סיפורים

דרשת האש / לביא תדהר
מעשה בחלום / חגי אברבוך
אף אחד לא מתגעגע / יהונתן זילבר
ציפור הניווט / הגר ינאי
קסם למתחילים / קלי לינק
שיעורי בית / גיא חסון
שדים מודרניים / ניר יניב

מאמרים

היעדרה של העתידיות:
המדע הבדיוני בספרות הערבית / אחמד א. ו. ח'מאס
ביקורות / אביגיל נוסבאום

איורים: איליה לנדה

לרכישת הגליון, הקישו כאן.

תרגום: אהוד מימון

גוי או יהודי
הו אתה האוחז בהגה ולצד הרוח צופה,
הרהר בפְלֵבַּס, שלפנים כמוך גבוה היה ויפה.
– טי. אס. אליוט, ארץ השממה

… זוכר את הכאב. גזע העץ המחודד, הבוער, שננעץ כיתד בעינו. זוכר את צעקותיו שלו, את טעם הדם החמוץ במקום שבו נשך את לשונו. הכאב חקק את עצמו בישותו, ויצר אותו מחדש בתוך כדי כך.
"היי, אדון!" קולו הקטן של הילד השיב אותו לעצמו, אל הבסטה הקטנה, עגלת העץ שעליה הוצגה מרכולתו בשוק המלחים שברחוב העצמאות. "איך אתה קורא לדבר הזה?"
הילד הצביע על העינית של החפץ המדובר.
"סֶקסטַנט," אמר פוליפמוס. קולו בקע נמוך וחלוד, קולו של אדם שהיה מורגל בשתיקה יותר מאשר בדיבור, ולפיכך אדם שהיה שלא במקומו בלב השוק הסואן, ההומה. הוא צמצם את עינו אל הילד אבל לא הצליח לראות את פניו בבירור. העין החלימה, תודות לזמן ולחסדה המפוקפק של קירקה, אך לא החלימה היטב.
"זה סקסטנט," הוא אמר שוב, בקול רם יותר. "באמצעותו, מלחים יכולים לקבוע את המרחק בין שני עצמים בים."
הילד נראה מאוכזב לרגע. "וזה?" אמר, והצביע על עצם גדול, דומה למצפן.
"כרונומטר," אמר פוליפמוס. הוא קיווה שהילד ילך. "כדי לחשב את קווי האורך."
"היי, אדוני," אמר הילד, והמכשיר נשכח. הוא הביט בפוליפמוס. "איך זה שיש לך רק עין אחת?"
רעם נמוך עלה בגרונו של פוליפמוס. הוא שקל לסטור לילד על ראשו, וחזר בו כאשר התקרבה אשה אשר, כך חשב, היא כנראה האם.
"ככה נולדתי," אמר קצרות.
עיניו של הילד נפערו לרווחה והוא חייך באושר. "אתה מוטנט? היי, אמא, בואי תראי את זה!" הוא הצביע על פוליפמוס כאשר אמו באה וניצבה לצדו. היא היתה נמוכה ומוצקה, ונראתה מותשת מהחום. "הוא נולד רק עם עין אחת!"
וואק. פוליפמוס חש פרץ של שמחה מרושעת כאשר כף ידה הפתוחה של האשה פגעה ברעש באחורי ראשו של ילדהּ.
"אני מצטערת מאד, אדוני," אמרה. "אל תתייחס אליו בבקשה." היא גררה את הילד בזרועו הרחק מדוכנו של פוליפמוס, לעבר דוכני הירקות והתבלינים והדגים. ראשו של הילד סב לאחור, מביט בפוליפמוס, העיניים הצעירות בוערות כגחלים מאחורי מסך דמעות.
הוא הביט בעיניו של הילד וזכר את הכאב.

#

הוא זוכר את הספינות במילאַי, ואת המלח הפיניקי הטבוע שגופתו הנפוחה מגז – עיניה נוקרו בידי שחפים רעבים – צפה על פני הספינה וחלפה בנתיבה שאין לשנותו אל הָאדֶס. הוא זוכר את אור השמש, אורו הזהוב של אפולו שזרח ופשט בכל ובער, בער, וייסר אותו בהבטחת היופי הגלומה בו.
הוא ישב עם אברהים האלטע-זאכן בפונדק הגלגל ליד הנמל. אברהים היה זקן ושחום עור; עגלתו שוטטה ברחובות העיר חיפה, רתומה לסוס רעב למראה, ואספה את הרהיטים השבורים, הלא רצויים, את הבגדים הקרועים והישנים, את הצעצועים והבקבוקים והגרוטאות שתושבי חיפה לא רצו עוד בבתיהם. כעת הוא נח בכיסאו, שלושה מקלות הליכה מתוצרת שונה – כולם משופשפים ומתוקנים, שבעליל הגיעו מעגלת האלטע-זאכען – נחו לצדו.
היתה זו שעת אחר צהריים מאוחרת, אך השמש הגיעה לכל פינה והטילה הילה של זהב מותך על הרחוב, על האנשים. הים, קרוב מרחקים, נראה כמגן ארד מצוחצח.
"אנשים לא רוצים מכשירי ניווט עתיקים," אמר אברהים. גבותיו הגדולות, העבותות, נעו מעלה ומטה בדברו. "אתה צריך למצוא לעצמך עבודה חדשה. ואתה זקן מדי מכדי לחזור לים."
פוליפמוס משך בכתפיו והושיט יד לבירה שלו. חבורה של מלחים רוסים חלפו על פניהם, מקרטעים, שירתם הגיעה אל שני הגברים מבעד לחלונות הגדולים הפתוחים. "זאת פרנסה," אמר. "בערך."
אברהים נענע בראשו. "אנשים תמיד יצטרכו מישהו שיאסוף את הזבל הישן שלהם," אמר. "אבל מה עושים עם סקסטנט?"
פוליפמוס הביט בידידו בדממה. מה, אחרי הכל, עושים עם סקסטנט כאשר כיום ספינות מפליגות ועל סיפונן כמעט אין אנשים, כאשר מכונות גדולות ממנו בכמה סדרי גודל מנווטות את הספינות ללא סיוע? הוא נזכר בימיו בים, בזעקה המרוחקת של שחפים ובטעם הדם של קצף הגלים ברוח. הוא היה מאושר, אז, לבדו פרט למפרשים ולרוחות ולים. טובע באור לבדו.
עש שיכור נחת על שולחנם, כנפיו מרפרפות כאשר הסתובב לכיוון פוליפמוס. על כנפיו הקדמיות היו כתמי עיניים צהובים, ועיניים כחולות-שחורות-צהובות על כנפיו האחוריות. עינו היחידה של פוליפמוס בחנה את הארבע של העש.
אברהים בחן את שניהם בקפידה, ראשו מוטה הצדה. "אַנְתֵרָאֶאָה פוליפמוס…" הוא לחש למחצה, חיוך חשאי קטן מסתתר בזוויות פיו. "נראה שהם מתרבים בזמן האחרון."
פוליפמוס התעלם מאברהים. העש, שכנפיו הפרושות כך שכתמי העיניים יצרו מבט מלא, נשאר מרותק אליו בדממה.
"הפולחן שלהם דומה לשלך," אמר אבראהים, וצליל השעשוע השקט נטש את קולו. "הם מבקשים את האור."
פוליפמוס שקל הצהרה זו בשקט. הוא הרהר בעש.
"הם מכורים," אמר.
בתגובה אברהים הניע מעט את גבתו.
"היו לילות מחוץ למערה שלי שבהם הגלים סערו באדום והמים היו מלאים בגופות של יוונים וטרויאנים כצי של מוות," אמר פוליפמוס. "השמים היו מעוננים." הוא נאנח ושפשף את עיניו בעדינות, משנזכר בכאב מרוחק. "כאילו אפלה עמוקה נחה על העולם, ואיימה להכחיד כל אור אמיתי, למנוע מקרניו של אפולו לאפשר לאדם לראות עוד." כתפיו התקשחו והוא שפשף את עיניו ביתר עוצמה. "הם יכולים להיות נוראים, מעשיהם של אנשים."
פוליפמוס ואברהים ישבו בדממה. מפעם לפעם אחד מהם לגם מהבירה שלו. אור היום דעך והוחלף באור מנורות הרחוב, ובאור הירח.
לבסוף אברהים נע. "הסוס שלי מחכה," הוא אמר וקם. "אני צריך להאכיל אותו."
פוליפמוס הנהן. "הוא סוס טוב," אמר.
"הוא סוס זקן," אמר אברהים. "כמונו." הוא הכניס יד לכיסו והניח ערמה של מטבעות על השולחן, ליד כוסו. "נתראה."
"כן."
פוליפמוס צפה בו יוצא באטיות מהדלת. הוא עצם את עיניו וחשב על הבדידות שמצא בים. על השולחן, ארבעה עשים אחרים הצטרפו לזה שעל השולחן והשתופפו שם, כנפיהם פרושות, המון עיניים נושאות מבט אל פוליפמוס.

…ואת שאר הסיפור ניתן למצוא בגליון 20.

פעם היתה ילדה קטנה, שאהבה את הוריה וחברותיה, והיתה חובבת שעשועים שקטים ושקיעה בהרהורים, אבל נהנתה גם לטפס על עצים ולשחק בכדור. שערה, חום כהה, עטף את פניה הסגלגלות וגלש מעט על כתפיה. עיניה היו גדולות ושחורות והעולם כולו השתקף בהן כשנצצו בשמחה ונבלע בהן כשהיתה זועפת.
בוקר אחד, זמן מה בטרם מלאו לה תריסר אביבים, עמדה לבדה בתחנה וחיכתה לאוטובוס. החורף החל לא מזמן, ומשום כך לא הופתעה לראות נחליאלי יפה-כנף מדלג על המדרכה ומציץ בסקרנות בהשתקפותו באחת השלוליות. נחליאלי צהוב היה, וסינרו הבהיק זהבהב ואפרוחי כנגד רגליו האפורות. היתה יכולה להיות זו תמונה נאה, אלמלא חתלתול מנומר שהלך לאיטו על קיר אבן שבסמוך.
תחילה לא הבחינה הילדה בחתול, אבל כשהסיטה מבטה ראתה אותו נעצר, שפמו רוטט, עיניו האפלות נוצצות, שקועות בנחליאלי, וכל גופו הגמיש דרוך לזנק על הציפור הקטנה. הילדה, שנחרדה מן העלול להתרחש, לא השתהתה אף רגע, נופפה בידיה, וגירשה את החתול מן המקום.
"סופךָ שתהיה לארוחת צהריים," נזפה בנחליאלי.
"תודה שהצלתְ אותי," השיב. "אני נסיך, אבי הוא מלך הציפורים אף שאינו נחליאלי, והאוטובוס שלך הגיע."
היא נרתעה לאחור ותיקה כמעט נשמט מעל גבה. אוטובוס אכן עצר לידה בחריקה אך היא לא הבחינה בו כשנעמד בתחנה, גם לא כשהמשיך בדרכו.
היא השתופפה, והציצה בנחליאלי שהציץ בה חזרה.
"אתה מדבר," אמרה לו. "האם אינך יודע שנחליאלים אינם מדברים?"
הוא צייץ.
הוא הוסיף לצייץ.
הוא נתן עוד מבט אחד בהשתקפותו, טבל מקורו במים, ועף מן המקום.
בסופו של דבר עלתה על האוטובוס הבא.
חברותיה בבית הספר סנטו בה כל אותו היום שדעתה פזורה עליה, וכל דבר יש לומר לה פעמיים. בשיעורים כמעט ולא הקשיבה, ובהפסקות לא ירדה אל החצר, אלא עמדה והשקיפה בעד חלון הכיתה אל השמיים. היא היתה מהורהרת, ותמֵהה.
"מה לך?" שאלו חברותיה.
"חלמתי בהקיץ הבוקר," אמרה, ולא הוסיפה.
"אם יש מלך לציפורים," שאלה את אמהּ בערב, "כיצד הוא נראה?"
"ודאי הוא נשר," אמרה האֵם.
"מדוע שיהיה המלך ציפור גדולה וקירחת, מדדה וגמלונית?" הִקשתה הילדה.
"מלכים רבים קרחים וגמלוניים," השיבה האם, "ורובם אינם מקפידים על גזרתם."
"אני חושבת שמלך הציפורים ודאי זמיר," אמרה הילדה נחרצות, "או ציפור גן עדן."
"זאת יש לשאול את בעלות הכנף עצמן," אמרה האֵם, "ספרי לי כשתזכי לשוחח עם אחת מהן. בינתיים, אכלי מן החביתה והקציצות שהכנתי, ולכי להכין שיעורי בית."
הילדה ישבה בחדרהּ, כתבה מעט במחברת, וחדלה, ושוב ענתה בכתב על שאלה זו ואחרת, ושוב צנח העט מידה. היא חשבה וחשבה והביטה בעד החלון הסגור אל הלילה החורפי.
"פניקס," אמרה לעצמה לבסוף. "פניקס זהוב."
חיוך של עונג חרישי עלה על שפתיה והיא נטלה את העט וענתה בזריזות על יתר השאלות.
היא הלכה לישון, בובתה הקטנה וזהובת השיער חבוּקה בידיה.
הוריה נמו בחדר הסמוך.
ים התרדמה הלך ואפף אותה, והיא היתה מתערסלת ונמוגה בזרועותיו, עד שרסיסים מעורפלים עלו בה, בועות-בועות – נקישה זהובה מצלצלת כמיתר מנדולינה, ניחוח ירוק ופלומתי כדשא, טעמהּ המריר של קריאת חצוצרה רחוקה – ומן הסחרחורת הנעימה בקע קול טפיחה חרישי של מקור כנגד זכוכית, והיא הזדקפה לאט במיטתה, והשקיפה החוצה אל הנחליאלי זהוב-הסינר. הוא היה גדול כמעט כפליים.
ללא אומר פתחה את החלון והוא פרש לה כנף. השמיים הלכו והתבהרו מעננים, ואפלתם נצצה. היא עלתה על גבו והם טסו אל השחקים, ידהּ על כנפו, עד שצנחה לצדו והכנף היתה גם היא ליד אדם, ופלומתו הלכה והתארכה לשיער הגולש על כתפיו. לפתע פתאום היתה גם היא אשה, תמירה ויפה כמו אמא, והנחליאלי הרי הוא גבר יְפה תואר הסוחף אותה במרחבי הלילה הצונן. היא צחקה בעונג. ידה נחה על כתפו וידו החמה על מותניה, וכך חוללו יחדיו, הכוכבים מנגנים ולס על כינורות זוהרים באגלי טל, הירח מלטף חליל כסף ונושף בחרִיריו העמוקים כמכתשים, וכוכב הצפון ניצב, תמיר וגאה בלב השמיים, ומנצח על התזמורת כולה בקרניו הבוהקות.
החלום הלך ודעך, והיא התעוררה.
חבל, חשבה, הייתי רוצה להמשיך ולעוף איתו עד ארמון המלך.
החדר היה חשוך. היא תמהה מה השעה, והציצה במחוגיו הזרחניים של השעון המעורר.
חצות.
היא הציבה את בובתה לנגד עיניה.
"את צמאה?" אמרה לה. "אני צמאה. תבואי איתי למטבח?"
"ודאי," השיבה עבור בובתה. "אבל זכרי. שתינו צריכות לקום מחר בזמן ללימודים."
היא הושיטה ידה להסיט את השמיכה, וכשעשתה כן, נשלחה כף שחורה ושעירה ועצרה בעדה.
חתול ענק היתמר מעליה, גבוה ממנה כפליים. פרוותו נצצה מן הגשם וניביו זרחו.
"את באה איתי," אמר.
הבובה נשמטה מידה, וכף רגלו של החתול ריסקה אותה לאלף רסיסים.

נדמה היה שהעיר שרויה בחלום. אופנועים ביקשו לדהור בכבישים אך לא זעו ממקומם, אנשים ישבו במסעדות, מגישים אל שפתותיהם כוסות מבלי ללגום מהן, ובקיוסקים עמדו אלה שביקשו לשלם, פניהם קפואות בחיוך, ומטבעות זלגו מאצבעותיהם ותלו בחלל האוויר.
"את זוכה לראות את הזמן-שבין-הזמנים," גיחך החתול השחור. "הסכיתי לי, אלמלא ציוו עלי, שר-צבאו של מלך החתולים, להביא אותך בריאה ושלימה, גם זאת לא היית רואה. בציפורני הייתי עוקר את עיניך."
הוא דהר על רגליו האחוריות והידק אותה אל חזהו בכפותיו הקדמיות, שהיו ארוכות להפליא. טיפות גשם היו תלויות כיהלומים והתנפצו לרסיסים זעירים כשחלפו דרכם, ולא נשמע אלא לחש טפיפתו. הבריות והבתים הלכו והיטשטשו.
הילדה היתה קפואה ורועדת. מעולם לא היתה מחוץ לבית בשעה כזו, ולגופה לבשה כעת רק מכנסיים קצרים וכחולים, וכותונת לבנה שלא הגנה עליה מפני הקור.
"אתה חלום," מלמלה. "אולי טרם התעוררתי."
"ומדוע את סבורה שזה חלום?" צחק החתול. "הרגישי. האם ציפורני חלום?" ולרגע נגע בגבה דבר-מה קר ומתכתי וחד כסכין.
צווחה נמלטה מפיה וגווה התקשח בבעתה.
"שתקי," אמר בזעף. "ממילא אסרו עלי לפגוע בך."
כעבור זמן מה נרעד האספלט, צנח לאחור, וכפות רגליו של החתול נטשו את פני הקרקע.
"לא הייתְ צריכה להפריע הבוקר את הציד המלכותי," אמר כשהחלו לעוף. "מה יעשה כעת בן המלך המנומר והיפה, נסיך שלא תפס את ציד הבכורה?"
האוויר שרק והכוכבים הסתחררו, מגחכים ומזילי ריר.
"אוי לה לאותה בושה," אמר שר צבאו של מלך החתולים.
היא לא ידעה כמה פעמים התערפלו חושיה וכמה פעמים שבה לעשתונותיה, ותמיד חלפו על פניה השמיים, ותמיד אחזו בה הכפות הקשות ההן, וככל שביקשה להתעורר לא עלה הדבר בידה. הכוכבים אחרים היו, והאוויר עצמו הלך ונעשה זר. היא עצמה עיניה רגע קט, כמגוננת על גופהּ הרפה מן הכפור, ונזכרה כיצד כמעט התחצפה לאביה אחר-הצהריים, ומה היה טעם החלב החמים שהגישה לה אמהּ לפני השינה. זֶכר המתיקות ההיא דגדג את חִכהּ, ולא היה בו כדי להסיר את טעם הפחד המר כעופרת.
"הוא ביקש להרוג נחליאלי," מחתה חרש, וקולה נבלע ברוח.
שר הצבא הביט נכחו בעודו דוהר, עיניו דרוכות ושפמו זקור. הרוח הוסיפה לייבב.
"מה יֵעשה בי?" שאלה לבסוף בקול קטן.
"מה שהיה אמוּר להיעשות בנחליאלי שהצלת," אמר. "את תעלי קורבן."
עיניה של הילדה נפערו לרווחה.
"ומה שיותיר המזבח, תאכל חצר המלכוּת," הוסיף וליקק במתינות את מלתעותיו. "זה גורל הניצודים, זונה. אש ומלתעות."
לסתה של הילדה נשמטה. היא חשה את הלהט העולה בלחייה בבת-אחת, אוזניה בערו, ובטרם ידעה מה היא עושה החלה לחבוט בפניו.
פעם ועוד פעם היכתה בו, צוֹוַחת ומבועתת ממנו ואף מעט מעצמה – היא לא ידעה שגרונה יכול להפיק קולות חייתיים כאלו – וידיה התקערו להלום ולתלוש. היא טלטלה עצמה, מרפקיה ננעצים בזרועותיו הפרוותיות ואולי האימה הוסיפה לה עוז, וכך או כך היה כה מופתע שבקושי הספיק לנהום בטרם נשמטה פתאום מכפותיו.
רק אז נזכרה שהיא הרחק מעל פני הקרקע. החתול ניסה לזנק אחריה, אבל דומה היה שגופו פחות מורגל לצלול מטה מאשר להמשיך ישר. פעם אחר פעם כמעט ותפס אותה, מתנשף, אבל היא הוסיפה ליפול, מתגלגלת וצווחת בעוד הוא מרסיס ויורק בזעם, ועוד מצאה מקום לתמוה איזה מין חלום הוא זה שקורים בו דברים כאלו והבריות מדברות בו כך, עד שהותירה אותו הרחק מאחור והיתה צונחת מאפלה אל אפלה, ואי-שם למטה ממתינה האדמה השחורה לקלוט אותה אל חיקה.

..ואת שאר הסיפור ניתן למצוא בגליון 20.

בממלכת בבל לחם האל מרדוך בתהום עתיקת היומין, הלא היא תיאמת, ודחק אותה עמוק למים שמתחת לפני האדמה. האחשדרפנים, שליטי בבל, חסמו כל מקור מים והציבו שמירה על בארות המים מחשש שהתהום תשוב ותרים את ראשה. והנה, אלף שנים לאחר מכן, נפוצות שמועות שהתהום שבה ועולה מהמעמקים. גרוע מזה: בנה של התהום, הלוויתן, ילחם בבני האדם ויחזיר את עולמם לתוהו ובוהו שממנו נברא.

ציפור מחורבנת! האלבטרוס ניצל את הערפל והעלה אותם ישר על השרטון. כאילו שמומסן לא ישים לב. הוא משך בחבל משיכה מכאיבה להזכיר לציפור הניווט שלו מי הבוס. היא לא התקרבה לקרקע בשלושת העשורים האחרונים וכעת הכתה בכנפיה בתשישות. מכשיר פגום שהגיע הזמן להחליף. באחד הימים הקרובים היא תרסק את עצמה על האדמה, ובאותה הזדמנות תנסה לשבור את המפרקת של מומסן. שנאה טהורה קשרה בין קברניט ספינת הדייג ובין ציפור הניווט שלו, ממש כמו חבל המשי הדק והארוך שחיבר את מפרק ידו לרגלה.
הוא נתן הוראה לקפל את המפרשים וגלש חרש בין צוקי הפיורד האפור. הציפור חדת העין הורתה את הדרך בזעף, מנחה אותו בנתיב בין השרטונים. מהמרחבים הערפיליים של ים ודאלה עשו את דרכם אל עומק המפרץ, הביתה.
קפטן מומסן היה אמור להיות מרוצה. על הסיפון סודרו גופותיהן של נקבות דג הבוצשפמית, מבהיקות בחוורונן, תפוחות מביצים שטרם הוטלו. זה היה שלל לא רע. הדייגים אמרו שהתהום הרימה את ראשה, ושהיא זוחלת החוצה מתוך הים וזוממת דברים מכוערים. אם זה נכון, הדגים לא התרגשו ועלו ברשתות שלו כרגיל. לאשתו ולתאומות יהיה מה לאכול החורף. כל קברניט אחר בפיורד היה מקנא בו. אבל הוא נתקף בחוסר שקט. משהו על החוף היה שלא כשורה. הוא יכול לחוש זאת בעצמותיו. חרדה עלתה בעמוד השדרה שלו כגאות איטית. הוא הביט סביב לראות אם אחד מאנשי הצוות שלו הרגיש במשהו. הם היו עסוקים כרגיל. רק האלבטרוס נראה לא מאוזן. הציפור הזקנה והענקית, שריחפה מעל הספינה כירח נצחי, מתחה את החבל הקושר ביניהם והשמיעה קעקוע נרגש. מומסן שמע בקרקורים שלה צחוק של שמחה לאיד.
מה התרחש על היבשה בהעדרם? נורינגסגור מעולם לא נכבשה בידי האימפריה של בבל. השכנה הגדולה, שרבצה רחוק בדרום, אמנם שלחה מרגלים, אבל מעולם לא שלחה צבאות כיבוש. ארץ הערפילים והפיורדים האהובה של מומסן פשוט השתרעה רחוק מדי, מצטנפת מתחת לשדות הקרח הצפוניים ומפנה גב מקומר אל ים ודאלה הקר. לארץ הפיורדים הדלה וההררית לא היה הרבה להציע לאימפריה הבבלית. אבל החמדנות והרכושנות של בבל היוו סכנה מתמדת. בנעוריו, סבו של מומסן לקח אותו למסע רגלי. הם חצו את היערות השחורים של קלמוקורסק, והדרימו דרך אלטבאטה וסמירובני עד שראו במרחק את חומות הזכוכית של האימפריה, שנוצרו בקסמי המילים העתיקים. החומות התרוממו גבוה באופק כקירות מים שקפאו. מומסן לא שכח מעולם את היראה שחש למראן.
"אתה רואה?" אמר סבא של מומסן. "תסתכל טוב, ילד, כי אף פעם לא תתקרב לחומות האלו יותר ממה שאתה כרגע. טפו, בבלים מחורבנים!"
מומסן הנער חש הקלה כשהם הפנו את גבם לחומות וחזרו הביתה.

…ואת שאר הסיפור ניתן למצוא בגליון 20.

תרגום: ורד טוכטרמן

פוקס היא דמות טלוויזיונית, והיא אינה מתה עדיין. אבל בקרוב תהיה. היא דמות בתוכנית טלוויזיה בשם הספריה. מעולם לא ראיתם את הספריה בטלוויזיה, אבל אני בטוחה שהייתם רוצים לראות.

באחד מפרקי הספריה, נער בשם ג'רמי מארס, בן חמש עשרה, יושב על גג ביתו בפלנטג'נט, ורמונט. השעה שמונה בערב, למחרת יש לימודים, והוא וידידתו אליזבת אמורים ללמוד לבוחן במתמטיקה שהמורה שלהם, מר קליף, רמז עליו כל השבוע. במקום זאת הם התגנבו אל הגג. קר. הם לא יודעים את כל מה שעליהם לדעת על X, כש-X הוא השורש הריבועי של Y. הם אפילו לא יודעים על Y. הם צריכים להכנס.
אבל בטלוויזיה אין שום דבר מוצלח והשמיים יפים מאד. הם לובשים מעילים, ולמעלה בפינות, במקום שבו מתחילים השמיים, יש כתמי לובן בחשכה, דוממים, היכן שיש שלג גבוה בהרים. למטה, בעצים שסביב הבית, בעל חיים כלשהו משמיע קולות קטנים ומודאגים: "אולי די? אולי די?"
"איזה זה?" אומרת אליזבת ומצביעה אל קבוצת כוכבים רבועה-בערך.
"זה החניון," אומר ג'רמי. "וממש לידו נמצאים הקניון הגדול והקניון הקטן."
"וזה אוריון, נכון? אוריון צייד המציאוֹת?"
ג'רמי מצמצם את עיניו. "לא, אוריון שם. זה השרירן האוסטרי. הדבר הזה שכאילו עוטף את הרגל שלו זה הראשרגל החרמן. התמנון הממש ממש רעב. הוא לא מצליח להחליט אם לאכול אותו או לעשות איתו אהבה מטורפת בשמונה רגליים. מכירה את המיתוס הזה, נכון?"
"כמובן," אומרת אליזבת. "קארל יתעצבן שלא הזמנו אותו ללמוד איתנו?"
"קארל תמיד מעוצבן על משהו," אומר ג'רמי. ג'רמי מתנגד בנחישות למחשבה מסוימת לגבי אליזבת. למה הם יושבים פה למעלה? זה היה רעיון שלו או שלה? האם הם ידידים, האם הם סתם שני ידידים שיושבים על הגג ומדברים? או שג'רמי אמור לנסות לנשק אותה? הוא חושב שאולי הוא אמור לנשק אותה. אם הוא ינשק אותה, האם עדיין יהיו ידידים? הוא לא יכול לשאול על זה את קארל. קארל לא מאמין בהושטת עזרה. קארל מאמין בלגלוג.
ג'רמי לא יודע בכלל אם הוא רוצה לנשק את אליזבת. הוא מעולם לא חשב על כך עד רגע זה.
"אני צריכה ללכת הביתה," אומרת אליזבת. "יכול להיות שיש פרק חדש ברגע זה, ואפילו לא נדע."
"מישהו יתקשר ויודיע לנו," אומר ג'רמי. "אמא שלי תעלה ותצעק שנבוא." אמו היא עוד דבר שג'רמי לא רוצה לדאוג לגביו, אבל הוא דואג, הוא דואג.

ג'רמי מארס יודע הרבה על כוכב הלכת מאדים, אף כי מעולם לא היה שם. הוא מכיר כמה בנות, ובכל זאת הוא לא יודע הרבה עליהן. הוא חושב שהלוואי שהיו ספרים על בנות, כמו שיש ספרים על מאדים, שאפשר היה לצפות במסלולן ובבהירותן של בנות בטלסקופים בלי להיראות סוטה. פעם ג'רמי קרא לקארל בקול ספר על מאדים, אלא שבכל פעם הוא החליף את המילה מאדים במילה "בנות". קארל התפקע מצחוק כל פעם.
אמא של ג'רמי ספרנית. אביו כותב ספרים. ג'רמי קורא ביוגרפיות. הוא מנגן בטרומבון בתזמורת מצעדים. הוא קופץ משוכות בבגדי ספורט של בית הספר. ג'רמי גם מכור בכל לבו לתוכנית טלוויזיה שבה ספרנית וקוסמת מורדת מנסה להציל את עולמה מגנבים, רוצחים, מקובלים ופירטים. ג'רמי הוא חנון, אבל חנון טלגני. מישהו היה צריך לעשות עליו תוכנית טלוויזיה.
חבריו של ג'רמי קוראים לו ג'רם, אם כי היה מעדיף שיקראו לו מארס. הוריו לא דיברו זה עם זה כבר שבוע.

ג'רמי לא מנשק את אליזבת. הכוכבים לא נופלים מהשמיים, וגם ג'רמי ואליזבת לא נופלים מהגג. הם נכנסים פנימה ומסיימים את שיעורי הבית.

מישהי שג'רמי לא פגש מעולם, מעולם אף לא שמע עליה – אשה בשם קליאו באלדריק – מתה. אנשים רבים, עד כה, הצליחו לחיות ולמות בלי לערוך היכרות עם ג'רמי מארס, אבל קליאו באלדריק הורישה לג'רמי מארס ולאמו משהו מוזר: תא טלפון בכביש מהיר מדינתי, כשישים וחמישה קילומטרים מחוץ ללאס וגאס, ובית חתונות בלאס וגאס. בית החתונות קרוי פעמוני הגיהינום. ג'רמי לא בטוח איזה מין אנשים מתחתנים שם. אופנוענים, אולי. נבלי-על, פריקים, ושטניסטים.
אמו של ג'רמי רוצה לספר לו משהו. זה בטח משהו בנוגע ללאס וגאס ולקליאו באלדריק, שכפי שמתברר היתה דודה-רבה של אמו (ג'רמי מעולם לא ידע שלאמו היתה דודה-רבה. אמו היא אדם מסתורי). אבל מאידך, זה יכול להיות משהו בנוגע לאביו של ג'רמי. כבר שבוע וחצי שג'רמי מצליח להימנע מלגלות מה מדאיג את אמו. קל לא לגלות דברים אם משתדלים מספיק. יש חזרה של התזמורת. הוא התעורר מאוחר בימות השבוע כדי לשלול שיחות בארוחת הבוקר, ובלילה הוא מטפס על הגג עם הטלסקופ שלו כדי לצפות בכוכבים, לצפות במאדים. אמו פוחדת מגבהים. היא גדלה בלוס אנג'לס.
ברור שמה שיש לה לספר לג'רמי אינו דבר שהיא רוצה לספר לו. כל עוד הוא נמנע מלהמצא איתה ביחידות, הוא בסדר.
אבל קשה לעמוד על המשמר בכל עת. ג'רמי חוזר הביתה מבית הספר, בתחושה שעבר את המבחן במתמטיקה אחרי הכל. ג'רמי הוא אופטימיסט. אולי יש משהו טוב בטלוויזיה. הוא מתיישב עם השלט על אחת מכורסאות המחמד של אביו: גדולה מדי ומרופדת מחדש בקורדרוי בצבע מיץ תפוזים שגורם לה להיראות כאילו בדיוק נמלטה מכלא בטחון מירבי לרהיטים חולי נפש פליליים. הכורסה הזאת נראית כאילו התחביב שלה הוא לטרוף מעצבי פנים. אביו של ג'רמי הוא סופר אימה, אז איש לא יופתע אם חלק מהכורסאות שריפד מחדש הן משונות ומבעיתות.
אמו של ג'רמי נכנסת לחדר וניצבת מעל הכורסה כשהיא משפילה אליו את מבטה. "ג'רם?" היא אומרת. היא נראית אומללה לחלוטין, פחות או יותר כפי שנראתה כל השבוע.
הטלפון מצלצל וג'רמי קופץ ממקומו.
מיד כשהוא שומע את קולה של אליזבת, הוא יודע. היא אומרת, "ג'רם, זה בשידור. ערוץ ארבעים ושתיים. אני מקליטה." היא מנתקת.
"זה בשידור!" אומר ג'רמי. "ערוץ ארבעים ושתיים! עכשיו!"
עד שהוא מתיישב אמו כבר הדליקה את הטלוויזיה. משום שהיא ספרנית, שמורה בלבה חיבה מיוחדת לספריה. "כדאי שאני אלך ואגיד לאבא שלך," היא אומרת, אבל במקום זאת מתיישבת ליד ג'רמי. וכמובן שעכשיו אפילו יותר ברור שמשהו לא בסדר בין הוריו של ג'רמי. אבל יש פרק של הספריה ופוקס עומדת להציל את הנסיך ווינג.
כשהפרק נגמר, הוא יודע גם בלי להסתכל שאמו בוכה. "תתעלם ממני," היא אומרת ומנגבת את אפה בשרוולה. "אתה חושב שהיא באמת מתה?"
אבל ג'רמי לא יכול להישאר ולדבר.

ג'רמי תהה באילו מין תוכניות טלוויזיה צופות הדמויות שבתוך תוכניות טלוויזיה. לדמויות טלוויזיוניות כמעט תמיד יש תספורות מוצלחות יותר, חברים מצחיקים יותר, גישות פשוטות יותר למין. הן מתחתנות עם קוסמים, זוכות בלוטו, מנהלות רומנים עם נשים שנושאות אקדח בארנקן. דברים מוזרים קורים להן מדי שעה בשעה. ג'רמי ואני יכולים לסלוח על התספורות שלהן. אנחנו רק רוצים לשאול אותן על תוכניות הטלוויזיה שלהן.

כמו תמיד, אליזבת היא זו שהבינה ברגע האחרון שהפרק החדש משודר. כולם יופיעו בביתה של אליזבת מאוחר יותר, לניתוח שלאחר המוות. הפעם, זה באמת ניתוח שלאחר המוות. למה הנסיך ווינג הרג את פוקס? איך פוקס יכולה להניח לו לעשות את זה? פוקס חזקה ממנו פי עשרה.
ג'רמי רץ כל הדרך, נעלי הריצה הישנות שלו טופחות על המדרכה לשם ההנאה שבטלטלה, מתיקות הצריבה. הוא אוהב את הכאב הגס, כמו צמר גפן בריאותיו. המאמן שלו אומר שצריך להיות קצת מזוכיסט כדי ליהנות ממשהו כמו ריצה. זה לא משהו שצריך להתבייש בו. זה משהו שצריך לנצל.
טאליס פותחת את הדלת. היא מחייכת אליו, אם כי הוא מבחין שגם היא בכתה. היא לובשת חולצת טי שכתוב עליה אני כל כך גותית שאני מחרבנת ערפדים קטנים.
"היי," אומר ג'רמי. טאליס מהנהנת. טאליס לא כל כך גותית, לפחות לא ככל הידוע לג'רמי או לכל אדם אחר. לטאליס פשוט יש הרבה חולצות טי. היא תעלומה אפופה בחולצת טי מסתורית. אשה אחת אמרה פעם לקלווין קולידג', "אדוני הנשיא, התערבתי עם בעלי שאני אצליח להוציא ממך יותר משתי מילים." קולידג' ענה, "הפסדת." ג'רמי יכול לדמיין את טאליס כקלווין קולידג' בחיים קודמים. או אולי היא היתה אחת מהכלבים האלה שלא נובחים. בסנג'י. או סלע. דולמן. היה פעם פרק של הספריה שהיו בו דולמנים מרקדים מרושעים.
אליזבת מגיחה מאחורי טאליס. אם טאליס היא אל-גותית, אליזבת היא גותית-בלרינה. היא אוהבת לבבות וגולגלות וכתובות קעקע בדיו שחורה של עט, טול ורוד והלו קיטי. כששאלו את האשה שהמציאה את הלו קיטי למה הלו קיטי כל כך פופולרית, היא ענתה, "כי אין לה פה." הפה של אליזבת קטן. שפתיה סדוקות.
"זה היה הפרק הכי מחריד אי פעם! בכיתי ובכיתי," היא אומרת. "היי, ג'רם, בדיוק סיפרתי לטאליס שירשת תחנת דלק."
"תא טלפון," אומר ג'רמי. "בלאס וגאס. איזו דודה-רבה מתה. ויש גם בית חתונות."
"היי! ג'רם!" אומר קארל, בצעקה מהסלון. "שתוק ותכנס לכאן! יש את הפרסומת עם החתולים המדברים – "
"סתום, קארל," אומר ג'רמי. הוא נכנס ומתיישב על ראשו של קארל. מדי פעם צריך להראות לקארל מי קובע.
איימי מופיעה אחרונה. היא היתה בעיר הסמוכה וקנתה קומיקס. היא לא ראתה את הפרק החדש אז כולם משתתקים (מלבד טאליס, שלא אמרה כלום מלכתחילה) ואליזבת מפעילה את הקלטת.
בפרק הקודם של הספריה, קוסמים-פיראטים במסכות אמרו שהם ימכרו לנסיך ווינג תרופה לקסם שגרם לשערות של מרגרט הנאמנה לשרוץ גלמים זעירים, מרושעים ויורקי אש (שערה של מרגרט הנאמנה עולה באש כל הזמן, אבל היא מסרבת לגלח אותו. שערה הוא המקור לכל קסמה).
הקוסמים-הפיראטים משכו את הנסיך ווינג למלכודת גלויה כל כך עד שנראה בלתי אפשרי שזו באמת מלכודת, בקומה המאה וארבעים של ספריית עץ העולם של האנשים החופשיים. הקוסמים-הפיראטים השתמשו בקסמי אצבעות כדי להפוך את הנסיך ווינג לקומקום חרסינה, הכניסו שני שקיקי תה ארל גריי לקומקום, ויצקו פנימה מים רותחים, שתו לחיי השלטון הדחוי והמאחר לעד של הספרים האסורים, רוקנו את התה שלהם בלגימה, גיהקו, הטיחו את ספלי המזכרת הפיראטיים שלהם ארצה, ואז ניפצו את הקומקום, שהיה הנסיך ווינג, למאות רסיסים. אז הקוסמים-הפיראטים המרושעים טאטאו ברשלנות את שבריהם של הנסיך ווינג ושל ספלי המזכרת כאחד לתוך קופסת סיגרים מעץ, קברו את הקופסה בגן הזכרון על שם אנג'לה קארטר בקומה השבע עשרה של ספריית עץ העולם, והקימו מעליה פסל של ג'ורג' וושינגטון.
אז פוקס היתה צריכה ללכת לחפש את הנסיך ווינג. כשגילתה סוף סוף את הגן בקומה השבע עשרה של הספריה, הפסל של ג'ורג' ווושינגטון ירד מעל כנו ונאבק בה בשיניים ובציפורניים. ממש בשיניים ובציפורניים, וכולם הסכימו שהיה משהו סיוטי במיוחד בפסל נושך ושורט בגודל טבעי של ג'ורג' וושינגטון עם ניבי מתכת ארוכים ומחודדים שהתיזו ניצוצות כשחרק בהם. פסלו של ג'ורג' וושינגטון קטע בנשיכה את זרתה של פוקס, ממש כמו שגולום הוריד לפרודו את האצבע בנשיכה בראש הר האבדון. אבל כמובן, אחרי שהפסל טעם מדמה הקסום של פוקס, הוא התאהב בפוקס. הוא יהיה בעל בריתה מרגע זה ואילך.
בפרק החדש, בתפקיד פוקס מופיעה שחקנית לטינית צעירה שג'רמי מארס חושב שהוא מכיר. היא היתה ספרנית סנובית אבל בעלת כוונות טובות מהקומה הרביעית בפרק על מגפה של קלקולי קיבה שעוררו פרצים של אי-נראות או ריחוף, והיא היתה גם כוהנת שבורת לב ואובדנית בכת הדוב בפרק שבו הנסיך ווינג גילה שלאמו יש אחד מהספרים האסורים.
זה אחד הדברים הטובים בהספריה, האופן שבו השחקנים מחליפים תפקידים, כולם פרט למרגרט הנאמנה ולנסיך ווינג, שהם תמיד רק עצמם. מרגרט הנאמנה והנסיך ווינג הם סיפור האהבה והדמויות הראשיות ולפיכך, באופן בלתי נמנע, הדמויות המשעממות ביותר, אף כי איימי דלוקה על הנסיך ווינג.
את פוקס ואת הקוסמת-הפיראטית המקסימה-אך-הבוגדנית דו-שֵדה לעולם לא משחקת אותה שחקנית פעמיים, אם כי בפרק העשרים ושלושה של הספריה אותה אשה שיחקה את שתיהן. ג'רמי מניח שהליהוק היה עשוי להיות מבלבל תמיד, אבל במקום זאת הוא גורם למוחך לעלות באש. הוא קסום.

…ואת שאר הסיפור ניתן למצוא בגליון 20.

המדע הבדיוני בספרות הערבית

תרגום מאנגלית:  אהוד מימון
מגרמנית לאנגלית: דון מק קויטיר
ספר הוא כמו גן שאותו אתה נושא בכיסך.
– פתגם ערבי

חוקרי הספרות והמבקרים האירופיים לומדים ספרות ספקולטיבית בת זמננו מזה כמה עשורים, אך הכנס הראשון בנושא "ספרות ערבית ומדע בדיוני" נערך רק באמצע שנת 2006. הפקולטה לספרות ולמדעי הרוח בקזבלנקה שבמרוקו אירחה דיון בשאלות האם יש מודעות כלשהי למדע בדיוני בעולם הערבי, מדוע נדמה שהכותבים בשפה הערבית כלל לא נהנים ממדע בדיוני, ומה גורם לחוסר הפופולריות של הז'אנר, אפילו בקרב אקדמאים.
בפגישה שנוהלה על ידי המרצה שלי לספרות ערבית, דוקטור אִדריס קאסורי, דנו המשתתפים בספרים המעטים העוסקים בשאלות העתיד שנכתבו על ידי סופרים הכותבים בערבית. הם ניתחו את מצב העניינים הנוכחי ואז העירו בביקורת שגם מבקרי ספרות אשמים בחוסר מתן תשומת לב לז'אנר. עם זאת הסתבר שקשה להגיע לניתוח שלם, כיוון שיש "יותר מדי תאוריה מערבית לפחות מדי חומר ערבי".
נקודת המבט האופיינית, עד כה, במונחים שבהם מתואר ז'אנר ספרותי זה, היא זו: בכנס גדול בנושא ספרות ילדים שנערך במדינות המפרץ בשנת 1987, מדע בדיוני תואר כ"מעורר בפוטנציה", אך גם צוין שעדיף למקם סיפורים וסדרות טלוויזיה בסביבה מוכרת לילדים ערבים, לשאוב אותם מתוך התרבות הערבית ולהתאים אותם לעקרונות הדתיים של האסלאם. המוטו היה: "את דמיונם של הילדים יש לשלח לחופשי – אבל בגבולות מוכרים".
רק באמצע שנת 2005 העזה סיפאת סַלַמֶה, מומחית מצרית למדע בדיוני המתגוררת בארצות הברית, למתוח ביקורת על מערכות החינוך הערביות, שאותן האשימה בכך שאינן מעודדות דיין את דמיונם של הילדים ואת היצירתיות שלהם. היא קראה לשילוב מדע בדיוני בשיעורים הרגילים בבתי הספר ובאוניברסיטאות בעולם הערבי.
חשיבות ז'אנר המדע הבדיוני בספרות היא ביכולתו לעורר את הפנטסיה היצירתית של הקורא ולחזק את יכולתו להעלות בעיני רוחו תרחישים דמיוניים. הכרחי לפתח יכולת זו להמציא, ולגלות בגיל צעיר ילדים יצירתיים ויוצאי דופן, כדי שהעולם הערבי שלנו יוכל לקבל דור של מדענים ואנשי אקדמיה חקרנים.
במאמר שפורסם בעתון אל-שַרְק אל-אַווסַט היוצא לאור בלונדון, צוטט גם הסופר זוכה פרס הנובל אחמד זויל, שמוצאו ממצרים, באומרו:
"המדען האמיתי שאוהב את עבודתו חייב לחלום, כיוון שאם אינו חולם את העולם בעצמו, הוא יעשה לעד את מה שעשו קודמיו ולא יוסיף שום דבר חדש."
בכנס הבינלאומי הראשון לפשעי מחשב שערכה הליגה הערבית בקהיר באוגוסט 2005 דיבר יועץ הליגה לטכנולוגית מידע, זין עבדלהאבי, על ההשפעה של המדע הבדיוני על החקיקה המודרנית. בכך הוא הוכיח בדרך עקיפה ובאמצעות טכנולוגיה מודרנית שהמדע הבדיוני זוכה בהדרגה לקבלה בעולם הערבי – אפילו אם הוא מצטט את ספרו המפורסם של וויליאם גיבסון, נוירומנסר, בשיבוש בסגנון ערבי-רומנטי, וקורא לו New Romancer.
קשיו הנוכחיים של העולם הערבי עם דמיון וחזון הם מפתיעים למדי, מאחר שכמו באירופה גם אנו הכרנו חזיונות מוקדמים של "חברות מושלמות" במשך מאות שנים; למשל, אלה של הפילוסוף אבו נאצר מחמד אל-פאראבּי ביצירתו "דעות על תושבי העיר המופלאה". חמש מאות שנים לפני "אוטופיה" של תומס מור, אל-פאראבּי תיאר חיי אושר ושגשוג במדינה מושלמת שנפטרה מנטיותיהם המרושעות של בני האדם. או סיפורו העתידני של אל-קַזְויני, שנכתב בסביבות 1250 לספירה, על "עַוָאג' בִּן עֻנָאק", ענק שהגיע לכדור הארץ מזמנים עתיקים או אפילו מעולם מרוחק. אבל בניגוד למה שהתרחש באירופה, הטקסטים הללו נותרו יוצאי דופן ונדירים בעולם הערבי. הם נכתבו מוקדם מאד וזו הסיבה בגינה לא הצליחו להשפיע.
כיום כבר מושמעת ביקורת על החינוך המדעי הלוקה בחסר של ההמונים (ושל הסופרים), גם אם לא במידה מספקת, אך בעולם הערבי עדיין אין אנשי אקדמיה כמו הויל, אסימוב או סאגאן, החושבים, כותבים ומרגשים מעבר לגבולות הידוע.

…ואת שאר המאמר ניתן למצוא בגליון 20.