תרגום: רמי שלהבת

נאמר לי שקוראי מדע בדיוני מתלוננים שאינם יודעים דבר על חיי הפרטיים. אין לי באמת מה להסתיר – הדבר נובע פשוט מכך שאיני נוטה לספר על עצמי משום שאני מעדיף לשמוע אחרים מספרים על עצמם. אני באמת ובתמים מתעניין בהם, וגם תמיד ניתן לאסוף כך פרטים מועילים. סופר מקצועי הוא עורב מקצועי.
בקיצור נמרץ: נולדתי באי מנהטן ב-18 בדצמבר 1913 להורים בני המעמד הבינוני שהתפרנסו מעמל כפיהם. נולדתי יהודי, אבל משפחתי הפגינה גישה פתוחה כלפי הדת והניחה לי למצוא את אמונתי בכוחות עצמי. בחרתי בחוק הטבע. אבי גדל בשיקגו, שהיתה מאז ומתמיד עיר מופקרת ולא הקדישה תשומת לב מרובה לענייני האל. גם הוא היה כזה. אמי היא מדענית נוצריה שקטה. כשאני עושה משהו שמוצא חן בעיניה, היא מהנהן ואומרת, "כן, כמובן. המדע ילד אותך". בהיותי ילד נהגתי ללעוג לה על אמונתה, והיו לנו ויכוחים מופלאים. עדיין יש לנו, ואבי יושב ומחייך באדיבות. כך שחיי בבית התאפיינו בליברליות ובשבירת מוסכמות.
הלכתי לבית הספר החד-כיתתי האחרון במנהטן (שמונצח כיום כציון דרך היסטורי), ולבית ספר תיכון חדש ויפה בפסגת וושינגטון הייטס (מקום שהפך כיום לזירת עימותים בין-גזעיים אכזריים). הלכתי לאוניברסיטת פנסילבניה בפילדלפיה, שם עשיתי מעצמי צחוק כשניסיתי להפוך לאיש אשכולות. סירבתי לבחור התמחות והתשתי את עצמי בשילוב של מדעי הרוח עם מדעי הטבע. הייתי העלוב בחברי נבחרת השיט, אך בנבחרת הסיף ניצחתי יותר מכולם.
המדע הבדיוני משך אותי מאז שכתבי העת של הוגו גרנסבק החלו להופיע לראשונה בדוכני הספרים. שרדתי בשלום את השנים המיאשות של אופרות החלל, בימים שבהם סופרי המדע הבדיוני היו עדיין כתבני מערבונים זולים שפשוט תרגמו "חוות איקס העצל" ל"כוכב לכת איקס", ועל בסיס זה כתבו סיפורים נוסחתיים מאותו סוג בדיוק, תוך שהם מחליפים את גנבי הבקר בשודדי חלל. קיבלתי בברכה את התגלותו המפוארת של ג'וזף קמפבל, שכתב העת "אסטאונדינג" שבעריכתו הביא עמו את תור הזהב של המדע הבדיוני.
אח! מדע בדיוני, מדע בדיוני! אהבתי אותו מרגע לידתו. קראתי אותו כל חיי, מפה ומשם, בהתרגשות, בחדווה, לעתים בעצב. שוו בנפשכם ילד בן שתים-עשרה, צמא לרעיונות ולדמיון, שואל מהספריה אוספים של סיפורי מעשיות – "ספר הפיות הכחול", "ספר הפיות האדום", "ספר הפיות הארוג" – ומבריח אותם הביתה מתחת למקטורנו, משום שהתביש בכך שבגילו הוא קורא סיפורי מעשיות. ואז הגיע הוגו גרנסבק.
בימים ההם קראתי מדע בדיוני לעתים מזומנות. דמי הכיס שלי לא היו גבוהים, כך שלא יכולתי להרשות לעצמי לקנות עיתונים. הייתי מדפדף בדוכן העיתונים מחוץ לחנות המקומית, כחוכך בדעתי איזה מהם לקנות. עלעלתי בעיתוני המדע הבדיוני, קורא בהם במהירות, עד שהגיע בעל החנות וגרש אותי משם. אחרי כמה שעות הייתי חוזר וממשיך במקום שבו נאלצתי לנטוש. במחנה הקיץ היה איתי ילד מתועב שנהג לקבל את רבעון "אמייזינג" ביולי. אני הייתי הבא אחריו בתור, והוא היה מתועב כי קצב הקריאה שלו היה אטי להחריד.
מעניין שאינני זוכר כמעט את הסיפורים ההם. את הפרסומים המחודשים של ה.ג. וולס, כמובן, והספר הראשון שקניתי בחיי היה אוסף סיפורי המדע הבדיוני הקצרים של ה.ג. וולס. אני זוכר את "החתך הארבע-מימדי" (זכרתי נכון את השם?) שהרעיון שהציג הכה אותי בתדהמה. אני חושב שקראתי לראשונה את "שטוחלנדיה" מאת א' ריבוע כשהודפס מחדש ב"אמייזינג". אני זוכר את כריכתו של ספר שנקרא למיטב זכרוני "המבול השני". הוא הציג את ניצולי המבול במעין תיבת נוח שניה, צופים בהשתאות בפסגת האוורסט העירומה עקב הגשמים. הפסגה נצצה מאבנים יקרות. לפני כמה שנים ראיינתי את סר אדמונד הילרי מניו-זילנד והוא לא אמר דבר על יהלומים ואבני ברקת. עוד עניין שגורם לאדם לחשוב בלהט.
בשנות התיכון והקולג' המשכתי לקרוא מדע בדיוני, אך תסכולי, כאמור, גבר והלך. עידן הספרות הזולה השתלט על התחום, ורוב הסיפורים עסקו בגיבורים עם שמות כ"בריק מלוי", שנשלח להילחם בשודדי חלל, פולשים מעולמות אחרים, חרקי ענק, וכל שאר הזבל המופק בהוליווד גם בימינו. אני זוכר ספר מחריד לחלוטין על קנוניה של כושים הזוממים להשתלט על העולם. הכושים האלה, אתם מבינים, המציאו נסיוב שהפך אותם ללבנים, כדי שיוכלו להתקבל, והם היו משעממים מעצם מהותם. בריק מלוי טיפל בממזרים השחורים האלה. התקדמנו הרבה מאז, מה?
היו כמה רגעים מוצלחים. מי יכול לשכוח את השפעתו של "אודיסיאה במאדים" של וויינבאום? הסיפור היחודי הזה חולל אופנה שלמה של חייזרים מוזרים במדע הבדיוני. "אודיסיאה במאדים" היה אחת הסיבות שדחפו אותי לשלוח את סיפורי הראשון ל"סטנדרט מגזינים", שפרסמו את הקלסיקה של וויינבאום. לרוע המזל, וויינבאום התפרק והידרדר לכדי סופר פנטסיה מהדרג השני, ומת צעיר מכדי שיספיק למלא את הבטחתו הראשונית.
ואז בא קמפבל שהציל, רומם והעניק משמעות וחשיבות למדע הבדיוני. הז'אנר הפך כלי להעברת רעיונות, תעוזה, עזות מצח. למה למען השם הוא לא היה הראשון? המדע הבדיוני נאבק עד היום לנער מעליו הדימוי הזול אשר הודבק לו בעבר, ושכיום ניכר שאינו ראוי לו עוד. הדבר מזכיר לי את תאוריית התפוצצות הטלגוניה. שמרגע שסוסה גזעית המליטה סייח מאב לא גזעי, לעולם לא תוכל יותר להמליט סייח גזעי אחר. המדע הבדיוני סובל עדיין מטלגוניה.
איזו תקופה מאושרת! נהגתי ללכת לחנות כתבי עת מיד שניה ולקנות עותקים ישנים של "אסטאונדינג". זכור לי סופשבוע לוהט ביולי שבו אשתי יצאה לעבוד בתאטרון קיץ ואני ביליתי בשקיקה יומיים בחברת "Slan" של ון-ווגט ו-"Universe", של היינליין. איזה רעיון, וגדוש בכל כך הרבה דמיון ובהגיון חסר רחמים! זוכרים את "Black Destroyer"? זוכרים את "חלכן היה נמזר" של לואיס פדג'ט? במקור הוא נמסר למעצמה החמישית. זוכרים – אבל אין טעם. יכולתי להמשיך עד בלי די. ספרי הפיות הכחול, האדום והארוג היו ואינם עוד.
כשגמרתי את האוניברסיטה לא היה לי מושג מה אני רוצה לעשות בחיי. בדיעבד אני מבין שהייתי זקוק לשנת חופש, אבל בתקופה ההיא לא שמעו בארצות הברית על דברים כאלה. הלכתי ללמוד שנתיים בבית ספר למשפטים (סתם כדי למשוך את הזמן) וזכיתי להפתעתי להשכלה מרוכזת שעלתה בהרבה על שנות התואר הראשון. אחרי שהתרוצצתי והתבטלתי, לצערם הרב של הורי, שרצו לראות אותי פותח בקריירה קבועה, ניסיתי לבסוף לכתוב סיפור מדע בדיוני, ששלחתי ל"סטנדרט מגזינים". שמו המגוחך של הסיפור היה "Diaz-X".
שני עורכים בצוות כתב העת, מורט ווייסינגר וג'ק שיף, התעניינו בי, אני חושד שבעיקר משום שבדיוק סיימתי לקרוא ולהעיר על "יוליסס" של ג'ויס והטפתי בשבחו בהתלהבות, ללא שום דרבון חיצוני, לעליצותם הרבה. הם אמרו לי את הרעיון שעלה בדעתם. "Thrilling Wonder" ערכו תחרות נושאת פרסים לסיפור החובבים הטוב ביותר, ועד כה לא הגיע אליהם אף מועמד ראוי: הם חשבו שאולי "Diaz-x" יצליח למלא את המשימה אם יכתב כמו שצריך. הם הראו לי איך לשכתב את הסיפור למשהו מתקבל על הדעת ונתנו לו פרס בסך 50 דולר. הוא הודפס תחת השם "האקסיומה השבורה". הם המשיכו לתרום לי מהידע המקצועי שלהם, ומעולם לא חדלתי להודות להם על כך.
במהלך ראיון שהענקתי לאחרונה ל"פבלישרז וויקלי" עם ידידי ואלופי רוברט היינליין (הוא מעדיף את השם "רוברט" על פני "בוב") שאלתי אותו איך התחיל עם המדע הבדיוני.
"התחלתי לכתוב ב-39, ולא יכולתי להפסיק. כתבתי כל מה שלמדתי בחיי: הצי, הצבא, הכל. סיפור המדע הבדיוני הראשון שלי היה 'Lifeline'. ראיתי מודעה ב-'Thrilling Wonder' שהציעה פרס של 50 דולר לסיפור החובבים מהטוב ביותר, אבל אז גיליתי שב'אסטאונדינג' משלמים סנט למילה, והאורך של הסיפור שלי הגיע ל-7,000 מילה. אז הגשתי להם אותו קודם והם קנו אותו."
"בנזונה," אמרתי בשיניים חשוקות. "אני זכיתי בתחרות ההיא של Thrilling Wonder, ואתה ניצחת אותי בעשרים דולר."
שנינו צחקנו, אך למרות הערכתנו ההדדית, אני חושד ששנינו ידענו שרוברט גבר עלי במדע הבדיוני לא רק בעשרים הדולרים האלו.

…ואת שאר המאמר ניתן למצוא בגליון 17.

תרגום: אהוד מימון

היה היה איש שהשחית את ההיסטוריה. הוא מוטט אימפריות והדיח שושלות מכסאן. בגללו מאונט ורנון לא היה הופך לאנדרטה לאומית, והעיר קולומבוס באוהיו היתה נקראת קאבוט, אוהיו. בגללו שמה של מארי קירי היה נזכר לדראון עולם בצרפת, ואיש לא היה נשבע בזקנו של הנביא. למעשה, מציאויות אלה לא אירעו, כיוון שהיה פרופסור מטורף; או, במלים אחרות, הוא הצליח רק בהפיכתן ללא אמיתיות עבור עצמו.
הקורא הסבלני מכיר היטב את הפרופסור המטורף הקונוונציונלי, קצר-הקומה וגבה-המצח, היוצר מפלצות במעבדתו שתמיד פונות כנגד יוצרן ומאיימות על בתו הנחמדה. סיפור זה אינו עוסק באדם בדיוני שכזה. הוא עוסק בהנרי האסל, פרופסור מטורף אמיתי ברמתם של אנשים נודעים יותר כמו לודוויג בולצמן (ע"ע "חוק הגזים האידאליים"), ז'ק שארל ואנדרה מארי אמפר (1775-1836).
כל אחד אמור לדעת שהיחידה החשמלית אמפר נקראה כך לכבודו של אמפר. לודוויג בולצמן היה פיזיקאי אוסטרי נכבד, שהתפרסם בזכות מחקרו על קרינת גוף שחור כמו גם על מאפייני גזים אידאליים. אפשר למצוא אותו בכרך 3 של האנציקלופדיה בריטניקה, BALT עד BRAI. ז'ק אלכסנדר סזאר שארל היה המתמטיקאי הראשון שהתענין בתעופה והוא המציא את הכדור הפורח ממולא המימן. כל אלה היו אנשים אמיתיים.
הם גם היו פרופסורים מטורפים אמיתיים. אמפר, למשל, היה בדרכו לפגישה חשובה עם מדענים בפריז. במהלך הנסיעה צץ בראשו רעיון מבריק (חשמלי בטבעו, אני מניח) והוא שלף עפרון ושרבט את הנוסחה על דופן המרכבה. היא היתה, בערך: dH=ipdl/r2 ובה p הוא אורך האנך מנקודה P לקו היסוד dl; או dH=i sin θ dl/r². זה מה שידוע לעתים כחוק לפלאס, אף על פי שהוא לא נכח בפגישה.
בכל מקרה, הכרכרה הגיעה לאקדמי. אמפר זינק החוצה, שילם לנהג, ומיהר לפגישה כדי לספר לכולם על הרעיון שלו. אז הבין כי מה שרשם לא היה איתו, נזכר איפה השאיר אותו, ונאלץ לרדוף אחרי המרכבה ברחובות פריז כדי להשיב את נוסחתו הנמלטת. לפעמים אני מדמיין לעצמי שכך איבד פרמה את ה"תיאורמה האחרונה" המפורסמת שלו, אף על פי שגם פרמה לא היה בפגישה, מאחר שמת כמאתיים שנה קודם לכן.
או בולצמן, למשל. כאשר העביר קורס מתקדם בתורת הגזים האידאליים, הוא שילב בהרצאות חישובים דיפרנציאליים ואינטגרליים שאותם חישב במהירות וכלאחר יד בראשו. כזה ראש היה לו. לסטודנטים היה כל כך קשה לפענח את המתמטיקה משמיעה שהם לא הצליחו לעקוב אחרי ההרצאות, והתחננו בפני בולצמן שיפתור את המשוואות על הלוח.
בולצמן התנצל והבטיח לעזור יותר בעתיד. בהרצאה הבאה פתח ואמר, "רבותי, אם נשלב את חוק בויל עם חוק צ'רלס, נקבל את המשוואה pv = p0v0 (l + at). מובן מאליו שאם asb = f (x) dxχ(a), אז pv=RT וגם vs f (x,y,z) dV = O. זה פשוט כמו שתים ועוד שתיים שווה ארבע." בנקודה זו נזכר בולצמן בהבטחה שלו. הוא פנה אל הלוח ורשם בהקפדה בגיר 2+2=4, ואז חפז הלאה, מחשב את החישובים המסובכים בראשו כבדרך אגב.
לז'ק שארל, המתמטיקאי המבריק שגילה את חוק שארל (הקרוי לעתים חוק גיי-ליסק) שבולצמן הזכיר בהרצאתו, היתה תשוקה מטורפת להפוך לפליאוגרף מפורסם – כלומר מגלה של כתבים עתיקים. אני חושב שיתכן שהצורך לחלוק את הקרדיט עם גיי-ליסק הוריד אותו מהפסים.
הוא שילם לנוכל מובהק בשם וריי-לוקה מאתיים אלף פרנקים עבור מכתבים בכתב יד שנכתבו לכאורה על ידי יוליוס קיסר, אלכסנדר הגדול ופונטיוס פילאטוס. שארל, אדם שיכול היה לראות מבעד לכל גז, אידאלי או אחר, האמין באמת ובתמים לזיופים האלה אף על פי שוריי-לוקה המגושם כתב אותם בצרפתית מודרנית על נייר מודרני שנשא סימני מים מודרניים. שארל ניסה אפילו לתרום אותם ללובר.
האנשים האלו לא היו אידיוטים. הם היו גאונים ששילמו מחיר כבד על גאונותם, כיוון ששאר חשיבתם היתה שלא מן העולם הזה. גאון הוא מי שמגיע אל האמת בדרך לא צפויה. למרבה הצער דרכים לא צפויות מובילות לאסון בחיי היום-יום. זה מה שקרה להנרי האסל, פרופסור לכפייתיות שימושית באוניברסיטה פלמונית, בשנת 1980.
אף אחד לא יודע איפה נמצאת אוניברסיטה פלמונית או מה מלמדים בה. יש לה סגל של כמאתיים תמהונים, והסטודנטים הם כאלפיים חריגים – מסוג האנשים שנשארים עלומי שם עד שהם זוכים בפרס נובל או הופכים לאדם הראשון על מאדים. תמיד אפשר לזהות בוגרים של א.פ. כששואלים אותם איפה הם למדו. אם מקבלים תשובה חמקנית נוסח "אוניברסיטה ממשלתית", או "אה, זו אוניברסיטה נידחת, לא שמעת עליה", אפשר להיות בטוחים שהם למדו בפלמונית. יום אחד אני מקווה לספר לכם יותר על האוניברסיטה הזו, שהיא מוסד ללימודים גבוהים במובן הפיקוויקי בלבד.
בכל מקרה, הנרי האסל יצא לדרכו הביתה ממשרדו שבמרכז הפסיכוטי, מוקדם באחר צהרים אחד, ופסע במורד שדרת התרבות הגופנית. אין אמת בכך שהוא עשה זאת כדי לנעוץ עיניים בסטודנטיות שתרגלו יוריתמיקה אזוטרית בעירום; אלא שהאסל אהב להתפעל מהגביעים שהוצגו לראווה בשדרה, לזכר הקבוצות הגדולות של הפלמונית שזכו בסוג האליפויות שבהן זוכות קבוצות פלמוניות – בענפי ספורט כגון פָּזֶלֶת, אַטֶמֶת ורַעֶלֶת-נקניקים. (האסל היה אלוף הפטלת ליחידים במשך שלוש שנים ברציפות). הוא הגיע הביתה כשרוחו מרוממת, ונכנס בעליזות לבית כדי למצוא את אשתו בזרועות גבר.
שם היא היתה, אשה יפהפיה בת שלושים וחמש, ולה שיער אדום מעושן ועיני שקד, עטופה בחיבוקו החם של אדם שכיסיו גדושים עלונים, מתקנים מיקרו-כימיים ופטיש רפלקסים – טיפוס אופיני לקמפוס של א.פ., למעשה. החיבוק היה כה אמיץ עד כי אף אחד מהצדדים הפוגעים לא הבחין בהנרי האסל הנועץ בהם מבט רושף מהמסדרון.
זכרו את אמפר ושארל ובולצמן. האסל שקל תשעים קילוגרם. הוא היה שרירי וחסר עכבות. היה זה משחק ילדים עבורו לבתר את אשתו ומאהבה וכך להשיג את מטרתו – לשים קץ לחייה של אשתו. אבל הנרי האסל נמנה על ליגת הגאונים; מוחו פשוט לא פעל כך.
האסל התנשם והתנשף, פנה ושעט כקטר אל מעבדתו הפרטית. הוא פתח את המגירה המסומנת "תריסריון", והוציא אקדח תופי בקוטר 0.45. הוא פתח מגירות אחרות, שעליהן תוויות מעניינות יותר, והרכיב מתקן. בתוך שבע וחצי דקות בדיוק (כזה היה זעמו) הוא הרכיב מכונת זמן (כזו היתה גאוניותו).

…ואת שאר הסיפור ניתן למצוא בגליון 17.