חלק ראשון

הַשְ התאפקה שלא לנפץ את מזוודת המולטימדיה המבהיקה שלה. הג'ינגלים הבלתי פוסקים שהשמיעה והאַנִימֶה-צִיוּת שהוקרנו על הדופן החיצוני שלה כמעט הוציאו אותה מדעתה. היא ידעה שבזלת השקעות בע"מ לא תתלהב, שהיא תצטרך לשלם על התיקון, והיתה בטוחה שלא תצליח לנפץ את מסגרת הטיטניום. היא חזרה מהעבודה, עדיין בחליפת הטיסה, מיוזעת ומותשת מהמסע הארוך. כל מה שרצתה היה קצת שקט ומקום לנוח. אולי קצת אהבה.
היא לא קנתה ארוחת ערב בדוכנים. יהיה אוכל במעונות, ובחינם. חבל לבזבז. הרגשה כללית מחורבנת. לא משהו ספציפי. סתם עוד יום כזה, תקופה כזאת. הכל בגלל בָּז. היא ידעה שיום ההולדת שלו מתקרב ואיתו פקיעת החוזה, וסירבה להאמין שהיא עומדת לאבד אותו לטובת הבחוץ. בָּז הבטיח והאירוסין היו משהו אמיתי שיחזיק אותה, אבל בפנים כאב לה. העובדה שהבטן מחתה ולא הלב רק דכדכה אותה עוד יותר.
הַשְ ניגשה אל אחד מלוחות הקריאה של התחבורה הציבורית, והניחה את אצבעה במרכז המסך. היא הקפידה לעשות זאת בעזרת האצבע המורה של יד שמאל ולשמור על המרווח, כפי שהמכונה טרחה להזכיר בכל כמה שניות. לאחר שהמסוף הקריא את מספר החשבון שלה לחצה אישור. הקול הנשי בישר לה שמונית שרות תגיע בעוד שלוש דקות וכי בשל זמן ההמתנה הארוך היא זכאית לקנות קרטונית מיץ תפוזים סינתטי בהנחה. הַשְ התיישבה על שפת הרמפה, מנדנדת את רגליה, מביטה מטה בקרני הלייזר האדומות שתחמו את המסלולים.
היא גיששה אחר קפסולת הסיגריות בכיס מכנסי חליפת הטיסה, ושמטה אותה לכף ידה כשהיא מוסתרת היטב. היא הצמידה את הקפסולה במיומנות לכרית כף ידה בעזרת הקמיצה. לא היתה לה שום סיבה להסתכן בכך שמצלמות הרחף של משרד הבריאות יצלמו אותה. היו לה כבר שתי נקודות בריאות ולא היו לה זמן או כוח לקורס רענון.
על המדרכה הבחינה בקרטונית תפוזים זרוקה ליד פתח הדחיסה. העובדים הקטנים של בָּז מתרשלים והיא לא היתה רחוקה מהמעונות. מעניין מה יהיה לו להגיד על זה. היא התכופפה אל הקרטונית והרימה אותה. מבט למעלה גילה שמצלמת הרחף כבר החליקה לאורך חוטי רשת התקשורת בדרך למשימתה הבאה. בתנועה חטופה היא הרימה את הקרטונית אל שפתיה, שתלה את הקפסולה בין שפתיה ודימתה תנועות שתיה. לחץ קל של שיניה על נקודת הלחיצה הפעיל את הקפסולה בחלל הפה.
הַשְ שאפה את העשן אל ריאותיה, מתענגת על הצריבה הקלה בגרונה. שלוש שאיפות בהולות מיצו את מנת הניקוטין בקפסולה והיא בלעה את המעטפת הריקה והאורגנית. לאחר מכן כיוונה את הקרטונית לפח הדחיסה, עצמה עין אחת וקלעה פנימה בקשת רחבה. קול שקשוק קל נשמע, בוכנות הדחיסה שרקו ונשפו, וקוביית קרטון קטנה נשמטה מבסיס פח הדחיסה אל תעלת המחזור, נשאבת אל הצנרת.
המונית הגיעה והתרוממה אל גובה המדרכה. דלתה האחורית נפתחה. הש התישבה במושב האחורי והצמידה את ידה לסורק, פניה מופנות אל המצלמה שבמחיצה בין תא הנוסעים למושב הנהג. המסך הקטן הציג את פניו השחומות והחייכניות של הנהג, שנתחמו על ידי תלתלים שחורים קטנים עטורי פעמונים כסופים.
"בזלת השקעות בע"מ אלפיים שישים ושבע, למעונות ארבעים ושבע דרום."
על המסך הופיע מסלול הנסיעה הקצר והכלכלי ביותר, הנהג והנוסעת אישרו אותו בלחיצה והמונית החלה להתקדם לאיטה על הפסים. המסך הבהב בצהוב.
"תגידי, אפשר לשאול אותך שאלה? "חייכו אליה מהמסך פני הנהג.
"נו, דבר."
הַשְ ידעה מה הוא הולך לשאול. היא שנאה את השאלה ושמעה אותה פעמים רבות מדי.
"את מתגעגעת?"
התשובה המזלזלת, הסרקסטית, המוכנה כמעט יצאה מפיה. זאת לא היתה השאלה שחשבה שישאל.
"לפעמים. לרוב לא. הייתי קטנה."
"את לא מהמתנדבים? את נראית כזאת."
"אני מהמשולבים," שיקרה הַשְ. אולי כי זה לא שינה באמת, אולי כי זה היה כל ההבדל. אולי כי לא היה לה כוח לרקוד שוב את הריקוד הזה. שתיקה מעיקה, כמעט מתוחה.
שתיקות מתוחות בין זרים הן הכי גרועות. הן לא טבעיות. הן לא אמורות להיות שם.
לאף אחד לא אמור להיות אכפת או לפחות כך היא תורגלה לחשוב. גם אחרי כמה שנים בעולם שלהם היא עדיין לא היתה בטוחה עד הסוף בכלום.
"אפשר לשאול אותך עוד משהו?"
היה בקולו גוון מתעניין. אפילו יותר מהמרחרחים הרגילים, אלה שמחפשים נושא להעביר איתו את הנסיעה אל המעונות.
"בסד' ".
"את כועסת עליהם לפעמים?"
"למה? "
"אשתי. היא היתה מהמשולבים הראשונים. ניסתה לחזור לשם. חזרה בדיכאון. היא בסדר עכשיו אבל לפעמים היא נראית לי חצי- חצי כזאת. לא מוצאת את המקום שלה, את מבינה?"
היא הבינה. זה לא היה צפוי ולא היה רגיל. הישראלים כמעט אף פעם לא התחתנו עם משולבות. אולי הוא נכה של משרד הביטחון. אולי ככה הוא קיבל את המונית. אולי ככה הוא קיבל את אשתו. הכל הם קיבלו על מגש של כסף. וזה היה צודק. הם היו שם בזמן שהסבא שלה עוד למד תורה. הם הבטיחו את השלום. הם אלה שהקוד הגנטי שלהם נדפק מהזיהום. הם והילדים שלהם, והנכדים.
כל פעם יש את דור הפאנטים. זה שדופק את הכל בגלל האידיאלים. כמו אצלה, כמו אצל הדוסים. ואת המחיר תמיד משלמים הנשים והילדים. אלה שמחליטים בשבילם. עד עכשיו, עד שהיא החליטה להתנדב לפרויקט. אבל לא היה לה זמן להרהורים, למחשבות, להיסוסים. כדאי לסיים את זה מהר. יותר מדי הפתעות.
"אתה יודע איך אומרים – אתה יכול להוציא את האשה מהדוסים, אתה לא יכול להוציא את הדוסים מהאשה."
פני הנהג חייכו מהמסך הקטן. הש ידעה מה לומר. מספיק לשלב משהו שמדיף מאמריקה וזה נשמע להם נורא חכם. כל הפתגמים והאמרות שהכירה מהחיים הקודמים יתקבלו בתמיהה. קלישאות, לעומת זאת, תמיד עבדו ועבדו טוב, ולכן היו גם הטבעיות ביותר. הראשונות ששיננה, הראשונות ששלפה במצבי לחץ.
היא העדיפה את זה ככה. פשוט יותר, מעיק פחות.
המסך הבהב שוב בצהוב, ואז החשיך. הם הגיעו למעונות. מהשער היא פנתה בחדות לעבר מעונות 47 צפון, המגורים של בָּז. היא זכרה במעורפל שמצפון נפתחת הרעה, אבל לא למה או איך. חוץ מזה, הרעה אולי היתה מעורפלת אבל גופו של בז היה מוצק.
היא לא היתה אמורה להכנס אל מעונות הבנים, אבל רוב המשגיחים כבר שוחדו במספיק מתנות קטנות מהמשימות הקצרות שלה או היו מאוהבים בה דיים כדי שיאפשרו לה לעשות ככל העולה על רוחה. המשגיח פתח לה את הדלת. היא נכנסה בחיוך רחב ומפלרטט קלות וללא רישום.
במעלית לחצה על הכפתור של קומת הגג, חדר 102. בבואתה שנשקפה מהראי הביטה בה במעין ציפיה. שיער חום וחלק עד כתפיה, אף קטן וכפתורי, שפתיים מלאות מכפי שרצתה אך בדיוק במידה בה אהב אותן בז, וזוג עיניים חומות ענקיות שהזכירו לה את דמויות האַנִימֶה-צִיוּת שעוֹתִי אהבה להוריד מהארכיבים הציבוריים. המעלית עצרה את עלייתה המאוזנת והמתונה והחלה במסע האופקי והאיטי אל עבר החדר המבוקש. המנגנון הפניאומאטי שחרר אוויר בהססנות של זוחל, והדלתות שנדחפו קדימה נעו הצדה במסילה הפנימית של המסדרון.
היא עמדה מול דלת הכניסה למסדרון של בָּז וקָּע, העוזר האישי של ארוסה, הביט בה. את רוב פני האבן שלו כיסתה צלקת מוכרת. הש ידעה מה קורה בשבתות אצל משפחות מרובות ילדים. צלקת מכוויות של מיחם לשבת היתה אחד מסימני ההיכר של בן זקונים בקרב המשולבים. קשה היה לארגן שידוך למצולק, וטיפולי קופת החולים היו יקרים. בדרך כלל המצולקים רגשית ופיזית היו הראשונים שהרב החליט לשלוח לתוכנית השילוב.
הלסת הכבדה של קע היתה צמודה לחזהו כשנד בראשו לברכת שלום. נדמה היה שצווארו נטמע בעצמות הבריח של חזהו דמוי החבית. זרועותיו, שהיו שלובות עד כה, נפתחו מחיבוקן והוא הרים אצבע לשפתיו לאות שתשמור על השקט. גלאי הקול והמשקל עבדו בכל מסדרונות קומת הגג, דרישה של הביטוח.
הָשְ נותרה דוממת מול הדלת, חייכה אל קע ונדה בראשה בלי להשמיע קול. הוא הוציא את המשקל הנייד מכיסו וסרק אותה מבעד לדלת השקופה.
חמישים ושישה קילוגרמים וארבעה עשר גרמים.
הש כבר התרגלה לאכזריות חברות הביטוח – בכל פעם שפסעת אל תוך אזורים יוקרתיים ידעת בדיוק כמה את שוקלת. סורקי המשקל הציבוריים היו עינוי סיני ומתמשך מתוצרת טיוואן או הודו.
קע כבר היה מוכן עם גליון הנתונים שלו. הוא חייג לבחור המתאים. שניות לאחר מכן פסע מחוץ למעלית משולב רזה, חיוור ונמוך קומה שרפיסותו הדהדה בכל צעד. בטח מכנים אותו בע באיזה סגול או צירה או חטף פתח. קע סרק את המשולב. היו חסרים לו עשרים ושישה גרמים. הש מיהרה לשלוף מכיסה את מתקן המאסה ולהקיש את הספרות 26. היא מסרה למשולב הרזה את המתקן. הוא אפילו לא הרים מבט, אלא שלף את כרטיס הזיהוי שלו והעביר אותו בפס המגנטי. הקול הנשי המוכר, הנעים והמאוס הציג אותו.
"בזלת השקעות בע"מ מספר אחת-שלוש-שבע-אחת-חמש, לשעבר דניאל אייזן. זכר, פרויקט השילוב, גובה מאה שישים ושלושה סנטימטרים, משקל חמישים ושישה קילוגרמים וארבעה עשר גרמים, ידוע גם בכינוי בֶּע. מתגורר בחדר מספר שמונים-ושש קומת ביניים מעונות ארבעים-ושבע צפון. נכנס למסדרון קומת גג חדרים מאה עד מאה-ושש. הרשאה ניתנת על בסיס שכנות. כניסה ראשונה בתאריך זה."
קָּע פתח את דלת המסדרון במחווה ג'נטלמנית בלי לשנות את ארשת פניו. לפני שפסעה אל פנים המסדרון חלפה בהש מחשבה: האם תוכל למצוא מישהי במעונות הבנות שתוכל להעלים בתוכה את תשעים ומשהו הקילו של בז? לא סביר. אם היתה מישהי כזאת, היא ודאי כבר נשלחה לחוות הרזיה תחת איזה תת סעיף לחוק הבריאות האזורי והמדכא.
כמה צעדים בתוך המסדרון הציבו אותה מול הדלת הפנימית, שהיתה עשויה מעץ. בָּז למד לפנק את עצמו בשנה האחרונה. היא נקשה בתקיפות. מצלמת הוידיאו הפנימית, האישית, צקצקה וסבבה אליה, והָשְ הציגה אצבע משולשת אל העדשה. הדלת נפתחה.
בצדו השמאלי של לופט מאובזר ישב בָּז על דרגש עור רחב כשפלג גופו העליון חשוף והוא בוחן את שריר הקיבורת שלו נמתח ונרפה בעודו מרים ומוריד משקולת יד כבדה. "והוא הבשר התופח שבמרפק שבין פרק הכתף ובין פרק הזרוע," ציטט בחיוך, חושף שיניים מולבנות.
"ממש נפש בריאה בגוף בריא," סנטה בו הָשְ, כשהיא נותרת לעמוד.
גם הקלישאות שלהם עבדו. הוא היה נבוך, הוא לא ציפה לה. הוא ידע מתי היא חוזרת אבל לא שתגיע ישר אליו, הישר מהמשימה. שקט.
היא קיוותה שהריהוט ישתנה. הוא קם ממקומו והניח את המשקולת על מדף תחתון עליו נחו עוד משקולות בגדלים ומשקלים שונים.
"ביזנס או פלז'ר?"
עכשיו הוא משחק במגרש החדש שלהם. עדיין מתרגל לרעיון שהיא שם.
"פלז'ר. את העסקים שלי אני מקווה שסיימתי עד תחילת השבוע. הייתי במשימה זוועה והגעתי ישר חזרה, לכאן. פחדתי שאני אפספס אותך, אפילו לא הספקתי להחליף בגדים, להתקלח."
"את באמת נראית זוועה, אבל אני לא יודע אם מקלחת תעזור במקרה הזה."
הוא פשט את מכנסי ההתעמלות הקצרים שלו ואת תחתוניו, הותיר אותם במרכז החדר וניגש אל פינת הלופט. היא הביטה בו מתרחק מעדנות בעיכוס שידעה שביצע לכבודה. תמיד משחק. בָּז נעמד במלבן רחב שהיה תחום בשולי גומי והחווה כלפיה בידו. היא התקרבה אליו והוא חיבק אותה מאחור חיבוק דובי וחם. היא הרגישה אותו מצפה ומתגעגע אליה, קשוח מבחוץ, מאוהב ככלבלב מבפנים. בז אחז בה שלא תזוז תוך שהוא פוקד "מקלחת!" בקול הבס שלו על מערכת הדוזיאה.
לשמע הפקודה החלו מתחלפות הפלטפורמות. במקום בו היו לפני רגע כונניות עם משקולות החלו עולים לוחות זכוכית לאט לאט ובמקום מאוורר התקרה של ריהוט חדר הכושר סבבה פלטפורמה שהתהפכה בתקרה, וכמיקרופון בתחרות איגרוף קדומה בלאס וגאס השתלשל מטה לאט לאט טוש מקלחת בעיצוב של המאה העשרים. בלחיצה על חגורת הטיסה נפתחו כל הסגרים והרוכסנים המגנטים והש פסעה אל מחוץ לבגדיה ואל המקלחת שכבר החלה שוצפת ומעלה אדים.

…ואת שאר הסיפור ניתן למצוא בגליון 17.

סיפור זה הופיע בגליון 7, והיה בין המועמדים הסופיים לפרס גפן 2004.

נשארו לי עוד שבועיים על ההר.
עוד שבועיים ואני חופשי בבית. סוף שירות. אני כבר מתכנן את הטיסה לאיים. הסמים. הבחורות. המוזיקה. אבל לפני זה נשאר עוד דבר אחד לעבור. יום הזיכרון.
אני הסמל הבכיר על הר איתן. חוץ מאנשי הקבע אני הוותיק ביותר פה על ההר. במקום הזה.
המקום הכי שקט ועצוב שיש. ”הר איתן, ההר הכי חלש שיש”. חטפנו חודש ריתוק על החולצה ההיא, אבל היה שווה. מאז אף אחד לא נגע במחזור שלנו.
בחרו אותנו במיוחד. כולנו מגש הכסף ג'וניור. אי אפשר לשים אותנו בחזית איפה שזה קורה, אז שמים אותנו בעורף, איפה שמתמודדים עם התוצאות. זה היה רעיון של איזה אלוף פיקוד העורף אידיוט שחשב שבגלל שאנחנו משפחת השכול אז הסף רגישות שלנו לנושא יהיה גבוה. בגלל שגם הוא מהמשפחה, לאף אחד בפיקוד לא היו ביצים להסביר לו איזה רעיון דבילי זה.
זאת השנה השלישית שההר פועל. לקח לו שנים עד שהוא נהיה מבצעי. כשאני הגעתי הוא כבר עבד אבל עדיין היו תקלות והפרעות וגליצ'ים של המערכת. בשני ימי הזיכרון הקודמים היו פשלות, והשנה הם מעבירים באופן סופי את הטקס המרכזי מהר הרצל לכאן. הכל צריך לתקתק. כולם יהיו פה, כל המשפחות, החדשות והישנות. השנה יש איזה באז בנוגע להנצחה. הכסף מדבר. החוקים שקבעו מחדש. הדיון על הפורמט. המון רעש. ויכוחים.
כן צפירה או לא צפירה? כן נאומים או לא נאומים? מטח כבוד מרובים או הקלטת הולוגרמה?
ובאיזה סדר יהיו הדוברים? ומתי ישימו את הרבי? ומה עם נפגעי פעולות האיבה?
החלטות. המון החלטות, המון שינויים והכל צריך לקרות שבועיים לפני השחרור שלי.
היה בו משהו מצמרר, בהר הזה. שורות של שורות של פלטות עם שמות, דרגות וכפתורים.
שפכו פה כסף בכמויות, וזה היה פרויקט ההנצחה הכי מתקדם שיש.
טוב, אין הרבה מדינות שמייצאות הנצחה. היו צריכים לתת דחיפה לתעשייה, וההר היה בתוכניות כבר המון שנים. גם הוויכוחים. בעוד שלושה ימים הטקס יתקיים כאן.
הצועדים והכיתות כבר מוכנים. האבטחה מסביב כבר נפרשת. כל האנשים של ההנצחה הפרטית עומדים מסביב לחגורה החיצונית ומסתכלים בקנאה. אפילו הגזלנים שמוכרים שתייה.
מפקד הבסיס לקח אותנו לשיחה. הכל חייב לדפוק. אנחנו מבינים כמה זה חשוב. נתן לנו את הנאום עם הכינורות הקטנים שמשחקים על המצפון הלאומי. לא מבין אותו. על מי הוא חושב שהוא עובד? יש כאן אנשים שאכלו שתו ונשמו שכול מהרגע שהם נולדו.
אני, למשל. אבא שלי מת כשעוד הייתי אוסף של תאים. אמא תמיד אמרה שאני הייתי הנחמה שלה. אני עדיין חושב שזה היה די אכזרי לקרוא לי מנחם. אז בין כל האשד והגל, האלמוג והחופית, אני הייתי מני. לא פשוט לחיות בשיכונים של השייטת עם שם כזה, אבל בגלל שהייתי יתום, היתה הוראה לא לצחוק עליי. לפחות לא לעתים קרובות מדי.
כן, אבא היה גיבור. מבחורינו המצויינים. איך שהגעתי וראיתי את הוויד של סיפור הנפילה שלו, מאוד התרשמתי. ברור ששמעתי את הסיפור אלף פעם, אבל ההפקה באמת היתה ליגה אחרת.
יופי של עבודה עשו שם. מאד ריאליסטי. דגימות הקול באיכות גבוהה.
הקריינית הקריאה את השורות כאילו אכפת לה, עם רגש.
”סגן אלוף נחשול 'שולי' הורביץ היה אמור לצאת ללימודים, אולם עד הרגע האחרון היה מחויב לחיל וליחידה. במהלך הרצאה שערך לטירונים על מטעני-פוטון ולוחמת גרילה אירעה תקלה במטען האימונים עליו הסביר והוא נדרך. סגן אלוף הורביץ זינק על מטען הפוטון ובכך הציל חייהם של חיילים רבים שהיו באולם. לאחר מותו נמסרה לאלמנתו מדליית עיטור המופת”.
גם סרטון ההולגרמה היה ברמה גבוהה. זיהיתי את אבא מהקבצים. המבט הנחוש שלו היה קצת מוגזם לדעתי, אבל אמא, שנתנה את ההנחיות, אמרה שעשו עבודה יפה. בכלל, עשו עבודה יפה בסרטונים של ההר. גם בשחזורים וגם בהולוגרמה של החלל.
סריקה ממוחשבת כמו בסרטי אקשן. הכרתי בחור אחד שעבד ביחידת ההסרטה. הוא אמר שהם עשו איזה שלושים טייקים עד שאישרו להם סרטון. כל הפקה כזאת עלתה כמו שש משכורות של איש קבע. אבל בהנצחה לא חוסכים. הם הביאו אפילו את הבימאי ההוא לעשות את הסיפורים הגדולים ואת הסצינות המסובכות. גוליבר וה-‏101, תל פאח'ר, גבעת התחמושת, המרדפים של רגב ומנלה, הקרבות בתעלה, עמק הבכא. אפילו מהבופור הרימו הפקה. אפילו שאבא מת גיבור, אנחנו לא היינו בחלקה של הסלבריטיס, כנראה בגלל שהיינו בחלקה של נפל בעת מילוי תפקידו, אבל קיבלנו עמוד עם נוף לרחבה המרכזית. מקום טוב בצל. בכיפת הזכוכית שסככה על ההר היו תומכות קשתיות ואנחנו קיבלו את הצל המעוגל של אחת מהן כשעלינו לפלטה.
העמודים היו מסודרים לפי שנים. כל עמוד התנשא לשמים, ולידו היו פלטפורמות כדי שיהיה קל להגיע לפלטה. בעיקרון אסור לקרוא להן פלטות אלא מצבות ציון. אבל זה פלטות, תאמינו לי. שנה שעברה כשהייתי מהצעירים בדקתי את כל חלקה ג'. כל פלטה ופלטה, לראות שהכל עובד. שהתדרים ברמה הנכונה. שהרמקולים מכוונים. שהמקרן עובד.
היית מגיע מהכניסה הראשית, עולה על הפס שמביא לעמודים, לוחץ על הכפתור, מחכה לפלטפורמה שתרד ועולה לפלטה. ליד הפלטה היו שלושה כפתורים. אחד של הוויד הנצחה, אחד של השיר האישי ואחד של ההולוגרמת דמות. בודק שכולם בסדר לאורך כל ההקרנה והשידור, בודק שהתדרים ברמה המותרת וברף המדויק. הבעיה הכי גדולה היתה ההתאמה.
ההר עבר על המון תדרים. כל התקשורת הקולית והמוחשית הזאת הוקרנה מהמחשב הראשי הענק שבבטן ההר. בגלל המרחק ובגלל סיבות אחרות הוא היה יוצא מאיזון, הטקסטים היו מתבלבלים והיה צריך לתכנת את הפלטה מחדש.
המסורת על ההר היתה שכשהיינו שולחים חדשים לבדוק את התקלות האלה, היינו מקפידים לספר להם את כל סיפורי השדים והרוחות של ההר. כשהם היו מגיעים לתקלה הם כבר שקשקו. ואז מישהו עם נתב היה עומד עם מקלדת על הפלטפורמה מתחת ומפחיד אותם עם ההולוגרמה. איזה דברים הם היו אומרים להם. מספרים שפעם איזה אידיוט בירר על אבא של אחד החדשים וגרם להולוגרמה לדבר אליו בקול של אבא שלו. הוא נפל שש קומות למטה ושבר כל עצם אפשרית. בנס הוא לא הגיע להר בעצמו. האידיוט נכנס לכלא ועף מהיחידה. מאז קבענו חוקים. לא מערבים חללים ולא מבררים על אנשים. חוץ מזה, למי יש כוח?
השנה נשאר לי רק לטפל בתקלות גל שלישי. אלה שהחדשים לא הצליחו לתקן ולרגילים לא היה זמן או שלא הצליחו. אלה תמיד היו התקלות הכי מוזרות. או שפתרת אותן בשנייה או שלקח לך שעתיים. יומיים לפני הטקס נשארו לי עוד שלוש תקלות. יום עבודה במקרה הכי גרוע. נסגור את זה מחר.
הייתי בדרך למועדונית כשראיתי את רס”ר בז'ראנו.
בז'ראנו היה הרס”ר הכי ותיק בצה”ל. הוא היה אחראי על כל הטקסים הממלכתיים, וכאן קראנו לו ”מלך ההר”. הוא היה מסתובב על הרחפת פלטפורמות הלבנה והנוצצת שלו, ואפילו מפקד הבסיס פחד ממנו. מולו עמד איזה חדש בדום מתוח ושמע איך השבת שלו הולכת. בז'ראנו אף פעם לא צעק. הוא היה עוצר את הרחפת ונעמד מולך עם השפם הענק שלו, ובשקט, בהטעמה ובקול הכי סמכותי ששמעתי היה יורד לך לחיים ולנשמה. הוא רק היה מחכה שתיתן לו איזה סיבה כדי להסביר לך כמה אתה קטן וטיפש וכמה שלא מעניינים אותו התירוצים הקטנוניים שלך.
”אנשים נתנו את החיים שלהם כדי להגיע להר הזה, ואתם תכבדו את זה”.
קשה להתווכח עם טיעון כזה, למרות שאני די בטוח שרוב אלה שהגיעו להר לא ממש התכוונו להגיע לכאן.
מיהרתי להיעלם מהמקום ונכנסתי אל המועדונית.
החבר'ה ישבו שם ליד השולחנות והתווכחו. בליל של דעות וקולות.
”אני לא מבין למה צריך לשמור על זה. זה מיושן, זה עתיק וזה נראה דבילי כבר שנים. תחשוב שהפעם הטקס המרכזי הוא כאן ולא בהר הרצל. איזה פרצוף יש לצפצוף הזה מול כל ההייטק מסביב?”
”תשמע, הצפירה זאת מסורת. מה נשאר לנו שהוא אותו דבר? את הר הרצל העבירו. התחנות הפרטיות כבר לא משדרות את הווידים של יום הזיכרון. בטקסים המקומיים כבר לא קוראים את השירים ולא עומדים דום בצפירה. כל אחד עסוק בחרא שלו. כל שכונה זוכרת את השכנים שלה. אני לא שופט. אני רק אומר. משהו צריך להישאר”.
”זה הכל פוליטיקה. הממשלה הזאת העבירה כל כך הרבה רפורמות שלא משתלם להם לעשות רעש על משהו זניח כזה. הם מעדיפים לשמור את זה למאבקים שלמישהו אכפת מהם”.
”זה הכל בגלל שזה שביקש לבטל אותה הוא מהאופוזיציה. זה הכל משחקי כוח. הוא הציק להם בתקציב אז הם מציקים לו עם הצפירה. זה לא שבאמת אכפת להם. זה רק בגלל שנהיה כזה דיון על זה. לתקשורת אין על מה לדבר, אז היא מלבה את האש. זה לא באמת היה כזה סיפור עד שהם ניפחו את זה”.
ככה זה המשיך עוד שעתיים. הצפירה היתה הנושא החם על ההר. גם על זה היו כל מיני סיפורים. היתה אפילו בדיחה על זה שנמיר, האבא של הטייס, היה פה על ההר והבן שלו אמר לו שהצפירה מפריעה להם לנוח ושבגלל זה הוא מפרסם את המודעות שלו ברשת.
אני לא השתתפתי בוויכוח. רק חשבתי על האיים.
אולי זה קצת שטחי, יומיים לפני יום הזיכרון, אבל הסיפורים מהאיים היו הרבה יותר מעניינים מהסיפורים שהסתובבו על ההר.
ואז נרגעו הוויכוחים והתחיל ההווי. זה תמיד מגיע באיזשהו שלב. תשים שנים-עשר יתומים בחדר אחד, ובדיחות שחורות זה רק עניין של זמן. לי זה קצת נמאס, למרות שצחקתי שוב כשהשמיעו את הפזמון של ”את יודעת אמא, כולנו ילדים של המתים”. אבל משם זה הידרדר לגמרי ואז, ממש לפני שעמדתי לקום וללכת למגורים לישון, השתררה במועדון דממה פתאומית. בז'ראנו נכנס בדלת. הוא ניגש אליי. ”הורביץ, גמרת את התקלות שלך שאתה יושב פה רגל על רגל?” לחש אליי איש השפם.
מיהרתי להיעמד. כבר לא הייתי צריך להצדיע או לעמוד דום כשאני מדבר אִתו כי אני מהוותיקים, אבל עדיין רצוי להראות קצת כבוד ולקום.
”לא, יש לי עוד שלוש תקלות. אני אסגור את זה מחר”.
”לא, הורביץ, אתה תסגור את זה עכשיו. יש לנו טקס בעוד יומיים וחזרה גנראלית בעוד יום ואין סיבה שזה לא יהיה סגור אתמול”.
רוב הדברים שבז'ראנו היה אחראי עליהם היו צריכים להיות סגורים אתמול. הבנתי שאין טעם לנסות ולהתחמק, אבל המקלחת והמיטה שתכננתי עליהן היו מזמינות, וכשאתה עושה כל כך מעט אתה נהיה עצלן.
”אבל בז'ראנו, חושך עכשיו, וצריך אישור סגן אלוף להדליק פרוז'קטור על פלטה אחרי עשר”.
”קודם כל, פעם אחרונה שאני שומע אותך קורא למצבת ציון פלטה. דבר שני, יש לך אישור ממני להדליק זרקור בכל עמוד שתצטרך. ותסגור את זה הלילה, הורביץ, שאני אישן טוב”.
קיללתי את בז'ראנו כל הדרך לחופת הטכנאים.
לקחתי את התיק והציוד ועליתי על הפס. הדלקתי את המערכת וכיוונתי אותה על מהירות הליכה. על המסך שלי הבהבה התיקיה של גיליון המשימות שלי. פתחתי אותה ברשימת התקלות.
* רעש סטטי – גוש א', חלקה 8 שורה 4 פלטה 167.
* קפיצות בתמונה – גוש ח', חלקה 3 שורה 17 פלטה 5.
* כלום לא עובד – גוש ב', חלקה 7 שורה 13 פלטה 1955.
האחרונה קלאסית. יכול לקחת דקה של משהו שלא משדר, או שאתה יכול לחפש את עצמך כל הלילה. זאת היתה ההרחבה האחרונה של גוש ב', כך שזה סיפור די חדש.
ירדתי מהפס ליד גוש ב' ועליתי על הפלטפורמה לחלקה 7. המשכתי עוד קצת והגעתי למקום.
תא”ל במיל' שובל קדמי. השם מוכר. נפל בעת מילוי תפקידו. בדקתי את הספק של הפלטה. כלום. הכל בסדר. חיברתי את הפלטוסקופ לשקע האופטי. כל החיווטים בסדר. תקלה ווקאלית או תקלת ממסר-משדר. לא עובר מידע בסיבים. ברור שהכל מת ככה. שום דבר לא יכול לעבוד בלי הסיבים.
”זה כמו הוורידים של הגוף”, היה אומר לנו רס”ל בן ציון בהשתלמויות השנתיות. ”אין דם בלב. לא תראו כלום ולא תשמעו כלום. סטטי”.
יופי. יום וקצת לפני הטקס המרכזי – תקלת בסיס.
התחלתי עם הבנק מידע, הייתי צריך לנתק אותו מהשאר ולעבוד על ספק חיצוני כדי לבודד את התקלה. הנתונים החלו שוטפים את המסך שלי.
שובל קדמי. תא”ל. חיל הנדסה. השאיר אישה ושלושה ילדים. תיאור נפילתו:
”בעת ששירת כאזרח עובד צה”ל, היה תא”ל במיל' קדמי בדרכו להרצות בפני קבוצה של קצינים בכירים. למרות שניהל משרד פרטי לאיתור מוקשי יבשה עתיקים בשטחים חקלאיים, הקדיש תא”ל במיל' קדמי זמן רב לאירועים של מורשת וזיכרון ולהרצאות מקצועיות בנושא חומרי חבלה. לאחר יום הרצאות ארוך ובדרכו להרצאה נוספת סטה תא”ל קדמי מנתיב השיוט שלו והתנגש בכיפת הביטחון. יהי זכרו ברוך”.
אוקי. יש פלט. נראה אם גם יש כניסת מידע. ניסיתי להכניס קבצי קול למערכת. כלום. ניסיתי את הקובץ בדיקה ואתחול. 123.75. כלום. ואז התחלתי לבדוק הפרעות תדרים.
המכשיר השתולל. משהו כבד יושב על המערכת ומנסה לצאת לשידור. בדקתי מה השיר האישי של הפלטה. ”ילדים של החיים” . מצחיק מאוד.
התחלתי לחפש את החיבורים של הנתב. אין לאנשים האלה מה לעשות באמצע הלילה?
בטח זה בשביל הקטע. משהו לשים בווידים של מסיבת השחרור. אם לא היה כל כך מאוחר אולי הייתי משחק אִתם את המשחק שלהם.
לא היו חיבורים. ההפרעות היו מבחוץ.
מישהו השקיע. הם כנראה עובדים מהמחשב הראשי של ההר ואז משדרים משם בתדר אחר. מעניין איך מושקוביץ' הרשה להם. הוא לא נותן לאף אחד חוץ ממני להתקרב לחדר הזה.
אין בעיה. גם אני יכול. העליתי לרשת את האוזניות, פתחתי מסך נישא ליד הפלטה והתחלתי לסרוק תדרים. גם של קול וגם של הולוגרמות.
משהו התחיל להופיע עם הפרעות. שיחקתי לפה ולשם. יש תמונה. גבר נמוך, מקריח, די שרירי, מבט חודר. באזרחי. חליפה יקרה. פעם ראשונה שאני רואה הולוגרמה אזרחית, אבל כנראה שיש גם לזה תקנות. אזרח עובד צה”ל. עכשיו נראה אם אני יכול להשתלט גם על ערוץ הקול. אין נתונים בכלל. ערוץ מת. אבל בכל זאת שמעתי משהו.
הורדתי את האוזניות.
”שלום מני”.
”אהלן, מי זה? ברק? גוזלן? שיחקתם אותה. כמעט האמנתי”.
”זה שובל. שובל קדמי. חבר של אבא, זוכר אותי?”
אני חייב לשאול אותם איך הם עשו את זה. מדהים. גם סאונד, וגם ההולוגרמה עושה ליפ-סינק.
הם כתבו תוכנה שלמה בשביל זה. יומיים לפני הטקס יש להם זמן להתעסק בזה.
”אנחנו צריכים לדבר, זה בקשר לאבא שלך”.
הפסקתי לנשום. על ההר היה חוק קדוש. לא צוחקים על הורים חללים. אפשר הומור שחור, אפשר שירים, אפשר לצחוק על החברות ועל האחיות. אפשר לצחוק על חללים אחרים, אבל לא על שלנו.
אין סיכוי שברק או גוזלן יפרו את החוק הזה בשביל כמה צחוקים או בשביל וויד למסיבה. אחרי כמעט שלוש שנים של שירות שקט ונטול אירועים מיוחדים עמדתי בהר איתן ודיברתי עם רוח.
”אין לנו הרבה זמן. התדר הזה חלש ולקח לי שנים לעלות עליו. אולי כדאי שתשב”.
ישבתי. טוב שכך. אני מעכל טוב יותר בישיבה.
”אני הייתי עם אבא כמה דקות לפני שהוא מת. הייתי אמור להעביר לקבוצת טירונים את ההרצאה על המטען פוטון ואחר כך לצאת הביתה. אבא כבר היה משוחרר. חופשת לימודים.
”הוא קפץ לבסיס כדי לאסוף אותי וללכת לשתות משהו. אמרתי לו שיעביר את ההרצאה במקומי ושבינתיים אני אתקלח ואעלה על אזרחי. הוא ישר הסכים. אבא שלך, לא היה דבר שהוא לא היה עושה בשביל חבר. הוא אפילו לא חשב על אפשרות אחרת. הייתי צריך לדעת את זה.
”עבר זמן מאז שהוא התעסק עם מטעני פוטון. זה לא היה השטח שלו. הוא כנראה התבלבל עם הלחצנים בין חי והדגמה. אני מצטער”.
לא אמרתי כלום. מה יכולתי להגיד לו. הוא נראה נבוך ועצבני ביחד.
”אתה זוכר שהייתי בא אליכם כשהיית קטן? הייתי מביא לך מתנות ולוקח אותך לווידאומול”.
לא זכרתי. לא חושב. התעצבנתי עליו.
”אז למה הגעת עכשיו? מה כל כך חשוב?”
”רציתי שתדע את האמת. כולנו רוצים”.
”מי זה כולנו?”
”החללים. האפשרות להגיע ולדבר אִתכם היתה קיימת תמיד, אבל לא היתה לנו הטכנולוגיה המתאימה להתלבש עליה. מישהו ידע מה לעשות כדי לשבש אותנו”.
”לשבש? איך?”
”מה שאתה רואה ושומע הוא בעצם מין הפרעה אלקטרוסטטית. רוח היא תופעה מדעית של הישארות הנפש בצורת אנרגיה שמתורגמת לגלים. פעם בשנה התדרים של כאן והתדרים שלנו מגיעים לסנכרון. זה טבעי לחלוטין. זאת מחזוריות”.
”יום הזיכרון?”
”בדיוק. רק שמישהו עלה על זה. אנחנו לא יודעים מתי ואנחנו לא בטוחים מי זה היה. אבל הממשלה יודעת, והיא רוצה להשתיק אותנו. לא מתאים לה שהמשפחות ידעו את כל מה שהחללים יכולים לספר. הם רוצים שכולם פה ישארו גיבורים ובשקט”.
”אני לא מבין”.
”הצפירה. הם משבשים את התדר. חוסמים אותו. פעם בשנה כשיש לנו הזדמנות, הם חוסמים אותנו. אבל כל זה השתנה כשהקימו את ההר. יש כאן כל כך הרבה תדרים מסתובבים שזה היה רק עניין של זמן עד שנצליח לעלות על אחד מהם. כל הגליצ'ים והתקלות בשנתיים האלה היו הפרעות שלנו. רק לפני שבועיים מישהו הצליח לבודד תדר כמו שצריך. אבל זה עדיין לא יציב. המשדר שלנו די מאולתר. אני לא יודע כמה זמן אצליח להחזיק אותו. אנחנו לא אמורים לעמוד בעומס כזה יותר מאשר פעם בשנה. בגלל זה סיפרתי לך עכשיו. אני מתחיל להרגיש את ההפרעות”.
הוא הבהב. אני הזעתי. הוא הביט בי במבט חודר של קצין בכיר. הרגשתי נורא. הייתי חייב להגיד לו משהו. כל דבר. רק שיפסיק להביט בי ככה.
”מה אתה רוצה ממני? סיפרת לי. עשית את שלך. אני סולח לך. אתה יכול לנוח”.
”אתה חייב לעזור לנו”.
זה אפילו לא היה מצחיק. גם לי יש את הגבולות שלי.
”תגיד, קדמי, אתה דפוק? אני אסביר להם שצריך להפסיק את הצפירה כי רוח אמרה לי שהמתים רוצים לדבר עם המשפחות? כמה זמן אתה חושב יעבור עד שיישלחו אותי לבית משוגעים?”
”אתה לא צריך להסביר כלום לאף אחד. אתה צריך רק להגיע מחר למחשב ולכבות אותה. השנה הצפירה יוצאת לכל הארץ מהמחשב הראשי של ההר. אתה רק צריך להיות שם בזמן הטקס. אנחנו כבר נדאג לכל השאר”.
הוא הביט בי שוב בעינים החודרות שלו, אבל הפעם היה נדמה שיש בהן איזו בקשה. איזשהם תחנונים. זה לא היה קל לו, אבל הוא ידע שהוא חייב לעשות הכל. עמדתי שם עוד כמה זמן אחרי שהוא התפוגג.
הערכתי אותו. הוא לא אמר כלום על אבא ועל כמה שאבא היה רוצה שאני אעשה את זה. מספיק אנשים בחיים שלי אמרו את זה. גם הוא היה יכול. אבל הוא רק נתן לי את האמת הקטנה שלי. שמחתי. כל השנים אבא היה תמונה בקבצים או הולוגרמה או סרטון תדמית. גיבור.
בפעם הראשונה בחיי הרגשתי קצת קרוב אליו. מה אתם יודעים, אבא שלי דאג לחברים שלו, היה בן אדם. זאת היתה המחשבה האחרונה שלי לפני שנרדמתי.

*

לילה אחרי זה דאגתי לשתות קפה עם מושקוביץ'.
”תגיד, מושקוביץ', אתה יכול לעשות לי טובה?”
”דבר”.
”אני משתחרר עוד שבועיים, ופתאום אני מרגיש שיש משהו אחד על ההר שלא עשיתי ואני חייב לנסות. מין מתנת שחרור”.
”אח שלי, אין סיכוי שאני עוזר לך לנהוג ברחפת פלטפורמות של בז'ראנו. אתה אולי הולך, אבל אני אשאר פה לאכול ת'חרא”.
”לא, לא זה. משהו אחר”.

*

בבוקר שלמחרת הכל היה מוכן לטקס הראשון על הר איתן. ישבתי עם היד על המקלדת. שני הכפתורים הגדולים של הפעל ובטל היו מסומנים בירוק ובאדום. תמיד אהבתי אדום.
הטקס של יום הזיכרון הראשון היה בלתי נשכח. הוא שינה את הכל. את כל מוסד ההנצחה.
כולם זוכרים אותו מאז. גם אני. אבל זה לא מפתיע, רק קצת מיוחד.
בדרך כלל אתה פשוט לא זוכר את הפעם הראשונה שפגשת את אבא שלך.

סוף

מוקדש לשלום אשרי, שנפל בעת מילוי תפקידו בשירות מילואים.