדיכאון עמוק, וכשהחמיאה לה כפי שהחמיאה ובכך שהפכה אותה אחראית לאושר שלה, סטפני הרגישה שהיא נושאת באחריות למצב רוחה הטוב של אמא שלה. ולבסוף, למצב הרוח הטוב של כולם."
אני מסתכלת בה. "אבל… זה לא היה זה."
היא מחייכת. "אני יודעת." היא רוכנת לעברי וחיוכה מתרחב. "זאת הנקודה. תסתכלי."
"אני לא רוצה ליצן!" הם לא מבינים כמה שליצנים מעציבים אותי. (הכאב מכה בה. אני יכולה להבחין בו טוב יותר בפעם השניה). "אני לא רוצה ליצן!" הם גורמים לי לבכות! (כאב!) אתם לא רואים?! (כאב!) אתם לא מאמינים לי?! "אני (כאב!) לא רוצה ליצן! אני לא רוצה (כאב!) ליצן! אני לא רוצה (כאב!) ליצן!"
וזה נעלם.
"זה אותו דבר שהרגשת קודם?" שואלת אותי פארקס.
אני מכווצת את עיניי. "כן."
"ראית את זה עכשיו יותר ברור?"
"כן." מה היא רוצה ממני?
"זיהית את הכאב?"
"לא."
"בסדר."
היא ממצמצת ו –
"אלוהים!" סטפני צועקת על אמה. חזרנו אל היום בו מתה, שוב. "זה לא עליך (כאב!)! לא הכל עליך! (כאב!) זה הכאב שלי (כאב!)! תפסיקי להציג הכל (כאב!) כאילו הוא עליך! (כאב!)" והיא צועקת בקול כל כך רם עד שהיא מצטרדת אחרי המשפט הראשון. וללא מילים, היא ממשיכה לצעוק בראשה: זה שלי. (כאב!) שלי! (כאב!) את לא תופסת (כאב!) את זה?
– והתמונה משתנה –
היא מתבוננת בגופה (כאב!) לפני שהיא מתלבשת לפגישה שלה עם מייקל (כאב!), בודקת כתמים (כאב!), פגמים (כאב!), שומן חדש (כאב!), שומן ישן (כאב!), כל אחד מהם מדכא אותה עוד, כל אחד מהם מכשול בלתי עביר. הוא יבחין? (כאב!) אני עדיין אמצא חן בעיניו? (כאב!)
"חכי," אני מרחיקה את ידי.
היא מסתכלת בי בסבלנות.
אני מזהה את הכאב. כשסטפני בת הארבע פתחה את הדלת, כשהיא דחקה את רגשותיה הצדה, היתה תחושה של אובדן באיבוד העצמי, בדחיקת העצמי הצדה. זה היה הכאב שהציף אותה כעת כל הזמן, בחייה הבוגרים.
הסתכלתי בפארקס. רציתי לבקש ממנה להציג לי את זה שוב. אבל אני לא צריכה אותה לשם כך.
"אלוהים!" סטפני צועקת על אמה. אני שוב חוזרת אל היום בו מתה. "זה לא עליך (כאב!)! לא הכל עליך! (כאב!) זה הכאב שלי (כאב!)! תפסיקי להציג הכל (כאב!) כאילו הוא עליך! (כאב!)" והיא צועקת בקול כל כך רם עד שהיא מצטרדת אחרי המשפט הראשון. וללא מילים, היא ממשיכה לצעוק בראשה: זה שלי. (כאב!) שלי! (כאב!) את לא תופסת (כאב!) את זה?
הכאב שלה, הכאב העצום שלה, העומק העצום, חסר הקרקעית שלו – הוא מתמוסס לנגד עיניי, כעת. מורכבת מכאבים קטנים יותר, טריוויאליים לחלוטין.
אני מסתכלת בפארקס, ידי רועדת מחוץ להישג ידה. "חכי," אני אומרת. "חכי."
בואי ננסה משהו אחר.
"סטפני, איך את יכולה להגיב ככה כשכל מה שאנחנו עושים זה ללכת לראות את סבתא?" (כאב!)
"זאת לא סבתא, זה כי זה יום ראשון."
"אבל (כאב!) זה רק לכמה שעות." (כאב!)
משהו שוקע בתוך סטפני. זאת התחושה ההיא בדלת, חוזרת שוב. היא חייבת לדחוק את עצמה הצדה, היא חייבת לשים את עצמה בהמתנה. היא כל כך חסרת אונים. "ככה אני מרגישה, אמא." והכאב חזק יותר כי היא יודעת שאמה לעולם לא תבין. כי בפנים היא יודעת שאמה תצטרך שהיא תדחוק את עצמה שוב הצדה.
לא יתכן! הכאב שלה היה כל כך חשוב לה! הוא הגדיר אותה! הוא הגדיר את אישיותה! הוא היה שם כל שניה בחייה!
לא. אני מריצה את כל מה שראיתי ממנה בראשי, והכל שונה, עכשיו.
סטפני טעתה בהכל. כל מה שהבינה היה שגוי. כל מה שחשה היה שגוי. כל מה שחשה היה כל כך טריוויאלי, כל כך מגוחך. הוא הצטמצם לכלל כלום.
אבל…
"פרופסור פארקס…" והיא הביטה בי בסבלנות. "פרופסור פארקס, הכאב של סטפני, הסיבה שהוא נגע בי… גם לי יש אותו. גם לי יש את אותו כאב. כל הזמן! את אומרת שכל מה שיש לי, כל מה שאני מרגישה… לא נכון?"
פרופסור פארקס מסתכלת בי לשניה, ואז מחייכת חיוך נעים. "ברוכה הבאה," היא אומרת, "לאקדמיה."
אלוהים אדירים.
"זה לא נכון!" אני צורחת. אני כל כך חלשה. "אני לא עפר! אני לא כלום!"
פרופסור פארקס לא זזה.
זהו זה. היא סיימה אתי. היא רק יושבת שם ומסתכלת בפניי. למה לה בכלל לדבר אתי? למה שמישהו יאהב אותי?
אבל מישהו אוהב אותי. או לפחות אהב אותי. אני חייבת להתקשר אליו. אני חייבת לראות אותו. אני חייבת להרגיש שוב את מגעו.
בלי להסתכל אפילו בפרופסור פארקס, אני יוצאת בריצה ממשרדה אל המסדרון. אני רצה במסדרון בעודי מוציאה את הטלפון הסלולרי שלי ומחייגת את המספר שלו.
אני לוחצת 'שלח' רק אחרי שיצאתי מהמסדרון והגעתי החוצה, לבדי.
הוא מצלצל.
"כן," הוא עונה, תמיד נשמע אותו דבר, תמיד נשמע עליז וחסר דאגה לעולם שבחוץ.
"מייקל," קולי נשבר. אני לא בטוחה שהוא שמע אותי. "מייקל. זאת אני."
"אני מצטער, אני לא מזהה את הקול."
"אני, אה, אני מצטערת. זאת אני, אה, אה, אה, אלכסנדרה. אני… חברה של סטפני."
והטמפרטורה צונחת מצדו האחר של הקו.
"כן," הוא אומר, קולו שונה.
"אני צריכה להיפגש איתך. אני צריכה לדבר איתך על משהו. עכשיו." הוא מהסס לשבריר שניה, ולכן אני מתעקשת הלאה. "קפה ג'ון?" חמש דקות מהאוניברסיטה שבה הוא מלמד.
"אני מרצה עוד שעה."
אני לא יכולה לזהות כלום מקולו. וזה בטח אומר שהוא ממש לא רוצה לעשות את זה. אני חייבת לראות אותך! "אז עוד שלושים דקות?"
היסוס קל. "בסדר."
"יופי. תודה." ואני מנתקת מייד.
אני לא כלום!
אני רואה אותו נכנס לבית הקפה.
הוא מביט סביבו. ראיתי אותך עירום, בחור. הייתי יכולה לזהות את הגוף שלך במסדר זיהוי.
עכשיו הוא מחפש נשים שיושבות לבדן. רק אני שם. הוא ניגש אלי.
פתאום אני מבינה שאין לי מה לומר לו. אין דבר שאני יכולה לומר.
הוא עוצר לידי. "אלכסנדרה?"
אני מסירה את הכפפות במהירות מתחת לשולחן. אני קמה ומושיטה לו את ידי. הוא נוטל אותה.
ואני בתוכו. לא אכפת לי מה הוא מרגיש או מה הוא חושב כרגע. כל מה שאכפת לי הוא למצוא תמונה של סטפני – הנה! – ולהציב אותה במקומי.
למשך שניה, הוא המום מכך שהוא רואה את סטפני לפניו. אבל הוא לא מרפה מידי.
ואני מנצלת את זה כדי לראות את…
- סטפני -
- סטפני! –
- עירומה –
ואני רואה אותו מסתכל בסטפני מתפשטת בפעם הראשונה. האופן בו רגליה עולות למעלה, האופן בו יש מעט שומן, ממש כשהוא מגיע למפשעה. הוא אוהב כל כך את טבעת השומן הקטנה הזאת, מוצא את הרווח שבינה לבין תחתוניה, הרווח הזה שדרכו האור חודר מאחור, כל כך מזמין.
ואני חשה כמה הוא נמשך אליה אז. ואני גורמת לו להרגיש את זה שוב, עכשיו,למעני, כשאני עומדת לפניו.
"חבק אותי, מייקל." אני נצמדת אליו. "חבק אותי. חבק אותי." והוא מחבק אותי. חזק, כל כך חזק.
ולחיו נוגעת במצחי.
אני גולשת אל הרגע בו ראה אותה לראשונה, יושבת בין חמש נשים אחרות שלא הכיר. ודמותה ממש זינקה לעברו, נגעה בו, מצאה משהו בה אפילו מרחוק, שמצא חן בעיניו. ממבט ראשון.
אני לא יפה כמו שהיא היתה.
"תישאר," היא אומרת. הם בדירה שלו. זה אמצע היום. הוא חייב ללכת ללמד.
"אני צריך ללכת," הוא לובש את מכנסיו.
"תישאר," היא מגרגרת, ומתפתלת על מיטתו כחתול. הוא יכול לראות מתחת לשובבות שלה, כמה שהיא נואשת.
הוא לובש את חולצתו.
היא תופסת אותה ברצינות ומסתכלת בו. הייאוש בעיניה גדל. היא פוחדת שאם יעזוב את הדירה, לעולם לא תראה אותו שוב.
אוי, אלוהים, אני זוכרת את הסיטואציה הזאת. ראיתי אותה בראש שלה. אבל אני לא… מרגישה אותה יותר. מעולם לא הייתי עד כדי כך נואשת.
אני גורמת למייקל לחבק אותי חזק יותר, ומחפשת זיכרון שלה בשלב מאוחר יותר במערכת היחסים שלה, את הזיכרון החזק ביותר שלו.
"כן," אומר מייקל. הם במסדרון, שם היא דחקה אותו לפינה, מחוץ לדירתו.
סטפני ניצבת מולו, וזה כאילו הכל בתוכה משתנה. משהו בעיניה השתנה, משהו בלחייה צנח, פניה קפאו, והיא קרסה לכדור על הרצפה.
זה כאילו שהיא מתה מולו.
והיא באמת מתה ברגע הזה. אבל משהו בתוכי לא חש בכאבה באותה עוצמה כמו פעם. אני לא מדוכאת כפי שהיא היתה. אני לא סובלת מאותו כאב שהיא סבלה ממנו.
אני מרימה את מבטי אל מייקל. אני לא מאוהבת בו. אני לא נמשכת אליו.
אני פוסעת לאחור, ופיסות ממי שאני כמו נושרות אל הרצפה.
אני לא יפה כמו שהיא היתה. אני לא נואשת כמו שהיא היתה. אני לא מדוכאת כמו שהיא היתה. אני לא סובלת מאותו כאב שהיא סבלה. אני לא מאוהבת כמו שהיא היתה. אני לא נמשכת למייקל כמו שהיא נמשכה אליו. אני לא מטורפת כמו שהיא היתה.
אני לא סטפני. ואני לא פארקס. ואני לא בנדיס. ואני לא ההורים שלי.
אני לא אבק. אני לא כלום.
ואני מבינה פתאום שאני… כן משהו.
אני אני, לשם שינוי. אני שונה מכפי שהייתי. אני חזקה. אני חזקה כמו פארקס. אני חזקה יותר מפארקס, והיא יודעת את זה. אני מודעת למחשבותי. אני חופשיה. אני חסרת פחד. אני אקסטטית. אני מאוהבת… באף אחד. אני צריכה… אף אחד.
ואני גמרתי עם השטויות.
אני מניחה למייקל לשבת ועוזבת אותו. הוא יהיה מבולבל במשך כמה דקות, אבל הוא יהיה בסדר.
אני מזמינה מונית.
כשאנחנו מגיעים, אני רואה שלט מעל השער שלא הבחנתי בו קודם: 'ברוכים הבאים לאקדמיית אינדיאנאפוליס!'
נכון. כי אנחנו עוסקים בָּאמת.
סוף
